איך הפך שיפוץ פנינת התרבות של ת"א לזירת התגוששות בסכנת קריסה - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך הפך שיפוץ פנינת התרבות של ת"א לזירת התגוששות בסכנת קריסה

כולם אוהבים לשנוא את התוצר המתגבש משיפוץ תיאטרון הבימה ■ אבל יש מי ששואל - איך ייתכן שבנו תוכנית גרנדיוזית והפקידו בידי אדריכל בעל שם והכל בשו-שו ■ Markerweek בעקבות הדרמה סביב הסאגה

64תגובות

כולם אוהבים לשנוא את התוצר המתגבש של תיאטרון "הבימה". הוא גדול, אטום ונראה כענק שאינו שייך לסביבתו. אדריכלים רבים העניקו לו את הכינוי "הבונקר" או "הקניון". האדריכל ישראל גודוביץ', לשעבר מהנדס העיר תל אביב, קרא לו מפלצתי. בניין "הבימה" מגמד את היכל התרבות שניצב לצדו, מאפיל על גן יעקב הסמוך ומצל על הבניינים בשדרות תרס"ט. בחודשים האחרונים נוספה לו ארומה של סכנה: מדו"ח שכתב מהנדס הבניין יששכר וינבך לבקשת חברת אופיצי שביצעה את השיפוץ עד לאחרונה, עולה חשד שבבניין יש כשלים בתכנון הקונסטרוקציה, ובהתאם - בעיה ביכולת העמידה בעומס.

העירייה מינתה ועדה לא תלויה לבדיקת הטענות, וזו קבעה שהבניין בטוח. אבל בכנסת חושבים שהוועדה כלל אינה בלתי תלויה, מכיוון שחבריה המהנדסים נמצאים ביחסי עבודה עם עיריית תל אביב.

נדבך נוסף בסאגה המתמשכת הוא הדו"ח של מהנדס הקונסטרוקציה צבי סטריקובסקי, שמזהיר מפני התמוטטות כללית של המבנה ודורש להרוס חלק מעבודות השיפוץ. יובל אכברט, מהנדס הקונסטרוקציה שתיכנן את שיפוץ המבנה ב-2004 עבור עיריית תל אביב, אמר בתגובה כי "מדובר באחד הבניינים היותר יציבים שתיכננתי" (עוד על דו"חות המומחים - ראו מסגרת).

בשבוע שעבר חתמו 20 ח"כים על מכתב לשר הפנים אלי ישי, בדרישה להפסיק את העבודות ב"הבימה". ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), שיזמה את מכתב הח"כים לשר הפנים, אומרת כי זהו צעד הכרחי מפני שהדיון בעניין בוועדת הפנים לא הוביל לשינוי בשטח. "הוועדה ביקשה משר הפנים לפנות לוועדה המחוזית כדי לעצור את הבנייה, למנות ועדה חיצונית ולא תלויה לבדיקת העניין ובנוסף לתת למבקר המדינה לבדוק את הסוגיה. אבל הבנייה לא נעצרה, שר הפנים מינה את מנכ"ל המשרד לבדוק את העניין והוא החליט שאין צורך בוועדה חיצונית, ובשטח מסתובבות כמה חוות דעת מטעם. אני רוצה שוועדה מקצועית ובלתי תלויה תיתן תשובות ברורות. זה לא עוד בניין, אלא התיאטרון הלאומי. זה המקום שבו הכנסת צריכה להשתמש בכוחה".

אם שיפוץ "הבימה" ייעצר, תהיה זו מכה נוספת לפרויקט, שספג ביקורת עזה עוד בשלבי התכנון. כיצד קרה שלמרות הפוטנציאל העצום - בניין איקוני בלב תל אביב, תקציב נאה, אדריכל בעל שם וניסיון ותוכנית גרנדיוזית - דבר לא עבד כמו שצריך? Markerweek העלה את השאלה בשיחות עם מומחים שונים - ואלה התשובות שקיבל.

תחרות אדריכלים עם שתי הצעות בלבד

כשהוחלט לשפץ את בניין "הבימה", הוגשו שתי הצעות לתחרות הסגורה: האחת של האדריכל רם כרמי והשנייה של משרד איתן גושן אדריכלים. ייתכן שהמלה "תחרות" מוגזמת כשמתארים את התהליך שבו נבחר אדריכל הפרויקט.

