הקרב על הקרקעות: הגזבר בן ה-97 הפך לחלום הבלהות של קק"ל ולתקווה של הקיבוצים - נדל"ן - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקרב על הקרקעות: הגזבר בן ה-97 הפך לחלום הבלהות של קק"ל ולתקווה של הקיבוצים

אם יצליח יעקב זק מגבעת ברנר לשכנע את בית המשפט ש-1,200 דונם ניתנו למדינה בנאמנות, עשויים עשרות קיבוצים ומושבים ללכת בדרכו

52תגובות

אחרי חמש דקות של עדות מתחיל אפו של העד יעקב זק לדמם. עו"ד הילה ליבנה-סירוטה, פרקליטת מינהל מקרקעי ישראל שהופקדה על חקירתו הנגדית, מסתובבת לעבר הספסל שעליו יושבת עוזרתה וממלמלת: "הייתי בשוונג, אני רוצה לסיים. למה הם מעמידים אותו במצב כזה?". המצוקה של סירוטה, סגנית בכירה לפרקליטת מחוז תל אביב אזרחי, ניכרת לעין. אחרי הכל, לא כל יום עליה לחקור עד בן 97.

זק הוא שריד לתקופה שעברה לבלי שוב, אבל עדותו עשויה לחולל מהומה לא קטנה בניהול אחד המשאבים הלוהטים ביותר בישראל של ימינו - קרקעות המדינה. זק שימש גזבר קיבוץ גבעת ברנר בשנים 1940-1952 וליווה מקרוב כמה וכמה מאבות הציונות, אישים שעבור רובנו הם שמות של רחובות או בתי ספר, כמו ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. זק ראה במו עיניו את יהושע חנקין הקשיש קונה קרקעות מערבים ומיהודים, כחלק ממה שכונה בשפה מליצית מעט "גאולת הקרקע".

זק, שעלה לארץ ישראל מדיסלדורף שבגרמניה ב-1930 - לאחר שהמרה את פי הוריו, הערים עליהם וקיבל הכשרה כמסגר במקום לחמם את ספסלי האוניברסיטה - מגלם בחייו את ערכיה הבסיסיים ביותר של הציונות. לכאורה, זק היה צריך להיות אחד מיקיריה של הקרן הקיימת לישראל ומינהל מקרקעי ישראל, אלא שדווקא הגופים המיישבים אינם חשים כל רצון לשמוע את דבריו.

סלמן אמיל

למעשה, המינהל והקק"ל היו שמחים לו זק היה סוכר את פיו, או לחלופין חולק את חוויותיו מהימים היפים ההם עם שכניו לספסלי הגן בקיבוץ. לצערם, זק קורץ מחומר אחר. בימים אלה זק לא רק תובע מקק"ל וממינהל מקרקעי ישראל את עלבונם של חברי גבעת ברנר, אלא גם תובע מהם להשיב לחזקת הקיבוץ קרקעות שדור המייסדים שלו רכש במיטב כספו וששוויים האמיר למאות מיליוני שקלים.

אנליסט אישי  בזק

מוגש בחסות המפרסם

במלים אחרות, זק הוא חלום הבלהות של המינהל והקק"ל, משום שאם ישכנע את בית המשפט ש-1,200 דונם שרשומים כיום כרכוש קק"ל והמינהל אכן נרכשו על ידי ראשוני גבעת ברנר, עלולים עוד עשרות מושבים וקיבוצים ללכת בדרכו.

מבול של תביעות

גבעת ברנר, שמיוצג על ידי עורכי הדין ארז הראל, אלי כהן ואסף אבטובי ממשרד גורניצקי ושות', אינו הקיבוץ הראשון שמנסה להוכיח כי הקרקעות שעליו הוא יושב נרכשו בכסף מלא, ורק נרשמו פורמלית על שמה של קק"ל, ששימשה נאמן על הקרקע - נאמן שתפקידו לשמור על הקרקע בידיים יהודיות, ותו לא.

באוגוסט 2002, קיבל בג"ץ את עתירת הקשת המזרחית וביטל את החלטות מועצת מקרקעי ישראל שנתנו הטבות לקיבוצים במקרה של שינוי ייעוד קרקע חקלאית שהוחכרה להם, ובכך התניע מדיניות אנטי קיבוצית גלויה של מינהל מקרקעי ישראל. עם זאת, החלטת בג"ץ זו נתנה לקיבוצים פתח של תקווה להוכיח שזכויותיהם בקרקע גדולות ממה שנכתב בנוסח היבש של חוזי החכירה.

