ניקולס ברגרואין מכר את הארמון והגדיר עצמו כמחוסר בית - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ניקולס ברגרואין מכר את הארמון והגדיר עצמו כמחוסר בית

עכשיו הוא בונה לעשירים בת"א ■ אביו היה בוהמיין שגילה את פיקאסו וניהל רומן עם פרידה קאלו, אבל ניקולס ברגרואין נשוי לעסקים וגר במטוס פרטי ■ אחרי שצבר 3 מיליארד דולר, הוא בונה לעשירים דירות יוקרה בתל אביב ■ כתב "הארץ" תפס את ברגרואין במשבר של אמצע החיים: הוא מודה שנמאס לו מכסף

תגובות

ניקולס ברגרואין (47) בילה את שלושים השנים האחרונות בצבירת ממון. הוא עשה את זה במומחיות רבה וכיום מוערך הונו בלמעלה משלושה מיליארד דולר. ברגרואין, שנראה צעיר מכפי גילו בכעשר שנים, הוא לא עוד מתעשר היי-טק שעשה קופה מהירה באקזיט. הוא בנה אימפריה בת עשרות חברות, הכוללת מפעלי אתנול, עץ, מזון ומשקפיים, השכרת מכוניות, בתי מלון, נדל"ן יוקרתי, ומתפרשת על פני ארבע יבשות. הוא קנה ארמון במיאמי, דירת פאר בשדרה החמישית, מכוניות יוקרה ויצירות אמנות של אנדי וורהול, דמיאן הירסט וז'אן מישל בסקיאט. עכשיו הוא רוצה להשתנות. "באופן אישי הייתי מעדיף להיות סופר גדול, פוליטיקאי גדול, מדען גדול או ארכיטקט גדול", הוא כמעט מתנצל. "הייתי מעדיף לעשות משהו בעל משמעות".

אז עכשיו ברגרואין מחפש משמעות בקידום מיזמים חברתיים. כצעד ראשון הוא נפטר מהארמון, מדירת הפאר ומהמכוניות (את יצירות האמנות הוא יותר מדי אוהב), החליף את כתובתו הרשמית ברישיון הנהיגה לכתובת משרדו בשדרה השישית בניו יורק והגדיר את עצמו מחוסר בית. "המיליארדר ההומלס", כפי שכינו אותו בכתבות דיוקן בעיתונות האמריקאית. טוב, זה לא שהוא ישן ברחוב. במחיר לילה בסוויטות הפאר שבהן הוא מתגורר, אפשר להחזיר בקלות משכנתה חודשית בווילה בשכונת יוקרה. אולי אפילו לקנות דירה במגדל הפאר שהוא בונה היום עם אדריכל העל ריצ'רד מאייר, בפינת הרחובות אלנבי ורוטשילד בתל אביב, בהשקעה של 120 מיליון דולר. ליתר ביטחון, כדי שיהיה לו איפה להניח את הראש בביקוריו בישראל, רכש לעצמו ברגרואין פנטהאוס במגדל הפאר 'מאייר על רוטשילד', תמורת 16 מיליון דולר "כי בכל פרויקט אני רוכש דירה על מנת לשמור על קשר".

הקשר הזה עם ישראל התהדק משמעותית בחודשים האחרונים. לאחרונה רכשה קבוצת ברגרואין חלקים נרחבים משכונת נחלת בנימין כדי לשפץ בתים ישנים באזור ההיסטורי של תל אביב ולהפוך אותם לדירות יוקרה. בין היתר, השלימה הקבוצה בניית שמונה דירות בבית התמר שתוכנן על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ' והן יימכרו ב-10,000 דולר למטר מרובע.

כאורבניסט מושבע, ברגרואין משוכנע שגם למגדלי יוקרה, יש מה לתרום לחברה. "במקום לעשות משהו סתמי אנחנו עושים את זה עם ריצ'רד מאייר, מה שמייקר ומסבך מאוד את התהליך. אבל אם אתה חושב על מה שמאייר עשה בניו יורק, כששני בניינים שהקים שינו לגמרי את האזור שבו הם נבנו, אתה יכול להבין את אופי התרומה. זה שינה את כל האטמוספירה באזור והעניק השראה ליזמים וארכיטקטים רבים לעשות דברים בעיר ולשנות אותה לטובה. ברור שמה שאנחנו בונים בתל אביב זה לא תרומה חברתית במובן הקלאסי של המלה וזה בניין לעשירים שאינו מתיימר להיות משהו אחר. אבל זה יתרום לקידום נחלת בנימין שזה אזור עם הרבה נשמה שמאוד הוזנח ויחזק את העיר ואת החיים האורבניים".