חוק המכרזים מחייב גופים ציבוריים לבצע מכרז לפני התקשרות עם ספק שירותים. "הבימה" היא אמנם לא גוף ציבורי אלא עמותה, אבל בית המשפט קבע בעבר שזהו תחום אפור ושאם עמותה ממומנת בעיקר מכספי ציבור והיא בעלת סממנים ציבוריים, כמו קק"ל או הסוכנות היהודית, חלה עליה חובת המכרז.

במקרה של מבנה ציבור שיש בו עניין ציבורי אדריכלי, המכרז המתאים הוא תחרות אדריכלים. היא מחייבת תקנון מוגדר ובחירה של ועדת שיפוט שבה חברים מומחים - ואמורים להשתתף בה יותר משני מתמודדים. כל זה לא התרחש במקרה של שיפוץ "הבימה", אבל איש לא פנה במחאה לבית המשפט.

לצורך העניין הוקמה ועדה שבה ישבו נציג התיאטרון ועוד כמה בעלי עניין. מהנדס העיר דאז, דני קייזר, בחן את שתי ההצעות שהוגשו לוועדה, שהיו שונות מאוד זו מזו, וביולי 2001 המליץ לדירקטוריון "הבימה" להעדיף את העבודה של משרד איתן גושן. במכתב שהוציא נכתב: "לדעת מהנדס העיר, פתרון האכסדרה הפונה לכיכר, לפי הצעת משרד האדריכלים איתן גושן, תואם טוב יותר את תוכנית מינהל ההנדסה לפיתוח הכיכר".

אבל ההמלצה של קייזר לא התקבלה. בהצבעה שנערכה בדירקטוריון "הבימה" נבחרה הצעתו של כרמי. ב-10 באוקטובר 2001 קיבל משרדו של כרמי הודעה על הזכייה, חתומה על ידי חברת בניין "הבימה" והמנכ"ל מנחם ינובסקי. בשיחה שנערכה עם קייזר השבוע, הוא הכחיש את קיומה של תחרות האדריכלים ואת מעורבותו בבחירת ההצעה של כרמי.

האדריכל דן איתן מאיתן גושן אדריכלים מסביר כי מטרתה של ההצעה שהגיש לתחרות היתה "להחזיר את 'הבימה' לציבור ולפתוח את החלקים הציבוריים לכלל הציבור, לעיר ולנוף העירוני". בהצעה של משרד איתן גושן, הבניין נשאר כמעט באותו גודל כמו זה שהיה לפני השיפוץ, ואליו מתחברת תוספת ברוחב של כעשרה מטרים הפונה לכיוון כיכר התזמורת. התוספת מכילה מערכת של רמפות המחברת את הקומות השונות, וחשופה לכיכר באמצעות קיר זכוכית גדול. קיר הזכוכית חושף את העיר בחלק מהחללים הפנימיים של התיאטרון, ומאפשר למבקרי הבניין להביט אל הכיכר הציבורית. הכניסה המרכזית של התיאטרון היא מהכיכר, ומעל הרמפות נמצא בית קפה שהיושבים בו צופים לכיכר. כל הפונקציות האלה משרתות לא רק את קוני הכרטיסים, אלא פתוחות לכלל הציבור. לטענתו של איתן, ההצעה הזאת מחברת בין הסגנון הניאו-קלאסי המקורי של בניין "הבימה" לבין הסגנון שהיה נפוץ באותם ימים, וזכה לשם באוהאוס.

איתן מעדיף להתבטא בזהירות כששואלים אותו לדעתו על השיפוץ. "מכיוון שהייתי מעורב כמתחרה, דעתי יכולה להישמע כמכוונת. בנוסף, אני חבר של כרמי ולכן לא נוח לי להתבטא. כפי שאפשר לראות בהצעה שהגשתי, אני מאמין שבניין ציבורי צריך לקיים דיאלוג עם הסביבה. בבניין של כרמי זה לא קורה".

איתן מצר על כך שהחגיגיות שהתקיימה בבניין בזכות הקשת המפורסמת שלו נעלמה, ועל כך שהבניין נאטם ונופח מעבר לגודלו עד שהוא מגמד את היכל התרבות. "כיום משדר הבניין תחושה של הסתגרות ושל התנשאות. האמירה הזאת מנוגדת לדמוקרטיה שמביע התכנון של היכל התרבות".

לבנות טלאי על טלאי

לטעמו של פרופ' מיכאל לוין, ראש לימודי היסטוריה ותיאוריה בפקולטה לעיצוב בשנקר ומרצה בפקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים בטכניון, הבעיה היא בעודף השיפוצים שעבר בניין "הבימה" ובעיקר בעצם השימוש במלה "שיפוץ".