בכתב ההחלטה של בג"ץ הקשת המזרחית, קבע השופט תיאודור אור כי "ייתכן גם שהיו מקרים של השתתפות חוכרים או גופים מיישבים בתמורה ששולמה עבור רכישת קרקע, שנרשמה על שם קרן קיימת לישראל והוחכרה אחר כך לחוכרים. ייתכן שבמקרים אלה ובמקרים אחרים, לחוכרים אלה או אחרים יש זכויות משפטיות העולות על אלה שהמדינה טוענת להן".

כמעט עשור אחרי בג"ץ הקשת המזרחית, החליטו קיבוצים ומושבים להרים את הכפפה שזרק אור כהערת אגב בפסק הדין שסימן את תנועות ההתיישבות כסוחרי קרקע תאבי בצע. קיבוצים ומושבים אחרים, כמו כפר הס ומושב חרות, טוענים כי רכשו את הקרקע ועל כן הם זכאים להכרה בבעלותם המלאה או החלקית על הקרקע, או לחלופין בזכויות מיוחדות, כמו הפחתת השיעור שלפיו יהוון חוזה החכירה, או זכות לשמאות מוסכמת על שווי הקרקע לצורך קביעת דמי החכירה שישולמו למינהל מקרקעי ישראל.

סלמן אמיל

קק"ל והמינהל הדפו עד כה את התביעות, כשהם נשענים על חוזי החכירה שאינם מגלים ולו בדל ראיה לכך שכוונת הצדדים - המושב או הקיבוץ מצד אחד וקק"ל מצד שני - היתה שהקק"ל תשמש נאמן עבור היישוב ושתפקידה היחיד יהיה לשמור שהקרקע לא תעבור לידי זרים.

הייחוד בתביעה של גבעת ברנר נעוץ לא רק בעובדה שהקיבוץ מימן מכספו אחוזים משמעותיים מרכישת הקרקעות שהוחכרו לו ב-80 השנים האחרונות, אלא ביכולתו להעלות לדוכן העדים אדם שהיה מעורב אישית בעסקות רכישת הקרקע, ועל כן הוא מסוגל להבהיר מה היתה כוונת הקיבוץ כשרשם את הקרקע על שם הקק"ל.

זק מסוגל, אם ישכנע את השופט בנימין ארנון, להוכיח כי קיבוץ גבעת ברנר השתתף במימון של רכישת קרקעות שהוחכרו לו אחר כך על ידי קק"ל והמינהל, וכי הקיבוץ מעולם לא התכוון לתרום את הכסף לקק"ל - ובכך לסלול את הדרך למבול של תביעות. לא לחינם הצביע אחד מבכירי הקק"ל בפגישה עם אנשי גבעת ברנר על שטיח קיר שמתאר את אדמות הקק"ל ואמר: "אם ניתן לפרום חוט אחד ממנו, כל השטיח יתפרק".

הלוואה מההורים של אנצו סירני

העסקה המשמעותית ביותר של גבעת ברנר, הן בשל השפעתה על התפתחותו העתידית של הקיבוץ והן בשל היקפה הכספי, היתה רכישת שטח של 950 דונם בסמוך ל-200 הדונם הראשונים שהוקצו על ידי הקק"ל לפלוגת פועלי רחובות, הגרעין המייסד של הקיבוץ.

הקרקע הועמדה למכירה על ידי בעליו, האפנדי אחמד שוקרי פרוקי, בתחילת 1929. פרוקי דרש עבור אדמותיו 9,000 לירות ארץ ישראליות - סכום אדיר עבור קיבוץ שיחסיו עם ההנהלה הציונית היו מתוחים, ועלה על הקרקע רק שישה חודשים קודם לכן.

ההנהלה הציונית, שממילא לא האמינה ביכולתו של הקיבוץ לשרוד כיישות כלכלית, סירבה לממן את ההרפתקה החדשה של קיבוץ שהיה על סף רעב - עמדה שהשתלבה היטב במצוקת המזומנים של הקק"ל בתקופת השפל הכלכלי של שנות ה-30. הקיבוץ סירב לתת למציאות הכלכלית הקשה לעמוד בדרכו של החזון להקים קיבוץ "גדול וגדל" - כלומר, קיבוץ שפניו לקליטה מקסימלית של חברים.

