הגשר שלי - נדל"ן - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הגשר שלי

תגובות

>> לפני שנים רבות נסעתי לטייל בחו"ל. בגבול אנגליה-ויילס עברתי במכונית השכורה על גשר מעל הנהר, ונדרשתי לשלם אגרה. להפתעתי התברר לי שזהו גשר פרטי, השייך מזה דורות למשפחה ויילסית, והיא מנצלת את זכותה לגבות דמי מעבר. מי שהסביר לי זאת, טרח גם להזכיר כי הזכאות היא "מכוח אישור של המלך", אי שם במאה ה-18.

האירוע הזכיר לי שלמעשה גם לי יש גשר שלי בארץ. לא רשום בטאבו, אבל בכל זאת - שלי!

במלחמת השחרור פוצצו כמה גשרים בגבולות הארץ, כדי למנוע את פלישת צבאות ערב למדינה הצעירה. גם הגשרים הסמוכים לתחנת הכח בנהריים ולאגם שלידה נהרסו. בהתאם להסכם הפסקת הנשק עם ירדן, חצי האי שליד הירדן היה שייך לישראל, אך בגלל הגשר ההרוס לא היתה אליו גישה. התחכמה המדינה, והחליטה לבנות גשר על הנהר, כדי שאחת לכמה חודשים ניתן יהיה להעביר טרקטור שיחרוש את הקרקע במקום ו"יקבע עובדה בשטח".

המשימה הוטלה על קורס משק"י חיל ההנדסה של צה"ל. כך מצאנו את עצמנו אני וחבריי, חניכי הקורס בשנת 1960, מתכוננים להקמת גשר "ביילי" - גשר צבאי המורכב מיחידות ניידות. הביצוע התנהל בדמי הלילה, תחת עינם הפקוחה של חיילי הוד מלכותו מעבר לגבול, והשגחתם הצמודה של אנשי מג"ב שלנו.

אל המקום הגיעו משאיות כבדות, ופירקו את חלקי הגשר (שמשקלם כרבע טונה כל אחד). צה"ל, לפחות אז, התיימר להיות צבא מסודר, ולכן מישהו צריך לחתום שאכן קיבל מידי הנהגים את חלקי הגשר. המפקדים היו חכמים מספיק כדי להימנע מלחתום, והכבוד ניתן לחניך התורן של הקורס, שבאותו שבוע הייתי אני. חתמתי על "טופס 1008", המוכר לכל מי ששירת בצה"ל, ואישרתי שקיבלתי גשר ביילי שלם - על כל מאות חלקיו, מבורג ועד מיסעה. הגשר הוקם, ומיד עם פתיחתו נחסם בשרשרת עבה, עד לחריש הקרוב.

כשנה וחצי אחר כך הגעתי לתל השומר, כדי להשתחרר מהשירות. החזרתי את כל הציוד שלי (כולל זוג בגדי חורף שמעולם לא השתמשתי בו), ואז התבשרתי כי יש לי ציוד בסכום עתק, אותו לא החזרתי. "החזר אותו או עלה למשפט", אמר לי האפסנאי. "במה מדובר?" שאלתי, ונעניתי מיד: אני חייב לצה"ל גשר ביילי אחד.

למזלי, איתרתי בבקו"ם קצין שהיה פעם איש הנדסה, והוא פתר את הבעיה. שוחררתי מצה"ל, אך הגשר עדיין רשום על שמי! לו היה הגשר בנוי במקום בו עוברת תחבורה, ייתכן שהייתי נוהג כאותו ולשי, וגובה דמי מעבר.

שנים רבות אחר כך, בשנת 2003, אחרי הסכם השלום עם ירדן, ביקרתי במקום, והלכתי לראות היכן הגשר שלי. מתברר שהוא נמצא כיום בדיוק על הגבול בינינו לבין ממלכת ירדן. הגשר היה חסום. קצין ושני חיילים ירדנים עמדו עליו.

פניתי לקצין, שלשמחתי דיבר אנגלית, וביקשתי רשות לחצות אותו. הקצין הסביר שהדבר בלתי אפשרי. הודעתי לו שזה הגשר שלי, שאני חתום עליו, וסיפרתי לו את הסיפור המלא. הקצין צחק. "כן, כל הצבאות אותו דבר - מדויקים עד טפשות", אמר לי, והתיר לי לסייר על הגשר עד צדו השני.

לחיילים, שבוודאי תהו במה זכיתי, אמר (בערבית, כמובן), "זה הגשר שלו". ומאחר שבכל זאת לא מדובר בחיילי צה"ל, אלא בחיילי צבא ירדן, לא טרח להסביר להם פשר אמירה מוזרה זו. הם ליוו אותי בעיניים נדהמות, וכשעזבתי את המקום - עברו לדום מתוח, והצדיעו לאפנדי בעל הגשר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#