אופס, המבנה התמוטט: אם יזם הרס מבנה היסטורי זמן קצר אח"כ הוא יכול לעבור את הליכי התכנון ולבנות - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אופס, המבנה התמוטט: אם יזם הרס מבנה היסטורי זמן קצר אח"כ הוא יכול לעבור את הליכי התכנון ולבנות

אם יזם הורס מבנה היסטורי, על כל הערך הארכיטקטוני, ההיסטורי והחזותי שלו, תוך זמן קצר הוא יכול לבנות במקום ■ יזמים רבים מנצלים את הפרצה הזאת בחוק, ונהנים מפירות עבריינותם ■ מי אמר שהפשע לא משתלם?

תגובות

>> יזמים רבים מנצלים את היעדר אכיפת החוק בישראל כדי לפגוע במבנים היסטוריים המיועדים לשימור. מבחינתם, מדובר במפגע המונע קידמה ופיתוח ולכן אינו רווחי. חלקם הורסים את המבנה בן לילה, תוך התעלמות מהחלטות ועדות התכנון, או מחבלים במבנה במטרה להופכו למבנה מסוכן, החייב בהריסה. כך קורה שמבנים רבים, בעלי ערך היסטורי, נכחדים בשל שריפה מכוונת או פגיעה בתשתיות.

"דברים רבים מתרחשים בשלושת הרגלים: פסח, סוכות ושבועות, ימים בהם הרשויות יוצאות לחופשה", מסבירה תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב ומרכז במועצה לשימור אתרים. "פתאום בניינים נשרפים, חלקם קורסים וחלקם נהפכים למבנים מסוכנים. במקרים רבים מעורבים במעשה ההרס גם גופים ציבוריים שמבצעים עבודות פיתוח עם הרבה נזק בדרך".

התוספת הרביעית לחוק התכנון והבנייה, שאושרה בכנסת ב-91', היא החקיקה הראשונה שהתקבלה בנושא שימור מבנים היסטוריים. עד אז החקיקה לא התייחסה לנושא האכיפה, ורק לפני כחצי שנה הונח על שולחן הכנסת תיקון לחוק הכולל סעיפים המעניקים אמצעי הרתעה נגד מי שמבקשים להרוס מבנים לשימור.

"התיקון קובע שמי שהרס מבנה לשימור לא יוכל לבנות על אותו מגרש שהתפנה לפרק זמן של כמה שנים", מסבירה עוזרת מנכ"ל המועצה לשימור אתרים, עו"ד חומי נוברשטיין. "לא יכול להיות שאדם גם ירצח וזמן קצר אחר כך יירש, לאחר שיגיש תוכניות למימוש המגרש שהתפנה. כיום אין שום סנקציות. אם יזם הרס או שרף מבנה היסטורי, על כל הערך המוסף שלו, ארכיטקטוני, היסטורי וחזותי, זמן קצר אחר כך הוא יכול לעבור את הליכי התכנון המקובלים ולבנות", אמרה נוברשטיין.

רוב הרשויות נכנעות ליזמים, וכאשר המבנה נהפך למסוכן הן מוציאות מיד צו הריסה. במקרים רבים רשויות עוצמות את עיניהן, לא מפקחות אחר מצב המבנים לשימור ולא עוקבות אחר עבודות היזמים. רק במקרים בודדים מוגשות תלונות במשטרה ותביעות משפטיות. "מערכות השימור עובדות היטב, אך בהיעדר אכיפה כל העבודה יורדת לטמיון", אומרת טוכלר. "מבחינתנו, הפתרונות המשפטיים הם החלופה האחרונה. הזמן הוא קריטי ומבחינת המבנה, מדובר בעניין של חיים או מוות".

הכתבה שלפניכם מציגה כמה מהמבנים הבולטים שנפחו את נשמתם בשנים האחרונות, למרות שהוכרזו כראויים לשימור (בסוגריים מופיע "תאריך הפטירה"). בכל המקרים, מצאו היזמים והרשויות הסברים כדי להצדיק את התנהגותם, אבל אין בכך כמובן כדי לשנות את המציאות האדריכלית בישראל: היעדר כבוד למורשת הבנייה, בוז לערכים אסתטיים ושכחה מוחלטת של ההיסטוריה.