ארכיון גבעת ברנר

הקיבוץ ראה בעסקת פרוקי הזדמנות בלתי חוזרת להגדיל את שטח הקיבוץ, במטרה לאפשר לו להמשיך להתפתח בקצב מהיר על ידי קליטת חברים חדשים. מה שסייע למימוש העמדה הרומנטית של גבעת ברנר היתה העובדה שאחד ממייסדיו היה בן למשפחה עשירה ומקושרת של יהודים איטלקים מתבוללים. היה זה אנצו סירני - אותו אנצו סירני ש-15 שנים מאוחר יותר יצא עם חנה סנש וקבוצת צנחנים מאנשי היישוב לארגן קבוצות פרטיזנים מקרב יהודי אירופה הכבושה על ידי הנאצים, נתפס על ידי הנאצים וחוסל במחנה הריכוז דכאו.

סירני נשלח לגייס הלוואות מכספם האישי של הוריו, אבל מלאכת השכנוע התארכה, ורק כעבור שנתיים השתכנע פרופ' סמואל סירני, אביו של אנצו, לתת לקיבוץ הלוואה של 100 אלף לירות איטלקיות נושאת ריבית של 7.5%. סירני האב אף הסכים לדחות בחמש שנים את מועד הפירעון הראשון של תשלומי הקרן והריבית על ההלוואה.

בינתיים, וכדי לא להחמיץ את העסקה בעודו באיטליה, הצליח סירני, שהיה אז בן 25 בלבד, לשכנע את גואל הקרקעות יהושע חנקין, שהיה אז בן 65 ובכיר בחברת הכשרת היישוב, לתת לפרוקי ערבות לביצוע העסקה.

ארתור רופין, שהיה אז מנהל המרכז הארצישראלי, שניהל ותיאם את פעולות ההתיישבות של התנועה הציונית העולמית, אמר לאנצו סירני: "תראה את חנקין, הוא איש זקן ואתה אדם צעיר. איך אתה לוקח על עצמך לסבך אדם כזה ברכישת 1,000 דונם?". חנקין חילץ את סירני מהמבוכה, כשהשיב "אני מאמין באיש הצעיר הזה. גם אני הייתי פעם צעיר כמוהו", וחתם על העסקה עם פרוקי.

מלתו של חנקין, שרכש קודם לכן מבעלי קרקעות ערבים את האדמות שעליהן הוקמו בין השאר חדרה ורחובות, הספיקה - ובמאי 1929, עוד לפני שהשלים את גיוס ההלוואות לרכישת הקרקע ולפני שמלאה שנה לעליית גבעת ברנר על הקרקע, רכש הקיבוץ 950 דונם מפרוקי, כשכספי הקיבוץ מממנים 62% מסכום הרכישה הכולל.

עם השלמתה המוצלחת של העסקה ששינתה את פניו של הקיבוץ והבטיחה את עתידו, רשם גבעת ברנר את הקרקע על שם הקרן הקיימת לישראל, ובינואר 1935 חתם על חוזה חכירה עם קק"ל.

סלמן אמיל

"חוזי חכירה לדורות"

עבור השומע הממוצע, בן זמננו, מדובר בתעלומה: מדוע חתם הקיבוץ על חוזה חכירה עם קק"ל על קרקע שהיתה שייכת לו ונרכשה בכספו? כדי להבין זאת, יש להעביר את השומע לעולם אחר, הפוך כמעט, שבו הלכי הרוח המובילים הם אמון, אידיאליזם ואמונה תמימה בכך שכל חלקיה של החברה מאוחדים סביב מטרה אחת - ועל כן הדאגה לאינטרס הפרטי אינה ראויה, בה במידה שאינה אלא השחתת זמן; עולם שבו הרכוש הפרטי, כמה שיותר ממנו וכמה שיותר מהר, אינו חזות הכל אלא נחשב למוקצה; עולם שבו הרתיעה מהרכוש הפרטי היא תגובה רפלקסיבית והוויתור על האינטרסים של הפרט לטובת הכלל היתה נורמת ההתנהגות.

זק, תוצר מובהק של עידן שחלף, השיב, במידה לא מועטה של תסכול, לשאלות של עו"ד ליבנה-סירוטה, שריכזה את מאמציה בניסיון לכפות על העד לתת מענה רציונלי להתנהגות כמעט בלתי נתפשת בתרבות בת ימינו - שאין בה כל היגיון מבחינתו של מי שאינו מודע לפערים בין המציאות של ימינו לזו שבה כל חבר חדש בקיבוץ נדרש לשמור לעצמו חליפת בגדים אחת ולהעביר את כל שאר רכושו למחסן הכללי לשימוש כולם.