אתה מדבר על אחריות חברתית ומוכר דירות ב-20 אלף דולר למטר מרובע? אם אתה רוצה לעזור לעולם למה שלא תבנה מגורים לעניים?

"ההערה במקומה, אבל עדיין לא ביצעתי את המעבר לחיים האחרים ואני עדיין בעולם הכסף. בחיי העסקים שלי אמשיך לפעול כך, וכשאעבור לצד האחר אפעל באופן שונה. היום אני עוד כאן".

יש מי שיאמרו שתהליך העיור האליטיסטי הזה גורם לגירוש התושבים הוותיקים שלא יכולים להרשות לעצמם לגור באזורים האלה.

"אכן כן, אבל זה חלק מהחיים ואם לא עושים את זה, אז ערים לא גדלות ולא מתפתחות. אתה לא יכול לעצור פיתוח, רק כי זה ירחיק את מי שגר שם. אם תעשה את זה, העיר לא תגדל ולא תחיה ובסופו של דבר הכל ימות. צריך איזון. זה יוצר אפשרויות שלא היו קודם ופותח יותר ערוצים. אם אתה מסתכל על סוהו וטרייבקה בניו יורק, אתה יכול לראות מה קרה באזורים שעברו תהליכים דומים. במקור הם היו אזורים תעשייתיים ואז נכנסו האמנים ובסוף הם הפכו לאזורי יוקרה. זה חלק מהתהליך שערים עוברות, אני מקווה שמה שאנחנו עושים בתל אביב יחזק את העיר וייפה אותה".

למה בחרת בישראל?

"אני אוהב את המקום. זה מקום מרתק עם המון אישיות. זו מדינה עם 5 מיליון אישיויות, שזה טוב ורע, כי לפעמים קצת קשה לעשות שם דברים. אבל זה מקום מאוד אנרגטי ויש לי מזל שמצאתי מישהו מוצלח לנהל עבורי את הפעילות שם (עו"ד יעקב צמח) ושיכול להביא רעיונות טובים ולהוציא אותם לפועל. אני חושב שהשילוב בין מדינה מאוד דינמית, האדם הנכון והאפשרויות הנכונות הוא מוצלח".

אתה חושב על השקעות נוספות בישראל שלא בתחום הנדל"ן?

"בינתיים אנחנו מתרכזים בנדל"ן. אני יודע שהיי-טק הוא תחום חזק בישראל אבל אין לי ניסיון בתחום ואני לא מבין בזה. אין לי רקע טכנולוגי ואני לא יכול לשפוט אם משהו יצליח או לא. בחנו משהו במדיה שנראה לנו מעניין, אבל הבעלים בסוף לא רצה למכור. אנחנו נבדוק אפשרויות אחרות".

לעובדה שאביך יהודי היה משקל בהחלטה להיכנס לישראל?

"אני מרגיש קשר רגשי לישראל, אבל זו לא הסיבה. אבי לא היה דתי. הוא ביקר בישראל אבל לא היה לו קשר חזק למקום".

לידתו של אקטיוויסט

ברגרואין, רווק שעובד 14 שעות ביממה, מדלג בין מרכזי עסקיו במטוס הגולפסטרים הפרטי שלו וממשיך לחפש אפיקי השקעה נוספים. את הונו צבר לאורך השנים בשקט והרחק מעין הציבור. כשמגזין הולנדי עמד לפרסם עליו כתבת דיוקן, רכש ברגרואין את כל עותקיו, ושלח אותם לגריסה.

אבל בשנה האחרונה הוא שינה כיוון. בפברואר האחרון הניח ברגרואין לצלמים להיכנס למסיבה השנתית שהוא מקיים בהוליווד בליל האוסקר ושעם אורחיה נמנים דמויות מוכרות כמו וודי הרלסון ופאריס הילטון. מהקומה ה-19, במלון קרלייל באפר-איסט-סייד, המשקיף לסנטרל פארק, הוא מסביר שהחליט להיחשף כהכנה למעבר לחיים שבהם יקדיש את עצמו יותר למטרות חברתיות. "שכשאני נחשף זה עוזר לחלק מהפרויקטים שבהם אני מעורב ויותר אנשים רוצים לחלוק איתי רעיונות. אם אנשים יראו שאני אקטיוויסט, אז אולי הם ירצו להיות אקטיוויסטים איתי. אם אני רוצה לעשות משהו עם ארכיטקט גדול, אז הסיכוי שהוא ירצה לעבוד איתי גדל אם הוא שמע עלי. יש לי סיכוי יותר גדול למצוא קהל ואנשים לעבוד איתם.