סייעו בהכנת הכתבה: הדס בארי, המועצה לשימור אתרים; מנהלת מחוז תל אביב ומרכז במועצה לשימור אתרים, תמר טוכלר; רכז ירושלים במועצה לשימור אתרים, איציק שוויקי; המשנה למנכ"ל של המועצה לשימור, עמרי שלמון; עוזרת מנכ"ל המועצה לשימור, עו"ד חומי נוברשטיין; מנהלת מחלקה לשימור אתרים בעיריית פתח תקוה, מוניקה כהן; פעיל שימור בפתח תקוה, יונתן טל; משמר ציורי קיר, שי פרקש; אדריכל שימור ויועץ בכיר בנושאי שימור, גיורא סולר; הרשויות המקומיות השונות.

בית ברייש, ת"א (2008)

>> משפחת ברייש התגוררה במושבה האמריקאית ביפו. אבי המשפחה היה סוחר גדול שפעל בארץ בשלהי המאה ה-19. הוא נמנה עם היבואנים הראשונים של חומרי בנייה ותעשייה, ובהמשך בנה את אחד מבתי המידות המרשימים במושבה, ששימש סימן היכר ואף הוגדר כ"יהלום המושבה".

מדובר במבנה בן ארבעה מפלסים הבנוי בצורת מעוין וגג שטוח, כיאה לסגנון הטמפלרי. חזיתות הצד היו צרות והחזית הצפונית צרה במקצת מהדרומית. בכל החזיתות היו פתחי חלונות מלבניים, כשבחזית המזרחית נבנה מערך מרפסות בצורת קשתות שנראו למרחוק. הבית נבנה באבן כורכר מקומית.

עיריית תל אביב העבירה את המבנה לחברת עמידר במטרה לשמרו, אולם בהמשך מכרה החברה הממשלתית את המבנה ליזמים פרטיים. מאז נמכר המתחם כמה פעמים, כאשר בין היתר ביצעו היזמים עבודות שיפוץ ללא היתר, הציבו פיגומים והחלו לפרק אלמנטים ייחודיים שאיפיינו את המבנה. בהמשך הוגשה תלונה במשטרה ומונה צוות פיקוח עירוני לעבודות במקום.

המצב היום: העבודות במקום הופסקו.

היזמים, עוזי שם טוב ואלי לביא, מינו לאדריכל הפרויקט את יניב פרדו, שמסר בתגובה: "המבנה בן 150 השנה עמד ריק במשך 70 שנה ועבר הרבה ידיים. לא מדובר בעבודת הריסה אלא בעבודת הכנה. לצורך תחילת העבודה עלינו להכין תיק תיעוד, כדי למנוע הריסת מבנים שלא כראוי. תיק התיעוד משחזר את המצב המקורי, אך מחייב לעשות מדידה בשטח, התקנת פיגומים וגם פינוי הריסות וקירות רעועים.

"צריך להבין שמדובר במבנה מסוכן וישן שקיבלנו אותו ללא גג ובמצב מחפיר. זו הפעם הראשונה שמתחילים לטפל במבנה הזה ברצינות. עיריית ת"א דרשה מאיתנו לחזק את המבנה, ולצורך כך קיבלנו הוראה מקונסטרוקטור לפנות פסולת-בנייה וקירות רעועים. אנו מתייחסים ברגישות לכל נושא השימור".

מהעירייה נמסר בתגובה: "מבנה הטמפלרים אכן מוגדר כמבנה לשימור, אך נמצא בבעלות פרטית. בעל הנכס הרס חלק מהקירות הפנימיים של המבנה ללא אישור מהעיריה, ולפיכך הוציאה העירייה צו הפסקת עבודה. המבנה הוגדר כמבנה מסוכן".

תחנת הרכבת, רחובות (2001)

תצלום: דודו בכר
>> המבנה שבמתחם הרכבת ממוקם ליד תחנת הרכבת המנדטורית, בסמוך לקרית המדע ולמכון ויצמן. הבנייה בוצעה בראשית המאה ה-20 בסגנון ובטכניקה שאיפיינו את המבנים שהקימו הבריטים באותה תקופה. כך נעשה שימוש בבלוקים, אבן גיר קשה טבעית וקטעי לוחות אבן מהם נבנו הקירות. בתחנה ארבעה רציפים הבנויים משני רציפי צד, רציף אי, ועוד שני מבני תחנה.

תחנת הרכבת ברחובות נפתחה לראשונה ב-1920, ובמשך שבע שנים פעל בה קו נוסעים שנסע פעם ביום מרחובות לתל אביב. בתקופת מלחמת העולם השנייה שימש המקום כתחנה צבאית ואף כבית חולים.