"אתם רציתם שהקרקע תירשם על שם יהודים. אנשי גבעת ברנר היו יהודים. אז מה הבעיה היתה לרשום את הקרקע על שם הקיבוץ?", שאלה סירוטה, ותשובתו של זק חשפה את העולם החרדתי ואת המצוקה של היישוב בימים ההם: "היה לנו מבט רחוק, חששנו שבעוד שלושה, ארבעה או חמישה דורות, יהיה דור שלא יתעניין בציונות או במולדת וירצה למכור את הקרקע. אנחנו רצינו למנוע כל אפשרות שהאדמה הזו תעבור לידיים לא יהודיות. החזון שלנו היה שחלק גדול מהמולדת יהיה בידי העם היהודי, וחשבנו שהעם היהודי הוא הנאמן האמין ביותר, כי הוא לא תלוי באידיאולוגיות".

"אז למה צריך להשתמש במלה 'נאמן'?", התעקש השופט ארנון. "אולי הכוונה היתה שהקרן הקיימת, שתפקידה לשמור על הקרקעות עבור העם היהודי, תהיה הבעלים, והיא תתן לקיבוצים, למושבים ולאנשים פרטיים להשתמש בקרקע?"

זק הדף את הלחץ. "לא", השיב נחרצות. "אנחנו מעולם לא חשבנו שמדובר על בעלות. נושא הבעלות מעולם לא עלה. אם המלה 'בעלות' היתה עולה, היינו תיכף קופצים ואומרים שאם יש בעלות על קרקע, אז אנחנו בעלים ב-30% בחלקה זו וב-20% בחלקה אחרת."

ארכיון גבעת ברנר

סירוטה מיהרה לתפוס את זק בסתירה ולחלץ ממנו הודאה בכך שמלכתחילה היה ברור, לכל הצדדים לחוזי החכירה, כולל הקיבוץ, שקק"ל היא בעליו החוקיים של הקרקע, כשהציגה בפניו חוזה חכירה שהוא עצמו חתם עליו ובו נכתב שאדמת הקרן הקיימת אינה ניתנת להימכר ותישאר כקניין עולם של קק"ל. "אתה קפצת פה לפני שחתמת או שהסכמת?", שאלה את זק.

"מה הסתירה בין מה שכתוב פה למה שאמרתי?", תמה זק, וחשף שוב את הפער בין עולם האידיאות של שנות ה-30 של המאה שעברה, לבין העולם ממוקד הבעלות הפרטית וההתעשרות שבו אנחנו חיים. "אגיד לך מה הסתירה", התנדב להסביר השופט ארנון. "אם כתוב כאן שהקרקע נשארת קניין עולם של קק"ל, אז יכול להיות שהיא צריכה להיות הבעלים ללא הגבלה של זמן. אתה מסכים?".

"ברור שאני מסכים, כי זה היה צמוד למשהו אחר - שאנחנו לעולם לא נצטרך לרדת מהקרקע, שאנחנו מקבלים חוזי חכירה לדורות", השיב זק.

בחקירתו החוזרת נשאל זק על ידי עו"ד אלי כהן ממשרד גורניצקי ושות' שמייצג את גבעת ברנר, מדוע מלכתחילה שילם הקיבוץ דמי חכירה על קרקע שנרכשה בכספו ולכן היתה רכושו. זק תיאר בתשובתו את הוויכוח שפרץ בקיבוץ בין שני מחנות: אלה שסברו כי נוכח העובדה שחברי קיבוץ חיו אז באוהלים, וניזונו מדיאטה יומית של חצי פיתה וזיתים, לא היה זה הגיוני לשלם לקק"ל דמי חכירה על קרקע שנרכשה בכספם; ומנגד, אלה שחשבו כי מוטב להמשיך למלא את קופתה הריקה של קק"ל, ולו כדי שלא לפגוע ביחסים הטובים ובשיתוף הפעולה עם הקרן הקיימת.

זק סיפר כי מי שנקרא לייעץ באסיפת החברים היה אברהם הרצפלד, שהיה ראש המרכז החקלאי בהסתדרות ובעל מהלכים בקק"ל ושימש יועץ לגבעת ברנר כל אימת שהשתבשו היחסים בין הקיבוץ לבין קק"ל.