"מצד שני זה מביך אותי מבחינות מסוימות כי פרסום זה יומרני ושחצני. אני לא רוצה לדבר לא יפה, אבל אני לא מעריץ אנשים עם כסף או אנשים שעשו כסף, חוץ מזה החיים מספיק מלחיצים בלי לחץ נוסף שנובע מפרסום. אולי גם הראיון הזה הוא טעות".

בעולם שבו כסף הוא אלוהים, זה נעים להרגיש כמי שאילף את אלוהים?

"אני בכלל לא מתרשם מעצמי. להפך. אני אתרשם יותר אם אעניק משהו אמיתי ובר קיימא לעולם. אם הפרסום יעזור לי להיות יותר אמין בדרך אל השלב הזה, אז זה היה שווה את זה. זו הסיבה היחידה. להיות מפורסם לשם פרסום נראה לי ריק ובזבוז מוחלט. מה הפואנטה? להאדיר אותי? אני לא עשיתי שום דבר גדול עבור העולם. אם הייתי ממציא חיסון חדש או כותב ספר גדול אז היה טעם, אבל אני עוד לא עשיתי שום דבר. לכן אני צריך לעבור לפרק הבא בחיי. לעשות משהו יותר מעניין".

ולמה עכשיו? אתה מרגיש אחריות או שפשוט מיצית והגיע הזמן לזוז הלאה?

"שניהם. לא משעמם לי, אבל אני חושב שעבדתי והצלחתי בעולם האמיתי ונכון שאני יכול לעשות עוד בתחום, אבל אני חושב שלהקדיש את כל חיי רק לעשיית כסף, זה לא מה שאני רוצה לעשות. זה בסדר למי שרוצה לעשות את זה ואנשים גם צריכים להתפרנס, אבל יש דברים אחרים שיותר מעניינים אותי. אני מרגיש על פרשת דרכים. גם בעסקים אני משתדל שרוב העסקים שלי יתרמו לעולם איכשהו. למרות שאנחנו עושים את זה למטרות רווח, אנחנו מתחילים לעשות דברים שיתרמו לשינוי חיובי.

האב, היינץ ברגרואין עם פאבלו פיקאסו. סוחר אמנות וידיד קרוב (למעלה), ועם האם בטינה מואיסי. צילום: אי-פי

"בהודו למשל אנחנו עובדים על פרויקט בנייה לאוכלוסיה דלת אמצעים. נכון שאנחנו בונים למטרת רווח, אבל אנחנו בונים משהו יפה. אני מאמין שאנחנו יכולים לבנות משהו שאנשים יהיו גאים לגור בו ולכן לקחנו ארכיטקט מצוין ואנחנו עושים מאמץ".

ברגרואין מסמל תופעה הולכת ומתפשטת בקרב האלפיון העליון - לנסות להשאיר חותם חיובי על העולם מעבר לצבירת ממון. כמו שרי אריסון, שיוצאת כעת להצלת כדור הארץ, מייסדי גוגל שנרתמים לטובת הסביבה וריצ'רד ברנסון מווירג'ין שהודיע שיתרום את כל רווחיו מעסקי התעופה למקורות אנרגיה חלופית. גם ברגרואין משקיע בשנים האחרונות בחברות ידידותיות לסביבה ובבעלותו מפעל ענק לאתנול במדינת אורגון. מתוך מודעות לכך שהשימוש במזון לייצור אנרגיה החלופית גורם לסכנת רעב באזורים מסוימים, הוא גם קונה אדמות ומנהל מו"מ עם ממשלות שונות לגידול תבואות שייועדו למטרה זו. בשלוש השנים הקרובות הוא מתכוון להפנות למטרות האלו את כספו ומרצו.