מלאכת התכנון של בניין "הבימה" המקורי הופקדה בשנות ה-30 בידי האדריכל אוסקר קאופמן. הבניין הגיע לשיפוץ האחרון אחרי שעבר תהליכים רבים: כמה מהם כחלק משיפוצים משמעותיים שהתבטאו בעיקר בשינויים שעברה החזית לרחוב בן ציון, ואחרים מתוקף האבולוציה של הבניין והגידול בתיאטרון ובצרכיו.

ב-1958 התקיים השיפוץ הראשון, שתוכנן על ידי האדריכלים דב כרמי וצבי מלצר. בשיפוץ הזה קיבל המבנה המקורי בעל החזות הניאו-קלאסית מראה מודרני יותר, שהתכתב עם המראה של היכל התרבות, שכנו הקרוב. רבים טוענים שזה היה השלב המוצלח ביותר בתולדות הבניין. ב-1970 התקיים שיפוץ נוסף שתוכנן על ידי האדריכלים דוד דה מאיו ויהודה לנדאו, ובו חופה הבניין באבן והעמודים המקוריים שהיו בחזיתו הוסתרו על ידי קיר מזכוכית כהה, שחיפה על החזית המעוגלת.

"הבניין אף פעם לא הושלם כראוי", אומר לוין. "לאדריכל אוסקר קאופמן היה ניסיון רב בתכנון אולמות בגרמניה. אבל מטעמי תקציב, 'הבימה' לא נבנה כמו שהוא תיכנן אלא כעין אלתור על התוכנית. הבניין מעולם לא נחשב להצלחה, ולא היה מוצלח מבחינה אקוסטית".

לוין מאמין שהיה צריך להרוס את המבנה ולקיים תחרות פתוחה ודמוקרטית על תכנונו. לטענתו, הבחירה בשיפוץ היא דרך לתרץ את הכישלון של הפרויקט ולהימנע מתהליך תכנוני מסודר שדורש קבלת אישורים מהוועדה המקומית והמחוזית. "לא נשאר כלום מהאולם הקודם, אפילו את העמודים הזיזו. בניין שבנוי טלאי על טלאי לא ייהפך לבניין טוב, ולא משנה מי מתכנן אותו", הוא אומר.

על הקשיים ועל האילוצים שיצרה מדיניות הטלאי על טלאי אפשר ללמוד מדבריו של דן איתן. איתן מספר כי הצורך של התיאטרון לנצל כל חלל פנוי גרם לכך שהמתפרה שבה הוכנו התלבושות מוקמה בחלק העליון של מגדל הבמה (החלל הגבוה שמעל הבמה, ש"ש), והגישה אליה היתה דרך סולם צר. "כשסיירתי במקום לפני הגשת ההצעה לשיפוץ וראיתי את התופרות יושבות בחלל הצפוף ומלא הבדים, לא יכולתי שלא לחשוב מה יקרה אם תתרחש שם שריפה. איך הן יוכלו לברוח? בסולם הצר הזה?"

בשטח יש אילוצים

התוצר הסופי, כפי שהוא מתגבש בימים אלה, אינו זהה להצעה המקורית של כרמי. הצעתו כללה כיכר מרכזית שנמצאת בתחום הבניין הקיים, שמוקמה מתחת לאולם רובינא הבנוי קומה אחת מעל לקרקע. הכיכר היתה אמורה להיות פתוחה לציבור, ללא חריגה מהמעטפת הקיימת, וממנה היו אמורים להיכנס לארבעת האולמות שבתוך הבניין. הכיכר גם היתה אמורה לחבר את שדרות תרס"ט שבמערב עם כיכר היכל התרבות שבמזרח. כרמי רצה לאפשר למבקרים בבניין להיכנס לחלל ציבורי פתוח ולקרביים של המבנה.

אילוצים תכנוניים ובעיות שונות שהתגלו בזמן תהליך התכנון שינו את ההצעה. לדוגמה, הכניסה שתיכנן כרמי דרשה מ"הבימה" לוותר על מחסן התפאורות שנמצא מתחת לאולם הראשי. כרמי הסביר בעבר בראיון ל-TheMarker ש"בגלל הקמת כיכר התרבות, היה צריך לשנות את הכניסה לבניין, שהיתה במקור מהכביש, לכניסה מצדה של כיכר התרבות. הוספנו לחזית כמה מטרים כדי ליצור כניסה חדשה שהיא כולה זכוכית, וגובה החזית יהיה דומה לגובה הזכוכית שבחזית היכל התרבות".