דבריו של הרצפלד הכריעו בסופו של דבר את הכף: "אתם עושים מפעל עצום, ולוקחים על עצמכם את הוויתורים הגדולים ביותר. אני מציע לכם לראות את הדברים בפרופורציה הזו ולהזיז את נושא דמי החכירה טיפה הצדה. יבוא יום ויחזירו לכם את דמי החכירה, אבל אל תעלו שאלות מקנה מידה כל כך קטן בהשוואה למפעל ההיסטורי של גאולת המולדת. אני משוכנע שבעוד דורי דורות יבואו היסטוריונים ויכתבו את ההיסטוריה, והם יחקרו מי היו האנשים האלה ולא יוכלו שלא לציין אתכם לשבח".

סלמן אמיל

"נהפכנו כמעט לאויבי העם"

גבעת ברנר המשיך לרכוש קרקעות בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, ובין השנים 1936 ל-1959 - כלומר שנתיים לפני הקמת מינהל מקרקעי ישראל - נרכשו עוד 286 דונם שחלקו המשוקלל של הקיבוץ בהם היה 35%, כשבכל אותה תקופה נרשמו הקרקעות על שם קק"ל.

שאלת בעלותו של הקיבוץ על הקרקע לא היתה עולה ככל הנראה עוד שנים רבות, אלמלא החל מינהל מקרקעי ישראל להגביר את לחציו על גבעת ברנר ואלמלא זיהה הקיבוץ סדקים ביחסי הנאמנות שבינו לבין המוסדות המיישבים.

"מי היה מעלה על דעתו שממשלת ישראל וכנסת ישראל יעלו הצעה להוריד קיבוצים ומושבים מהקרקע?", השיב בקול בוטח זק מעל דוכן העדים, בניסיון להסביר לשופט ארנון ולפרקליטה סירוטה מדוע התעורר הקיבוץ לדרוש שהמינהל יכיר בבעלותו החלקית על אדמותיו, 82 שנים לאחר שרכש אותן.

יעל בונה, נכדתו של אנצו סירני ומי שאחראית מטעם הקיבוץ על הטיפול בקרקעותיו, מסבירה גם היא מה גרם לגבעת ברנר לשכור את שירותיו של אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים במדינה ולסיים 80 שנות דו-קיום שלו לכאורה עם קק"ל: "ביולי 2009 שמענו על יוזמה להחלפת קרקעות בין מינהל מקרקעי ישראל לבין קק"ל, שיש לה קרקעות רבות במרכז הארץ. פנינו במכתב לאפי שטנצלר, יו"ר קק"ל, כדי להבהיר שקרקעותיה של גבעת ברנר לא יכולות להיות חלק מהעסקה, מכיוון שהקיבוץ שילם עליהן ולכן הם רכושו. קק"ל לא השיבו למכתב עד היום".

העסקה המתרקמת לחילופי קרקעות בין קק"ל למינהל העלתה על מסלול העימות מערכת יחסים שהעכירה והלכה זה זמן רב. "גבעת ברנר אינו מסוגל כלכלית או חברתית לקיים קהילה רב דורית מבלי שתהיה לקיבוץ יכולת לתכנן את עתידו על בסיס דיאלוג עם הממשלה, אלא שבישראל כבר 15 או 20 שנה אין מדיניות קרקעית שמגדירה מטרות ואמצעים למימושם", קובעת בונה. "גבעת ברנר לא יכול לפתח תעשייה או ליזום פעילויות עסקיות מבלי שייחשב לעבריין, משום שמותר לו לשנות את הייעוד של לא יותר מ-60 דונם מקרקע חקלאית לתעשייה. גבעת ברנר מיצה את המכסה הזו, שחלה באופן אחיד על קיבוץ קטן כמו סופה ועל קיבוץ גדול כמו גבעת ברנר. ברור לגמרי שזו מדיניות שמוכתבת מלמעלה. אנחנו נהפכנו כמעט לאויבי העם".

ארכיון גבעת ברנר

"כשאין אמון בין ההתיישבות העובדת לבין המוסדות המיישבים, לא נותרה לנו ברירה אלא לפעול כדי לעגן את זכויותינו בקרקע. הזלזול ועזות המצח שבהם מנסים לבטל במחי יד את היצירה הייחודית של התנועה הקיבוצית, מקוממים אותי יותר ככל שאני חופרת בארכיונים, קוראת את הפרוטוקולים ולומדת באילו קשיים בלתי רגילים היו כרוכים החיים באותה תקופה, ביישוב מבודד שנחשב כיום מרכז הארץ, אבל אז היה מוקף בחמישה כפרים ערביים", אומרת בונה.