צריך מזל בחיים

ברגרואין נולד בפאריס כבנו של היינץ ברגרואין, מסוחרי האמנות הגדולים באירופה. אביו, שמת לפני שנה וחצי בגיל 93, היה עיתונאי גרמני יהודי שנאלץ לעזוב את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ועבר לסן פרנסיסקו. הוא התחתן עם בת למשפחת עשירים ופתח בקריירה של אספן וסוחר אמנות, אבל אחרי כמה שנים התגרש ממנה, חזר לאירופה, פתח גלריה בגדה השמאלית בפאריס והפך לידידו הקרוב וסוחר האמנות האישי של פאבלו פיקאסו. בדרך גם ניהל רומן עם פרידה קאלו. בפאריס התחתן עם בטינה מואיסי, אמו של ניקולס. בערוב ימיו חזר ברגרואין האב לגרמניה, הקים בברלין מוזיאון פרטי הנושא את שמו ותרם לברלין את אוסף האמנות שלו, שכלל בין השאר 130 עבודות של פיקאסו, תמורת סכום סמלי (יחסית) של 120 מיליון דולר. מואיסי בת ה-84 מתגוררת כיום בשווייץ.

ברגרואין הצעיר תמיד חיפש עצמאות מהמשפחה ושמח להישלח לפנימיה בשווייץ. אבל המוסד השמרני לבני עשירים לא התאים לנער המרדני בעל הדעות השמאלניות הקיצוניות, שהושפע מאלבר קאמי וז'אן פול סארטר, ונזרק מבית הספר לאחר ויכוחים סוערים עם המורים. לדבריו הוא עדיין דוגל באידיאולוגיה חברתית כמעט סוציאליסטית, אבל מודה שבין עמדותיו לאורח חייו ועולם העסקים שהוא שייך אליו אין דבר וחצי דבר. השנים באירופה הטמיעו בו מבטא ונימוסים אירופיים.

כנער ביקש ברגרואין להיות סופר, אבל מהר מאוד הבין שהוא חסר כישרון בתחום ובגיל 17 עזב את הבית ונסע לניו יורק ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת NYU. לאחר תום הלימודים החל לעבוד בחברות השקעות עד שב-84' הקים חברת השקעות משלו וקרן הון סיכון. "ברגרואין אחזקות" מחזיקה כיום משרדים בניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון, ברלין, איסטנבול, מומבאי ותל אביב. השקעות החברה מגוונות וכוללות נדל"ן, אנרגיה חלופית, קרנות הון סיכון, אגרות חוב. עד לפני כמה שנים שלטה החברה גם בתאגיד התקשורת הגדול בפורטוגל, ובהמשך מכר אותו לתאגיד תקשורת ספרדי.

אחיו הגדול של ברגרואין הוא בעל גלריה בסן פרנסיסקו, אחותו אמנית בצפון קליפורניה ואח נוסף שלו הוא אוצר אמנות במוזיאון בפרנקפורט. גם הוא עצמו פיתח במשך השנים עניין רב באמנות ונחשב לבעל אוסף אמנותי חשוב. הוא חבר בהנהלת המוזיאון המרכזי של לוס אנג'לס LACMA ובהנהלת מוזיאון ברגרואין על שם אביו בברלין. חברת ההשקעות שלו בתל אביב היא אחת מנותני החסויות לאירועי ארט-TLV, פסטיבל האמנות הבינלאומי שנפתח השבוע. לאחרונה החל במשא ומתן עם עיריית ברלין על פתיחת מוזיאון ברגרואין נוסף בעיר. כחובב ארכיטקטורה הוא מעוניין להקים שם בניין מודרני ולאכלס אותו באוסף אמנות בת זמננו. "אנחנו מחפשים חלקת אדמה, אבל זה מסובך אז עוד לא בטוח שזה יקרה שם. אם לא, אולי אלך למקום אחר".

בממסד המוזיאלי יש ביקורת על מוזיאוני האספנים הפרטיים. שם טוענים שהאספנים מאדירים את שמם, וכך פוגעים ביכולת הכלכלית והאמנותית של המוזיאונים הציבוריים.