אילוץ משמעותי נוסף היה התקציב. כפי שפורסם ב"הארץ" בסוף 2009, היתה עלות השיפוץ 91 מיליון שקל, פי שלושה מהעלות המקורית. כרמי אומר: "לשיפוץ ב'הבימה' יש בעיות תקציב, ולכן כל קו שאני עושה נבדק. בדרך כלל, הידע של אדריכל בתחום התקציב אינו חזק. אני לא יודע לקבוע במומחיות כמה התוכנית הזו תעלה. האדריכל גם לא כותב את הפרוגרמה (מפרט השימושים בפרויקט, ש"ש), אלא הקליינט. אני מנסה לקחת את הפרוגרמה וליצור מהקונפליקטים שבה שלמות אמנותית שתנגן יפה".

למזלה של תל אביב, מצוקת הכספים שאליה נקלע הפרויקט לא איפשרה את חיפוי המבנה באבן. במקום זה הוא זכה לציפוי של טיח מנצנץ.

גם כרמי מוצא נקודות אור בצורך להצטמצם. "אפשר לומר שבשיפוץ של 'הבימה' חזרנו לתקופת הצנע, אבל לי זה לא מפריע", הוא אומר. "אדריכלות היא פיסול באוויר כדי ליצור אווירה של מקום. החומרים הם טיח לבן וזכוכית, הריצוף בכניסה עשוי אבן - בהמשך לריצוף בכיכר התרבות. בפואייה ובאולם יהיה ריצוף עץ חם יותר, והקירות כולם יהיו מצופים טיח לבן. הם רוצים שהאולם יהיה שחור ודרמטי, אבל אני לא רוצה אולם שחור, ובמקום השחור אני בוחר בכחול כהה, שיוצר אווירה של חלל עמוק.

"בלב החלל העמוק קברתי שמש בשמים, כמו השמש שראיתי בטייט מודרן גלרי בלונדון. השמש תיצור אווירה חגיגית לפני ההצגה, והיא תשקע אט-אט כשהמסך יעלה. העלות של תכנון השמש והצבתה נמוכה ממחיר של תאורה מקובלת לאולם תיאטרון. אם נצליח בכך, האולם יהיה חגיגי אף על פי שהקירות מצופים בטיח".

הדרישות שמציגה המערכת תוך כדי התכנון של פרויקט ציבורי אינן פשוטות. במקרה של "הבימה", הן אלה שיצרו חלק מההבדל המשמעותי בין ההצעה הראשונית של כרמי לבין מה שנבנה בפועל. מהנדס העיר לשעבר, האדריכל דני קייזר, מסביר: "כשמתכננים שינויים בבניין קיים, מתגלות בעיות תוך כדי העבודה, וצריך להתאים את התכנון למצב בשטח. לא פעם התוצאה אינה זהה למתווה שקיבל את האישור הראשוני".

האדריכל אסף לרמן, שתיכנן פרויקטים עירוניים כמו השיפוץ בהיכל נוקיה והשיפוץ בבניין העירייה (יחד עם האדריכל מנחם כהן), זכה לחוות את מערכת הלחצים. לטעמו, אם היו מקיימים תחרות אדריכלים אמיתית לתכנון השיפוץ ב"הבימה", לא היו מגיעים למצב שבו הוא נמצא כיום. "הכישלון של 'הבימה' מוכיח את חשיבותה של תחרות אדריכלים. כדי ליצור פרויקט ציבורי משמעותי צריך לדאוג לתנאים נאותים. בספרד, למשל, ברגע שתכנון של מבנה נבחר בתחרות - אי אפשר לשנות אותו. שם תחרות היא חוזה מחייב בין הרשות לבין האדריכל, להבדיל ממה שקורה אצלנו - האדריכל נתון למערכת בלתי פוסקת של לחצים מטעם בעלי עניין, שממוססים כל רעיון חד וברור".

לרמן משוכנע כי הבעיה של "הבימה" אינה רק אסתטית. "ברור ש'הבימה' הוא בניין מכוער, אבל זה נובע מכך שהוא חסר קונצפט. לאורך התהליך הוא רק התרחב כדי ליצור יותר מקום לצרכים של התיאטרון, מבלי לתרום לקונטקסט העירוני. בניין ציבורי לא צריך רק לפתור בעיות כמו צרכים עירוניים, אלא לייצר אירוע ציבורי. אדריכלות מודרנית חותרת לשינוי מבני וחברתי, היא לא מתבטאת רק בצבע החרסינה. זאת הבעיה של הממסד, שלא רואה או מבין את תפקיד האדריכלות. האדריכלות ב'הבימה' משרתת את מבני הכוח ולא מאתגרת אותם, והתוצאה היא מבנה מגושם שלא מנסה לעשות שינוי בסביבה".

