הוותמ"ל היא הצ'אנס הגדול של ישראל - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הוותמ"ל היא הצ'אנס הגדול של ישראל

את סביבות החיים שיוצרות את התנאים הבלתי־נסבלים שבהם חיים רוב תושבי ישראל — הפקקים, השכונות המנותקות — לא תיכננה ולא אישרה הוותמ"ל, אלא הוועדות הרגילות, והן אלה שאחראיות למחדל

22תגובות
בנייה במודיעין
משה מילנר / לע"מ

עיסוק בזהותה של ועדה מתכננת, מקורות סמכותה ומהלכיה, גם אם הוא גדול ומאיים, הוא הסחת דעת מהעיקר ומהצרות. העיקר אינו מי מתכנן אלא מה מתכננים, והצרות הן שעד עכשיו תיכננו את ישראל רע מאוד. בצרה מבחינים כולם: שכונות שינה מנותקות, ריכוזי מסחר כושלים, אזורי תעשייה ותעסוקה מתרוקנים, ילדים שאינם יכולים להגיע לבדם לאף מקום כי הכל רחוק ומסוכן להליכה, וזקנים שמאבדים את עצמאותם בהיעדר נגישות ברגל לכל מצרך ושירות יומיומי.

בין אלה ואלה מזדחל באטיות מזהמת המשבר המתוקשר מכולם: עומסי תנועה בקצב 15 קמ"ש בכבישים בין־עירוניים, מפרברי המגורים לעבודה בפארק ההיי־טק וחזרה ממנו אל רחובות עירוניים שאי־אפשר להעביר בהם תחבורה ציבורית יעילה — גם כשכולם מסכימים שהיא הפתרון האמיתי היחיד. התוצאה המכאיבה היא תלות כובלת ומציקה בשתי מכוניות לפחות למשפחה, במציאות שמייקרת את חייה בהוצאה קבועה של אלפי שקלים בכל חודש כשכולם על גלגלים, גם הילדים: לגן, לחוג ולחברים.

נזכיר ולא נשכח: את סביבות החיים שיצרו את התנאים הבלתי־נסבלים שבהם חיים רוב תושבי ישראל, לא תיכננה ולא אישרה הוותמ"ל. תיכננו ואישרו אותן הוועדות הרגילות — המקומיות והמחוזיות — באופן שיטתי ובמשך שנים. הן אחראיות למחדל, שהנגזרת הסמויה שלו היא פערים חברתיים: יש מי שצריכים להסתפק בחיים בערים ושכונות פרבריות, מכורים לדלק, קונים רק בקניון ונאלצים להרחיק לעיר הגדולה בפקק כדי להתפרנס ולהשיג כל מצרך לא שגרתי. ויש אלה שהתמזל מזלם הכלכלי, והם חיים במרכזי הערים תל אביב וירושלים ובשכונות הוותיקות של רמת גן וגבעתיים — אלה יכולים לוותר על מכונית אחת, ונהנים ממגוון מסחרי ותרבותי.

באזורים שתוכננו לפי עקרונות נכונים — צפיפות, עירוב שימושים, רחובות צרים ורשת דרכים שקושרת בין כל חלקי העיר — עולה הביקוש למגורים ועמו גם מחירי הנדל"ן. הבעיה היא שעקרונות אלה אינם עוברים את ביקורת התושבים, והם רוצים בשיתוף הציבור בכל התוכניות החדשות. קשה לקבל הסכמה לתוכנית שמבוססת על מושגים שיצא להם שם רע: עירוב שימושים — "לא רוצה בית קפה מתחת לבית"; צפיפות — "זה יגרום לעומסי תנועה"; רשת רחובות שקושרת בין שכונות — "לא רוצה שכל אלה יעברו לי מתחת לבית". אמנם המקומות המבוקשים ביותר מתוכננים כך, אך כשמציגים לתושבים תוכנית שמתוכננת לפי עקרונות טובים, הם דוחים אותה כמעט תמיד.

אל הפער הזה יכולה להיכנס הוותמ"ל. משום שהיא מסתייעת במנגנונים שמדלגים על משוכות, בכוחה להתגבר על גישת "לא בחצר האחורית שלי", דעות קדומות, חששות טיפוסיים ועל מאבקים נגד פיתוח שהמניעים שלהם ציניים ומובלים בידי פוליטיקאים ועמותות שפרנסתן ממאבקי ציבור.

לפי נתוני הוותמ"ל, היא קרובה לאשר יותר מ–200 אלף יחידות דיור, ולפי המספרים שפורסמו השבוע ב–TheMarker, יש בכל הוועדות קרוב למיליון יחידות דיור. לרשויות המקומיות יש 20 מיליארד שקל שמטרתם להאיץ תוכניות של בנייה חדשה במסגרת הסכמי גג והתחדשות עירונית. אך אם כל התוכניות יתממשו לפי עקרונות תכנון רעים, לא נרוויח — אלא רק נפסיד.

יש כאן צ'אנס לתכנן מחדש את ישראל. כדי לנצל את ההסדמנות צריך אומץ: להשתמש בוותמ"ל כדי לפתוח תוכניות מלפני עשר שנים ויותר, לתכנן מחדש ולתקן את איוולת התכנון שהיתה כאן מסיום המנדט הבריטי ובמשך שבעים שנה מאז.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#