ניסיונותיו של גבעת ברנר לקדם הידברות בנושא זכויותיו כבעלים על הקרקע נתקלו בסירוב גורף מצד קק"ל: "הם אמרו שבכל התביעות שהוגשו נגדם הם זכו", מספרת בונה. עמדה בלתי מתפשרת זו ביטאה גם עו"ד ליבנה-סירוטה בדיון הלא-פורמלי שהתפתח בעקבות עדותו של זק: "הנושא של בעלות הקיבוץ בקרקעות הוא מקרה של הכל או לא כלום", אמרה. "כל מה שהם רוצים זה לקבל פיצוי של 27% מהזכויות בקרקעות החקלאיות של גבעת ברנר לאחר שייעודם ישונה. זה אמנם מופיע בסעיף 121 באחד העמודים האחרונים של התביעה כסעד חלופי, אבל זה מה שהם באמת רוצים. זה המשפט".

השופט ארנון רמז לסירוטה שגישת הכל או לא כלום לפתרון סוגיית הבעלות של קיבוצים ומושבים בקרקעות המינהל אינה מקובלת עליו, והזכיר לה כי בעבר גילה המינהל התחשבות בחוכרים כשהשתתפו ברכישת הקרקע. ארנון העלה את האפשרות שגבעת ברנר יצליח לשכנעו שאכן השתתף ברכישת הקרקע, ורק שיקולים אידיאולוגיים הביאו אותו לרשום את הקרקע על שם קק"ל - כשבמקרה כזה ייתכן שביהמ"ש יסכים שמוצדקת תביעתו של הקיבוץ לתת לו מעמד שונה וחזק יותר מזה שלו זוכה חוכר רגיל.

שבועיים לאחר הרמז העבה שקיבל מהשופט ארנון, הסכים מינהל מקרקעי ישראל להעביר את התביעה לגישור, כשבמקביל יימשכו הליכי התביעה כרגיל. קיבוצים ומושבים, מהזורע בצפון ועד קבוצת שילר בדרום, יעקבו בדריכות אחר תוצאות הגישור.

לראשונה מזה זמן רב נראה כי הקיבוצים אינם כה חסרי אונים במאבק להדוף ניסיונות ברורים של המינהל להחזיר לידיו את הקרקעות שעליהם הוקמו, ולהבהיר להם בכך כי תפקידם ההיסטורי נשלם. ייתכן שדווקא העדות של זק בן ה-97, אחד השרידים האחרונים לדור ולאידיאולוגיה שזמנם חלף, תסלול את הדרך ליחסים סימטריים יותר בין הקיבוצים והמושבים לבין קק"ל ומינהל מקרקעי ישראל, ולהפסקת אש במלחמת הקרקעות ביניהם.

מקק"ל לא נתקבלה תגובה.

טקטיקות שקשורות בגילו המתקדם של העד

>> בכירי קרן קיימת לישראל ומינהל מקרקעי ישראל מקרינים ביטחון גמור שאין ולא יכולה להיות בדל ראיה לבעלותם המלאה או החלקית של קיבוצים, מושבים ואנשים פרטיים בקרקעות שהוחכרו להם. כתב ההגנה של קק"ל והמינהל לתביעה של גבעת ברנר זרוע בהתבטאויות שמגלות את דעתם על חברי קיבוצים ומושבים "שגילו רק לאחרונה" את זכויותיהם בקרקעות חקלאיות.

"נראה כי עליית ערכן הדרמטית של הקרקעות החקלאיות היא העומדת ברקע הטענות. התביעה היא עוד ניסיון להתעשר על חשבון הקופה הציבורית ולגזול ממדינת ישראל את משאב הקרקע", נטען בכתב ההגנה.

בצד עמדה נחרצת ובוטחת נוקטת קק"ל אסטרטגיה של התחמקות שיטתית מחובתה כגוף ציבורי לפתוח את ארכיוניה ולספק גישה חופשית שתאפשר להגיע לחקר האמת: האם אכן מימנו קיבוצים ומושבים באופן מלא או חלקי את רכישת הקרקעות שרשומות על שם קק"ל, או שאכן כל תביעותיהם הם ניסיון חסר שחר לסחוט מהמדינה קרקעות ששוויין עשרות ואולי מאות מיליוני שקלים.

לטענת קיבוץ גבעת ברנר, מנעה קק"ל מנציגיו לעיין במסמכים, וכשהגיעה יעל בונה, נציגת הקיבוץ, בספטמבר 2009 לארכיון קק"ל, נאסר עליה לצלם תכתובות פנימיות ואת מרשמי הקרקע ללא יפוי כוח מבעליה המקוריים.