"אני חושב שיש לזה שני צדדים. נכון שאם כל אספן היה תורם את כל אוספו וכל כספו למוזיאונים הציבוריים אז הם היו חזקים יותר. מצד שני אוספים הם משהו מאוד אישי שאדם אסף כל חייו באהבה מרובה. הרבה פעמים אספנים הם אוצרים מוצלחים בפני עצמם ולפעמים הם יותר טובים מהאוצרים המקצועיים. החזון של האספן הבודד הוא לפעמים חזק מאוד ולשמר את האוסף ביחד זה לשמר משהו אינטגרלי ולא משהו רע. זה גם מעניק חוויה שונה ויותר אישית לציבור ויוצר בעיר אלטרנטיווה למוזיאונים הענקיים שהם לפעמים אנציקלופדיים בגודלם. אני לא חושב שאחד נוגד את האחר.

"בערים מסוימות חלק מהמוזיאונים הפרטיים הם המוזיאונים הטובים ביותר. למשל המוזיאון של רונלד לאודר בניו יורק שהוא אוסף מדהים של אקספרסיוניסטים גרמניים. המוזיאון של אבא שלי בברלין הוא נהדר כי זה מה שהוא: חזונו של אדם אחד".

אבל אביך היה אספן במקצועו. אתה ולאודר לא אספנים מקצועיים, אלא אנשי עסקים שגם עוסקים באספנות.

"הרקע של לאודר הוא בעסקי הקוסמטיקה, אבל הוא כל כך להוט אחר האוסף ועושה את זה כל כך טוב, שהוא יצר משהו נהדר שמהווה את האוסף הכי מוצלח בתחומו מחוץ לאוסטריה. אני חושב שמתקיימת ברירה טבעית. אם האוסף לא מספיק טוב אז אף אחד לא הולך לראות אותו. אם האספן טוב והאוסף מוצג זה הופך ליהלום עבור העיר. זה תלוי בעיר. בלוס אנג'לס למשל יש יותר מדי מוזיאונים שמפוזרים ברחבי העיר ולא היה מזיק לרכז אותם".

בברלין יש 50 מוזיאונים. היא זקוקה לעוד מוזיאון ברגרואין?

"אני מניח שלא, אבל שם יש כל כל הרבה מוזיאונים תחת אותה מטרייה שמוזיאון שונה יכול להוסיף. בניו יורק למשל, זה יפה אם אתה נותן את האוסף שלך ל-MOMA או למטרופוליטן, אבל מצד שני יש להם כבר כל כך הרבה שרוב הסיכויים שחלק גדול מהאוסף יישב במחסן. אבא שלי למשל תרם למטרופוליטן אוסף של 90 עבודות של פול קליי. אם אתה הולך למטרופוליטן אתה בקושי יכול לראות אותן, כי יש להם כל כך הרבה שהם מציגים רק חלק מהאוסף. זה גם כמעט בלתי אפשרי למצוא את העבודות. לוקח רבע שעה הליכה מהכניסה למוזיאון עד שמגיעים אליהן. אבא שלי היה מאוכזב מזה ואני חושב שאם הוא היה מקים כאן מוזיאון קטן, היה לזה יותר משמעות. בערים שאין בהן מוזיאונים ענקיים זה הגיוני להתנגד למוזיאוני האספנים הפרטיים. בערים כמו ניו יורק, פאריס וברלין זה רק מוסיף לעיר".

טיפ לקוראים: איך מגיעים להון של שלושה מיליארד דולר, בלי אבא עשיר?

"אני לא יכול ללמד את זה, אבל אם אני חושב על איך עושים כסף אז קודם כל צריך מזל, ואחר כך צריך מידה מסוימת של אומץ, ואז סבלנות ונכונות לעבוד. זה לא נשמע מסובך במיוחד, אבל אני חושב שאלה הדברים החשובים. לי היה מזל כי נולדתי בפאריס בחממה מסוימת, למרות שאני לא בטוח שאם הייתי נולד בהרים באתיופיה הייתי פחות מאושר. אנחנו מתוכנתים לכך שצריך להתקדם ושהתפתחות כלכלית משמעותה חופש, אבל לפעמים אני לא בטוח שאנחנו יותר שמחים מאנשים באפריקה או ברזיל או הודו. אני חושב שטבע האדם הוא לא להיות שמח ולכן בני אדם לא מצליחים לעצור ולהיות שמחים בחלקם. למה אני לא יכול היום להפסיק הכל, ללכת לים, לאכול צהריים עם חברים, לקרוא ספרים ולראות סרטים? הרי זה מה שכל מי שיש לו חופש כלכלי צריך לעשות. אבל אנחנו לא עושים את זה כי כבני אדם אנחנו לא מסוגלים לעצור. אני יותר מדי חסר סבלנות וחייב לעשות משהו שמשלב מחשבה. האם אהיה מאושר יותר אם רק אשב על החוף? אולי. אבל אני לא מסוגל לעשות את זה".