המתחם היה מיועד לשימור, ולכן הסכימה העירייה לאפשר ליזם, "רכבת ישראל", לבנות במקום ולהרחיב את התחנה תוך שיפוץ ושימור המתחם. בשלב מסוים קוצרו הליכי הפיתוח, ובאפריל 2001 הופלה התחנה כליל עם כל החומרים המקוריים והאלמנטים שאיפיינו אותה. ההרס התבצע בניגוד להסכמים ולתוכניות לשימור התחנה, סיכומים שנערכו בין עיריית רחובות, המועצה לשימור אתרים, החברה להגנת הטבע ורכבת ישראל.

המצב היום: לאחר ההרס סוכם בין הרשויות כי המבנה ישוחזר לפי תיעוד היסטורי, וכהעתק למצבו כפי שהיה לפני שנהרס. בפועל, המבנה לא שוחזר למצבו המקורי, נעשו עבודות בינוי, נפתחו בו פתחים בניגוד לסיכומים ולא נעשו בו כל פעולות הנצחה.

תגובת רכבת ישראל: "במסגרת פעולותיה של רכבת ישראל לחבר את כל קצווי הארץ למסילת הרכבת ולקרב את הפריפריה אל המרכז, מקימה רכבת ישראל תחנות בכל רחבי הארץ, וגם ברחובות. הליך בניית תחנת הרכבת ברחובות נעשה בתיאום עם המועצה לשימור הגנים ובהיתר של עיריית רחובות. במסגרת הפרוגרמה של התחנה החדשה תוכנן שימור המבנה הישן, ואכן הועתקה התחנה הישנה ממקומה, שופצה ושוחזרה".

בית אליהו פראגי', רחוב אוסישקין 45 , ירושלים (2007)

>> בית פראג'י נבנה בשנת 1927 על ידי אליהו פראגי', עורך דין מצליח יליד קושטא, ששימש בין היתר יועצו של הברון אדמונד רוטשילד. הבית המפואר והמיוחד נבנה בסגנון אקלקטי עם אלמנטים קלאסיים. הוא מזכיר בצורתו דגם מוקטן של טירה גדולה בלב גינה גדולה עם עצי אורן. המבנה הוא בן 8 חדרים, שגודל כל אחד מהם הוא 30-35 מ"ר, ולכל אחד מהחדרים בו ריצוף בדגם שונה. המרכיב הארכיטקטוני הבולט ביותר בווילה הוא מגדל המעוצב בצורת פירמידה מצופה ריבועי נחושת.

לכניסה הראשית מרחוב נרקיס הוביל גרם מדרגות מונומנטלי. העושר הארכיטקטוני ניכר בצירוף חלון בולט, משקופים ומעקות מסוגננים, שילוב חזיתות אבן אדומות בעיטורים שונים.

במשך השנים הושכר המקום על ידי בנו של פראג'י, ויקטור, למרכז התרבות של צרפת, בהמשך לחברת קרתא לפיתוח מרכז ירושלים ובאחרונה לקפה "בסוגריים".

המבנה נהרס לפני כשנה, לאחר שנמכר ליזמים פרטיים. אלה קיבלו מהעירייה היתר בנייה במקום, אך לא פעלו לפיו. בהיתר צוין, כי לא יותר שינוי צורתו החיצונית של המבנה, סגנונו האדריכלי, לרבות סוג האבן, הפתחים, כתובות, תבליטים, סיתות, צבע, סורגים, עצים בוגרים, מתקנים ושערים.

בפועל, היזמים החריבו את המבנה כמעט עד היסוד, כאשר עקרו את המרצפות המצוירות והרסו את הגג. כאשר העירייה הבחינה כי העבודות חורגות מההיתר, הוצא צו הפסקת עבודה.

המצב היום: העבודות הופסקו, לאחר שנותר רק שלד המבנה. עם זאת, ניתן יהיה לשחזר את המבנה. ואכן, העירייה ביקשה מהיזם שישחזר את החלקים שנפגעו, כולל שכירת אדריכל שימור.

