עסקה משמים - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עסקה משמים

תגובות

>> יום רחוק אחד, ב-21 באוקטובר 1959, נסעתי באוטובוס ריק למחצה בירושלים כאשר איש זקן עלה באחת התחנות. לאחר שסרק במבט בוחן את המושבים סביב בחר בי לשכנו, התיישב לידי, ומיד פתח בשיחה על דא ועל הא, אך עד מהרה התמקד בשאלות - מה אני עושה ומה מצבי המשפחתי. סיפרתי לו שאני סטודנט, נשוי, אב לילד ועובד כמדריך נוער. בתשובה לשאלה נוספת, ציינתי שאנחנו גרים בדירה שכורה.

"אתה בטח משלם הרבה דמי שכירות?" התעניין.

"כבר לא", עניתי.

"מה זאת אומרת?" התפלא.

רגע היססתי, ואחר כך החלטתי, ש"הנס" שקרה לי אינו סודי. סיפרתי לו שכאשר הגעתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה, שכרתי דירה בקריית יובל בדמי שכירות של 80 לירות לחודש, שבאמת הכבידו עלי מאוד, כי משכורתי החודשית היתה רק 150 לירות. ערב אחד, כשיצאתי מאחד השיעורים, חיכתה לי אשתי מחוץ לכיתה, חיוורת כמו סיד. "מה קרה?", שאלתי, והיא במקום תשובה, הושיטה לי מכתב שנשלח אלינו מחברת עמידר, ובו דרישה לפנות את הדירה ששכרנו בתוך 48 שעות, כי למשכיר לא היתה רשות להשכירה. לאחר שקראתי את המכתב, התנפלתי על אישתי וחיבקתי אותה באושר. "ניצלנו", צעקתי בהתלהבות.

"מה ניצלנו? קראת את המכתב?"

"קראתי, קראתי. למכתב הזה חיכיתי, משמים הוא נשלח".

"לא משמים, מעמידר", הבהירה לי אשתי הנרגשת את העובדות לאשורן.

"תראי", הבנתי שיש צורך להסביר, "עכשיו, כשמסתבר שאסור היה לאיש להשכיר את הדירה ואנחנו נדרשים לפנותה, אין אנחנו חייבים להמשיך לשלם".

"אבל אנחנו צריכים לפנות תוך 48 שעות", שוב ניסתה רעייתי להוריד אותי מן הרקיע השביעי למציאות המאיימת. "לא 48 שעות ולא 48 שבועות. לא כל כך מהר מפנים משפחה עם תינוק מדירה".

אישתי לא כל כך נרגעה, וגם חששה מהמשכיר. אותו משכיר הופיע למחרת, חיוור עוד יותר מאשתי אמש. הוא קיבל העתק מהמכתב והתחנן לפני, שלא אפנה את הדירה ולא אמסור לעמידר את החזקה בה, ואף הוסיף בהדגשה: "כמובן לא תהיה חייב בדמי שכירות עד שיסתדרו העניינים".

נעתרתי לו מיד, והבטחתי שלא אפקיר את הדירה בידיים זרות. "ומאז ועד עכשיו אני שומר לו על הדירה מכל משמר", סיפרתי לשכן החקרן שלי באוטובוס.

"ועדיין לא הסתדרו העניינים?" שאל.

"לא", צהלתי, "עניינים כאלה תמיד יגעים"

"ועמידר?"

"הם הגישו תביעת פינוי. נבהלתי רק קצת, והגשתי כתב הגנה... שום דבר לא בוער לשופט, וגם לי לא. העניינים אצלנו דווקא מסתדרים לא רע".

"ואשתך נרגעה?"

"כן, מצאה לה דאגות אחרות. היא רוצה שנקנה סוף סוף דירה".

"על זה רציתי לדבר איתך", אומר לי פתאום שכני. "תראה, אני זכיתי בהגרלת מפעל הפיס בדירה. הדירה היא בקריית יובל, היא שווה 9,000 לירות ואני אמכור לך את הכרטיס רק ב-6,000".

"למה אתה מוותר על שליש מהמחיר?", חקרתי.

"כי אני לא מוכר לך את הדירה, אינני רוצה לקבל אותה מעמידר עם כל הפרסום מסביב, אני מוכר את ה כ ר ט י ס".

"זה אותו דבר, לא?"

"כן, אבל אגיד לך את האמת, לא הצלחתי עד עכשיו למכור את הכרטיס. אנשים חשדניים. האיש שלף את הכרטיס וגם את קטע העיתון, ממנו אפשר היה ללמוד שהוא לא מספר לי מעשיות. אני כבר הבנתי שאסור לדחות מתנות הנופלות משמים. עשינו עסק, ולמחרת כבר צילמו אותי במפעל הפיס, הייתי פתאום: "הזוכה המאושר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#