יתרה מזו, קק"ל והמינהל עשו לכאורה מאמצים ניכרים לדחות את מתן עדותו של יעקב זק, לשעבר גזבר קיבוץ גבעת ברנר. קשה להתחמק מהמחשבה שלגילו של זק (97) קשר כלשהו לטקטיקות ולנימוקים שבהם עשו שני הגופים הציבוריים שימוש. כך למשל, התנו קק"ל והמינהל את הסכמתם לבקשת הקיבוץ לגביית עדות מוקדמת מזק בדחייה של שישה חודשים כדי שיוכלו להכין חוות דעת היסטורית על ידי פרופסור מומחה כדי להיערך לחקירתו של העד זק; התניה מוזרה בהתחשב בהכחשה הגורפת של הטענה העובדתית, שלפיה הקיבוץ השתתף במימון רכישת הקרקעות על ידי הקק"ל בין השנים 1929 ל-1959.

המינהל וקק"ל אף המתינו ליום האחרון שנקבע להגשת כתב הגנה לפני שהעלו דרישה שגבעת ברנר יצרף תשריט של הקרקע (המפה של תוכנית בניין עיר שמפרטת את מיקומי הגושים והחלקות וממנה ניתן להסיק על יעודיהן על פי תוכנית הבינוי), שלגביה תובע הקיבוץ בעלות מלאה או חלקית, וזאת כדי שיוכלו לבסס את ההגנה מול תביעתו של הקיבוץ. עוד טענה מוזרה מצד קק"ל, שרשומה כבעליה של הקרקע ומחזיקה בארכיוניה את המידע הנוגע לקרקעות המריבה, כולל ככל הנראה תשריטים, ובהתחשב בעובדה שקק"ל ניהלה את הקרקע ב-80 השנים האחרונות.

ובינתיים בכפר גלעדי: "יש לנו דנ"א של פראיירים"

>> הסירוב העיקש של מינהל מקרקעי ישראל להכיר בזכויות בעלות של קיבוצים, מושבים ואנשים פרטייים על קרקעות שהוחכרו להם, אינו מפליא בהתחשב ברשימה הארוכה של יישובים ש"יושבים על הגדר" וממתינים להחלטה בנושא גבעת ברנר.

מינהל מקרקעי ישראל יודע היטב מה גבוה המחיר שיתבקש לשלם אם ייכשל ניסיונו לשכנע את בית המשפט כי המלה הכתובה ברורה חד-משמעית, אין בילתה ואין לערער עליה: הקרקע נרשמה על שם הקרן הקיימת לישראל ומנוהלת עבורה על ידי המינהל. פה מתחיל הסיפור, ופה הוא נגמר.

כפר גלעדי, שקרוי על שמו של ישראל גלעדי, מנהיג חברי אגודת השומר שהקימה את הקיבוץ, הוא אחד היישובים שעשויים להצטרף למאבק המשפטי במינהל. גדעון גלעדי, נכדו של מנהיג אגודת השומר, מוביל כיום את הניסיון של כפר גלעדי לכפות על קק"ל ועל מינהל מקרקעי ישראל להכיר בזכויות המיוחדות של הקיבוץ על קרקעותיו.

כפר גלעדי הוקם על אדמות יק"א (Jewish Colonization Association), החברה היהודית להתיישבות, שהוקמה על ידי הברון מוריס הירש ב-1891. החברה נרכשה ב-1901 על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שהעדיף את המנגנון המשומן של יק"א על פני המינהל המסואב והלא יעיל שהקים הוא עצמו בישראל. יק"א רכשה אלפי דונם של קרקעות ביישובי הפריפריה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

הברון רוטשילד הפך ב-1923 את יק"א לפיק"א (Palestine Jewish Colonization Association) וכתב לה תזכיר התאגדות חדש, שסעיף 24 בו קובע כאחת ממטרותיה "להעניק או לגרום להענקת אדמה למתיישבים בארץ ישראל".

לקראת סוף שנות ה-30 של המאה הקודמת החלה הנסיגה של משפחת רוטשילד ממעורבות ישירה בהתיישבות בארץ ישראל המנדטורית. במסגרת הנסיגה הותנע תהליך ה"ביסוס", שמהותו היתה העברת האחריות על מצבו הכלכלי של היישוב (קיבוץ, מושבה או מושב) למתיישבים, וכלל תשלום חד-פעמי גדול לרכישת ציוד ובניינים לצורך פיתוח חקלאי ותעשייתי, וכן העברת כל אדמותיה של פיק"א למתיישבים לבעלות פרטית, באמצעות הלוואה עומדת (הלוואה שנהפכת למענק בכפוף לעמידתו של הלווה בתנאים מסוימים בפרק זמן מינימלי).