בעל הנכס הוא מרק שם טוב, יהודי ניו יורקי. מנהל הפרויקט, גרשון ליבהף, מסר בתגובה: "פעלנו לפי הוראות העירייה והמהנדס לשימור שמוביל את הפרויקט. ניתן לנו היתר לחפירת יסודות וחיזוק המבנה. הגג היה כבר קודם לכן במצב מסוכן, והזהרנו את כל הגורמים. "הסיבה שעצרו את העבודות בתחילה היתה אי ההבנה לגבי הגג: לא ניתן לעשות חפירת יסודות או מרתפים מבלי לפגוע בגג או בקרקע. מלבד זאת, כל מה שפונה אוחסן. כך למשל, 580 הרצפות והדלתות שבעבור אחסנתן אנו משלמים כ-1,000 שקל בחודש. המחלוקת כיום נסובה על פרצלציה: איחוד חלקות שהעירייה החליטה לעשות במקום, וכל זה מעכב מתן היתר בנייה חדש".

מהעירייה נמסר בתגובה: "מבנה זה מופיע בתוכנית 3423 כמבנה לשימור מונומנט, ומופיע בכרטסת העירונית. במקרה זה הוצא היתר לפי תב"ע קיימת לשינוי מזערי בפתחים קיימים ולהרחבת קומת מרתף קיימת. העבודה באתר החלה ללא קבלת היתר כדין, כאשר במקום נצפתה הריסה של אלמנטים המיועדים לשימור. העבודה באתר הופסקה מיידית על ידי צו הפסקת עבודה של העירייה, בליווי צמוד של יחידת השימור העירונית. הוגשה תב"ע חדשה בוועדה המחוזית כדי לאשר את השינויים המבוקשים".

מבנה השנאי, יפו (2008)

>> זהו אחד המבנים המפורסמים ביפו, שריד אחרון למערכת השנאים שסימלה בשעתו את המודרנה, פרי תכנונו של האדריכל הנודע ריכארד קאופמן. המבנה נהרס בן ליל ונהפך לעיי חורבות.

תחנות ההשנאה (הטרנספורמציה) הן חלק משרשרת העברת החשמל, החולייה המקשרת בין תחנת המשנה לבין הצרכן. השנאי שנהרס ביפו היה מבנה קטן יחסית, אך נוכחותו הפיסית היתה מרשימה. מדובר במגדל מרובע עם קירות משופעים נטולי עיטורים, בפרופיל המזכיר מקדש מצרי עתיק. האתר אף כיכב בצילומים היסטוריים רבים של תל אביב ויפו, ושופץ בסוף שנות ה-80 על ידי עיריית תל אביב, כחלק מפעולות שיקום שדרות ירושלים. במהלך השנים, הוכר כאתר לשימור.

את ההחלטה להרוס את המבנה ביצעו במשותף עיריית תל אביב והחברה המפתחת את הרכבת הקלה בשדרות ירושלים, שלא רצתה לשאת בנטל עלויות השימור. על אף שהמבנה הוכרז לשימור ולמרות הבטחות העירייה כי המבנה לא ייהרס, המבנה שהיה במצב קונסטרוקטיווי מצוין, נהרס. אלמנטים רבים שהיו בו פשוט נעלמו.

המצב היום: בשלב זה, על אף שהיה מדובר במבנה לשימור ייחודי שנמנה עם אתרי התיירות בתל אביב יפו, עיריית תל אביב אינה מתכוונת לפעול להצלת שרידיו.

בעלת הנכס, חברת החשמל, מסרה בתגובה: "חברת החשמל פועלת זה שנים בשיתוף המועצה לשימור אתרים ורשויות נוספות כדי לשמור ולשמר את אתריה ומתקניה ההיסטוריים. ברחוב שדרות ירושלים שביפו, כל שבוצע על ידי חברת החשמל היה פירוק מערכות חשמליות מתוך אותו מבנה היסטורי, מכיוון שלא היה בו צורך תפעולי נוכח שיפור תשתיות החשמל ברחוב.

"הריסת המבנה לא בוצעה על ידי חברת החשמל או מי מטעמה. בימים אלו פועלת חברת החשמל לשימור מתקניה החשמליים ברחובות אילת ויפו בתל אביב כחלק מפעילויותיה לשימור אתריה ההיסטוריים".

חברת נתיבי תחבורה עירונית, שפעלה במקום, מסרה בתגובה: "אנו נזהרים מאוד מפגיעה באתרים לשימור. מבדיקה שערכנו בעזרת תרשימים ואנשי המקצוע נמצא כי עיריית תל אחראית לפגיעה במבנה".

מהעירייה נמסר בתגובה: "מדובר במבנה ישן אשר בשום תוכנית לא הוכרז כמבנה לשימור ולא נעשה בו שימוש זה שנים. המבנה עמד באמצע השדרה, היווה מפגע סביבתי והפריע למרקם מתחם הרחוב ולשדה הראייה של הנהגים הנוסעים בו. לפיכך, עיריית תל אביב יפו ביקשה הוצאת היתר הריסה שאושר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה".