לרמן מדגיש שצריך לבחון איך יוצרים את הממד הציבורי של הבניין, ואיך עושים זאת בדרך שתורמת לציבור. "התוצאה נראית כאילו היה צריך להוריד את 'הבימה' מתחת לפני האדמה. הרי אין לו שום קשר לסביבה. לדעתי, צריך לבדוק מה אנחנו רוצים שאדריכלות תעשה במרחב העירוני".

הבעיה היא בכרמי?

רם כרמי הוא אדריכל ידוע ומוכר, מנסיכי האדריכלות הישראלית - בנו של אחד האבות המייסדים, האדריכל דב כרמי, ואחיה של האדריכלית עדה כרמי. דירקטוריון "הבימה" בחר בו בין השאר בזכות הרזומה שלו. אלא שיש מי שטוען ששיפוץ "הבימה" נהפך לפיאסקו דווקא בגללו.

"דבר שנולד בחטא ימות בחטא", אומר בלהט מהנדס העיר לשעבר, האדריכל ישראל גודוביץ'. "כל אחד יודע שכל מה שרם כרמי נוגע בו - יעלה פי עשרה". כרמי ידוע כאדריכל כריזמטי, ולטעמו של גודוביץ' זה מה שהופך אותו לאדריכל מסוכן. "ההתבטאויות שלו ויכולתו לשכנע לקוחות, יזמים ופוליטיקאים הן מסוכנות. זה לא הפרויקט הראשון שהוא נכשל בו בתל אביב. כרמי עצמו אמר על התחנה המרכזית בתל אביב שתיכנן לבירינת. האם על זה מגיע לו פרס? אדריכלים מסוגו, שטוענים שהם אמנים ולא מבינים בעלויות, הם פאסה. כיום העולם הוא אחר".

לדעתו של גודוביץ', הליך האישור של פרויקט השיפוץ התנהל בחשאיות ולא עלה בקנה אחד עם נהלים תקינים. "שיפוץ כזה היה צריך לצאת לפועל אחרי דיון ציבורי. הכל התנהל בשו-שו ומבלי לקיים משהו שאפילו מזכיר דיון ציבורי. זה לא כור גרעיני".

לרמן מאמין שהבחירה בכרמי גרמה לכך ש"הבימה" פיספסה הזדמנות לעשות שינוי מתוחכם. "כששוכרים אדריכל ממוסד, הוא בכלל לא נמצא במעמד של קריאה לשינוי. זה פרויקט שזקוק לגישה שמאתגרת את המקור, שמעולם לא היה ידוע בזכות ההישג האדריכלי שלו אלא כאיקון תרבותי. אדריכלות עדכנית ומתוחכמת היתה יכולה להתמודד עם הקשיים האדריכליים שהיו במבנה המקורי ולפתור אותם. כיום מתקיים פרויקט לא חדש, שאינו מאתגר את המקובל".

רם כרמי אמר בתגובה: "מי שמדבר על 'הבימה' כעל מפלצת, מדבר על המראה של המבנה מבחוץ מבלי לטרוח לראות את הפנים. להתבונן רק מבחוץ ולבסס על כך ביקורת - זה קשקוש. גודל לא חייב להיות חיסרון. בניין 'הבימה' צריך לענות על פונקציה מסוימת. במבנה שתוכנן להכיל אולם תיאטרון אחד יש כיום ארבעה אולמות, ולכן הבניין היה צריך להתרחב וצמח למעלה. גוף הבניין הוא תוצאה של הפרוגרמה - ומכאן גודלו. יש מי שיטענו שהבניין נורא ויש מי שיטענו אחרת. כדי לפתח דיון ביקורתי תרבותי ואמיתי, צריך להמתין עד שהבניין יהיה גמור".


האם בניין "הבימה" עלול לקרוס? תלוי את מי שואלים

האם נשקפת סכנה לבניין "הבימה" המשופץ? זאת השאלה שמעסיקה כרגע את המעורבים בפרויקט. הדיון מתרכז בשלושה דו"חות שכתבו מהנדסי קונסטרוקציה: בשניים מהם נטען בלהט שהבניין מסוכן, ואילו השלישי, שעליו חתומים שני מהנדסים, טוען שהדבר אינו כך. לא ברור איך תיפתר הסוגיה ואם המבנה מסוכן או לא, ובכל מקרה השיפוץ ממשיך במרץ.