תושבי מושבות, כמו מטולה, ראש פינה, יבנאל, כפר תבור ואילניה (סג'רה), העבירו בדרך זו אלפי דונמים לבעלותם הפרטית בין השנים 1939 ל-1941 - העברה שהעשירה לימים את יורשיהם. הקיבוצים, לעומתם, מסיבות אידיאולוגיות, בחרו בדרך אחרת, שסיבכה את חיי צאצאיהם. קיבוצים כמו כפר גלעדי, אשדות יעקב וגשר הקימו גוף שיבחן את ההשלכות האידיאולוגיות מרחיקות הלכת של בעלות ישירה של הקיבוצים על אדמותיהם. "פסק ההלכה של מועצת החכמים", כפי שמכנה אותה כיום גדעון גלעדי, היה שאדמת הלאום לא יכולה להימסר לבעלות פרטית, ובמקום לקבל לידיהם את הקרקע ללא תשלום, למעשה בחרו הקיבוצים בחוזה חכירה לתקופה של 60 שנה, עם אופציה חד-צדדית של הקיבוץ להאריך את החוזה ב-38 שנים נוספות. חוזה החכירה התיר עם זאת בסעיף י"ח לחוכר לרכוש את הבעלות על הקרקע במחיר שיוסכם עם המחכיר.

פיק"א נטשה את ישראל סופית ב-1957 והעבירה את זכויותיה בקרקע לידי קק"ל, שהעבירה אותן לניהול מינהל מקרקעי ישראל, שהוקם ב-1961. מאותו רגע ואילך החלו החיכוכים בין ישובי פיק"א (קרית ענבים, אשדות יעקב, תל יוסף, עין חרוד, כנרת ודגניה), על רקע דרישת היישובים שהמינהל יכיר בזכויות המיוחדות שלהם בקרקע.

מינהל מקרקעי ישראל ניסה להמיר את החוזה המכביד של פיק"א במסמך קליל קצת יותר, עם התחייבויות חוזיות עמומות יותר, וב-1975 הוא פיתה את כפר גלעדי לחתום על חוזה מינהל רגיל "זמני", שמאזכר את זכויות פיק"א אך לא מעגן אותן עד לחתימה על חוזה קבע. כל מי שחי בישראל יותר משבועיים מבין בוודאי כבר ש"הזמני" נהפך לקבוע ושההתחייבות שנותן גוף ממשלתי כמו המינהל מוצקה בערך כמו חתימה על קרח באוגוסט 1975.

העובדה שזכויות כפר גלעדי לא הוסדרו הביאה לעימות סביב הקמת מכללת תל חי, כשהמינהל ביקש מכפר גלעדי להעביר 250 דונם מקרקעותיו לצורך הקמת המכללה, תוך שהוא מבטיח כי ייתן לקיבוץ קרקע חלופית - הבטחה שגם במקרה זה לא קוימה עד עצם היום הזה, אף כי סעיף 19 לחוזה שחתם עם הקיבוץ ב-1975, קובע מפורשות שהמינהל צריך לתת לקיבוץ קרקע חלופית לפני שקרקעות שנחכרו על ידי הקיבוץ יועברו לו.

למוד ניסיון, מסרב הקיבוץ להעביר קרקע הנחוצה להתפתחותה של קרית שמונה צפונה, עד שיקבל קרקע חלופית. לדברי גלעדי, הסיבוב הרשמי האחרון בהתדיינות העקרה בין המינהל לבין כפר גלעדי התנהל במארס 2008, כשזאב בוים המנוח, שר השיכון דאז, הורה ליעקב אפרתי, לשעבר מנהל מינהל מקרקעי ישראל, וליועצת המשפטית של המינהל להביא בתוך 30 יום הצעה לפתרון. מאז, בכפר גלעדי עדיין מחכים.

על האפשרות של הגשת תביעה נגד קק"ל ומינהל מקרקעי ישראל אומר גלעדי: "אנחנו ממלכתיים ופראיירים. הדנ"א של המייסדים, שהוציאו פסק הלכה נגד בעלות פרטית בקרקע, עבר אלינו. בשביל קיבוץ כמו כפר גלעדי לתבוע את המדינה זו חציית רוביקון שאנחנו נרתעים ממנה - אם כי אני לא אומר שהם לא יביאו אותנו לזה בסופו של דבר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#