רחוב הכרמל 30 בנחלאות, ירושלים (2008)

>> הבית הוגדר כמבנה לשימור ונמצא בכרטסת רשימת הבתים המיועדים לשימור בשכונת אהל משה ונחלאות. השכונה מאופיינת בבתי אבן בני קומה אחת עד שתיים, שנבנו כך שיצרו חצר פנימית ובורות מים. הבתים במקום צנועים וקטנים, בעלי תקרות קמורות, ריצוף מאבן וחלונות עם קשתות מעוטרים בסורגי ברזל מיוחדים.

לפי התב"ע, פרויקט הבנייה כלל תוספת בנייה של שתי קומות בשלוש חלקות. ואולם בדיעבד התברר כי במקום בוצעו חריגות בנייה מהתוכנית, כאשר מבצעי העבודות לא התייחסו להנחיות צוות השימור העירוני, ובשטח בוצעו עבודות מקדימות להריסה. כתוצאה מעבודות אלו, נגרם נזק בלתי הפיך למבנה, בגלל קדיחות באבני החזיתות של הקיר ההיסטורי. במהלך העבודה הרס היזם את קמרון התקרה ההיסטורית, הנמצאת בחזית הרחוב.

המצב היום: במקום הוצא צו הפסקת עבודה והעבודות הופסקו.

היזם, עו"ד עדי סודאי, מסר בתגובה: "בניגוד לטענת העירייה, היתר הבנייה שקיבלנו משנת 2003 מתייחס להריסה בקומה השנייה ושימור החזית החיצונית לכיוון רחוב אגריפס, בלבד. כל יתר החזיתות לא רלוונטיות. רק לאחר חודש של עבודה במקום, קיבלנו התרעות לפיהן גם פנים הבניין מיועד לשימור.

"איך אפשר מצד אחד לבנות בנייה חדשה ומצד שני לא להרוס את הקיים? אני אזרח שומר חוק ויש לי היתר בנייה שמחייב שימור חזית חיצונית בלבד. בעיריית ירושלים יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. זה מעשה חלם ורשעות".

תגובת העירייה: "יש צו הפסקת עבודה, ובכוונת העירייה לדרוש מהיזם להחזיר את המצב לקדמותו. עם זאת, לפי החלטת בית המשפט, צומצם צו הפסקת העבודה כדי לאפשר לבונים לפנות פסולת שיצרה סכנה לתקרה של הקומה הראשונה. במקביל פועלת העירייה לביטול ההיתר שניתן במקום ועל האחראים לבנייה להוציא היתר חדש שיקבע כי הבנייה בעתיד תבוצע בכפוף להנחיות ולליווי גורמי האכיפה ויחידת השימור".

מתחם בית בוסל, צפת (2004)

>> בית בוסל הוא מתחם בן כמה מבנים שנחנך ב-1904 כבית חולים של המיסיון האנגלי, אשר העניק את שירותיו ליהודים ולמוסלמים. המבנים ממוקמים בכניסה לצפת מול תחנת אגד. הם בנויים מאבני גיר מסותתות, יש בהם חלונות רבים עם משקופים מקומרים וגגות רעפים כתומים.

במלחמת העולם הראשונה התיישבו במתחם הטורקים, בתקופת המנדט הבריטי הוא שימש מטה של הקצינים האנגלים ובתקופת מלחמת השחרור שימשו המבנים את לוחמי ההגנה. בשנות ה-40 נמכר המקום לקופת החולים הכללית.

בשנת 1964 הורחב בית ההבראה במקום לפי תוכניתו של האדריכל יעקב רכטר, ששילב את אבן הגיר המסורתית עם מבני הבטון החדשים. עבודה זו של רכטר, חתן פרס ישראל, נחשבת לאחת מיצירותיו המרכזיות.

עד 1984 שימש המקום בית הבראה על שם יוסף בוסל, ממייסדי דגניה, אך מאז ועד היום עומד המבנה שומם, מוזנח ובסכנת קריסה. בשנות ה-90 רכש את המתחם יזם מקומי פרטי, והקים במבנה שעיצב האדריכל רכטר אולם אירועים. בנייה זו שינתה את כל המרקם הארכיטקטוני במקום ופגעה בפנינה זו.