הסאגה התחילה בדו"ח שכתב מהנדס הקונסטרוקציה יששכר וינבך, על סדרת כשלים בחיזוק המבנה. וינבך כתב את הדו"ח לבקשת חברת אופיצי, שביצעה את עבודות שיפוץ הבניין עבור הקבלן הראשי, דניה סיבוס. הוא גילה שהתוכניות לשיפוץ המבנה אינן עומדות בתקן הישראלי. על פי וינבך, יש בעיה בחיזוקים ובחיבורים בין המבנה הישן, שחלקים נרחבים ממנו נהרסו, לבין התוספות החדשות, והם אינם עומדים בתקן.

"במהלך עבודתי, בבדיקה מקיפה שערכתי לכל הבניין, כולל פרטי הבטון של הבניין... גיליתי לתדהמתי כי יש אי התאמות תכנוניות רבות ומשמעותיות לתקן הישראלי על פרקיו השונים", כתב וינבך בדו"ח, והדגיש שיש להקים ועדת בדיקה חיצונית שתבחן את העניין.

עיריית תל אביב הכחישה את הטענות ולא עצרה את השיפוץ, וכדי להרגיע את הרוחות הזמינה דו"ח משלה. לשם כך נבחרו מהנדסי הבניין צבי המלי ואוריאל הרמל, כדי שישמשו כוועדת בדיקה ויבחנו את טענותיו של וינבך. הדו"ח לא הציג מסקנות גורפות, אלא התייחס ל-30 נקודות שהעלה וינבך בדו"ח שלו. חלק מהסעיפים מצאו בעיות בזיון המבנה: כך לדוגמה נכתב בדו"ח ששניים מהעמודים הישנים של "הבימה" נהרסו עד ליסוד ובמקומם נוצקו יסודות חדשים באותה נקודה. מומחים בתחום שקראו את הדו"ח טוענים שמדובר בעמודים שתומכים בחלק ניכר מהמבנה. הוועדה קבעה שיש לחזק את העמודים. במקום נוסף בדו"ח, הדן בחיבור של העמודים לרצפה ובהעברת הכוחות, כתבו המהנדסים ש"מעבר העברת הכוחות האופקיים אל הרצפה הקיימת הן כתוצאה מלחץ, הן כתוצאה מיניקה, אינו מובטח. יש לבדוק באתר מה בוצע בפועל ובהתאם לכך לבצע תיקון במידת הצורך".

המהנדסים סיכמו את הדו"ח במלים: "חוות דעת זאת עוסקת אך ורק באותם 30 נושאים שבהם התבקשה לעסוק, ואין להוציא ממנה מסקנה כלשהי לגבי יציבות הבניין בכללותו ואישור השימוש בו".

חברת אופיצי, שבעיריית תל אביב טוענים שכשלה באופן חמור בבדיקת הכמויות ולכן סולקה מהפרויקט, לא עצרה בדו"ח של וינבך ופנתה למהנדס הבניין צבי סטריקובסקי בבקשה לכתוב דו"ח נוסף. סטריקובסקי טוען בדו"ח בלהט שהבניין אינו יציב וקורא להפסיק לאלתר את כל העבודות באתר.

בין השאר הוא כותב: "כבר בשלב הנוכחי של ביצוע עבודות הבנייה והשיפוץ, כאשר המבנה עדיין לא נפתח לקהל ואין עליו את עומסי התכן המלאים הנדרשים (כגון מאות אנשים, במות וכו'), קיימת סכנה שעלולים להתרחש כשלים קונסטרוקטיביים שיביאו להתמוטטות אלמנטים ראשיים ובעקבותיהם קריסה של מרבית חלקי המבנה".

יובל אכברט, מהנדס הבניין שתיכנן את שיפוץ המבנה הנוכחי ב"הבימה" עבור עיריית תל אביב, אמר באחרונה ל-TheMarker: "מדובר באחד הבניינים היותר יציבים שתיכננתי. אני מוכן לומר בביטחון שאם חס וחלילה תתרחש רעידת אדמה בישראל, ולצערי תתרחש, בניינים רבים שסמוכים לבניין 'הבימה' יקרסו, ובניין 'הבימה' יישאר לעמוד איתן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#