אתה יוצא לחופשות?

"לא. אני תמיד עובד. אני נוסע הרבה ורואה הרבה אמנות ומבקר בהרבה ערים שונות ועושה הרבה דברים שיכולים להיראות כחופשה, אבל אף פעם לא לוקח הפסקה מהכל ונח על החוף. אני גם רואה אנשים אחרים שעושים הרבה כסף ולא נחים ודואגים ואני חושב שהאמרה שכסף לא עושה אותך שמח היא מאוד נכונה. אני רוצה להירגע קצת. אני לא מרוצה מהנטל הקבוע של לדאוג למיליון ואחד דברים מסביב לעולם שאני אחראי להם. זה יותר מדי. יש לנו עסקים בכל מקום והם פועלים 24 שעות ביממה".

הפסדת במשבר האחרון בוול סטריט?

"הרבה".

אתה יכול לומר כמה?

"לא אומר, אבל הכל יחסי, אז הרבה. זה לא היה טוב".

זה משנה כשיש לך כל כך הרבה?

"זה תמיד משנה. אם אתה בעסק של לעשות כסף, אז אם אתה מפסיד הרבה זה לא טוב. זה כמו שחקן שח. אתה לא רוצה להפסיד במשחק שלך. אם אתה מקדיש את זמנך לעשיית כסף אתה לא רוצה להפסיד. כשיש לך הרבה כסף אתה לא עושה עוד כדי לחיות ולבזבז את זה. אתה עושה עוד כי אתה נהנה לעשות עוד ולהתקדם. אני חושב שלעשות כסף זה תהליך מעניין, אבל באופן אישי אני מעריך אמנים יותר ממי שעושה כסף".

אתה מעריך אנשי כספים אחרים? את וורן באפט למשל?

"אני מעריך את האינטלקט, יכולת השיפוט, כושר ההחלטה ואת האומץ שלו אבל לא את הכסף".

היית רוצה להיות עשיר כמו באפט?

"ממש לא".

מה אתה מחשיב להוצאה פרועה מצדך? אתה אי פעם מסתכל על מחירים בחנות?

"הכל יחסי. תיאורטית שום דבר הוא לא אקסטרווגנטי, ומצד שני הכל אקסטרווגנטי. פעם הייתי חסכן ומאוד מודע למחירים, כי ככה חונכתי, ואחר כך לימדתי את עצמי להיות יותר בזבזן. שנים הייתי אומר לעצמי שאם אגיע מהר ובזול יותר בסאבוויי, כדאי שאסע בסאבוויי, אבל אז הבנתי שיש לי מספיק כסף ושזה ממש לא משנה. חינכתי את עצמי לא להסתכל על המחיר ופשוט לעשות משהו אם אני רוצה אותו. אבל האמת היא שאני מאוד לא אוהב לעשות קניות.

"אין לי שום הנאה מדברים חומריים. לא מתהליך הרכישה ולא מעצם הבעלות. זה הולך ומקצין עם השנים. בצעירותי ריגש אותי לרכוש דברים, אבל עכשיו, כשאני יכול לקנות מה שאני רוצה, זה לגמרי לא מעניין אותי. אני קונה דברים רק אם אני צריך אותם ואפילו אז אני שונא לעשות את זה".

אז כסף לא עושה אותך שמח?

"לא, זה מעמסה. כמה שאתה עושה יותר ככה אתה דואג יותר. מרבה נכסים מרבה דאגה זה משפט נכון. אני כל הזמן דואג לכל החברות והעסקים שלי. טבע האדם הוא להמשיך ולהמשיך, אבל הלחץ הולך וגדל ככל שאתה ממשיך. אני מרגיש שאני חייב לשנות ושצריך יותר איזון בחיים אבל כיוון שאיני אדם שיכול לשבת על חוף הים ולנוח, אז במקום לעשות כסף אני רוצה לעשות משהו שתורם לעולם. אצטרך להקריב דברים מסוימים אבל אני חייב לעשות את השינוי".

אתה חושב שאתה עובר משבר אמצע החיים?

"אני חושב שכן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#