במהלך השנים פרצו לא אחת שריפות במקום. לפני כמה חודשים התפרקו השרידים האחרונים של המרפסת המקורה במבנה ההיסטורי. המבנה זכה לכבוד מפוקפק כאשר צוין בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2006.

המצב כיום: עיריית צפת לא פעלה על מנת להכריז על המבנה כמבנה לשימור, ולא יזמה עבודות תחזוקה במקום. בהיעדר תחזוקה שוטפת של המבנים, הידרדרותם הואצה.

היזם משה חדיף, תושב צפת, מסר בתגובה: "לא הזנחנו את המקום, ולא פגענו בו במכוון. אני אחראי לשריפות שפורצות? ההפך, השקענו במקום יותר מ-7 מיליון דולר. כיום אני מנהל משא ומתן להכנסת שותף לשם בניית מלון במקום. הבאנו בחשבון את כל האלמנטים של השימור".

תגובת העירייה: "הנכס נמצא בבעלות פרטית. עיריית צפת החלה בתהליך מיפוי נכסים, ובעיקר נכסים השייכים לשימור. בעיריית צפת לא נותנים היתר בנייה לנכסים הרשומים כאתרי שימור מבלי להתייעץ עם המשרד לשימור אתרים ומבנים. לרשות העירונית אין זכות לשקם מבנה שאינו נמצא בבעלותה, כגון בית בוסל. אנו מיישמים את מסקנות מבקר המדינה".

מתחם חדר האוכל, קיבוץ גבעת השלושה (2008)

>> חדר האוכל של קיבוץ גבעת השלושה ההיסטורי הוא מבנה בסגנון באוהאוס שתיכנן האדריכל אריה שרון. המתחם נבנה בשנים 1936-1939 ממול למתחם יד לבנים בפתח תקוה, לא הרחק מבית החולים בילינסון.

המתחם הענק שימש חדר אוכל של קיבוץ גבעת השלושה הישן עד התפלגותו בשנת 1952 (הקיבוץ התפצל לשניים: קיבוץ גבעת השלושה וקיבוץ עינת שעברו למקומותיהם הנוכחיים ליד ראש העין). בהמשך שירת המתחם בית אבות, ושימש מרכז תרבות בו נערכו אסיפות וכינוסים רבים. במשך 70 שנה שרד המבנה בשלמותו, ובשנים האחרונות נכנסו המבנה וסביבתו לרשימת האתרים לשימור. טבעי ומתבקש היה להפוך את המתחם לחלק מקרית המוזיאונים ויד לבנים הסמוכים.

ב-2006 דנה הוועדה לתכנון ובנייה בפתח תקוה בבקשה להיתר בנייה במקום להקמת מבנה לבית ספר בן 2 קומות עבור עמותת דרכי נעם. המבנה היה אמור להתחבר למבנה המיועד לשימור.

במארס 2007 נכנסו גורמים מטעם עמותת "דרכי נועם" לשטח, ללא אישור ובליווי כלים הנדסיים, והרסו את המבנים במקום, פני הקרקע, שטח חצר המתחם ומבנה הבאוהאוס. העמותה הקימה במקום חמישה מבנים יבילים (ניידים) בשטח של 50 מ"ר כל אחד.

מתברר כי זמן רב לאחר הריסת המבנה, ועל אף התרעות מוקדמות שהועברו לעיריית פתח תקוה, לא פעלה האחרונה לפינוי המבנים היבילים, שיקום הנזק והשבת המצב לקדמותו. בהמשך, אגף הפיקוח הארצי של משרד הפנים והמפקח על הבנייה במחוז מרכז שיגרו מכתבים חריפים לעצירת ההליכים.

היזם, עמותת דרכי נעם, סירב להגיב לכתבה. מעיריית פתח תקוה לא נמסרה תגובה.

בית מקוב, רחובות (2001)

המגרש עליו ניצב בעבר בית מקוב
תצלום: דודו בכר
>> המבנה הוקם בסוף המאה ה-19. הוא היה שייך לאחת ממשפחות המייסדים החשובות של העיר, מקוב, ושימש עדות לסגנון הבנייה בתקופת ראשית ההתיישבות. מדובר בבית איכרים טיפוסי בן קומה אחת עם גג רעפים, כאשר קירות הבית עוטרו בציורי קיר.

מאחורי המבנה עומד סיפור מפתיע של אם המשפחה. האם, בתיה, היתה סוחרת מצליחה ברוסיה. ב-1890 היא החליטה לרכוש נחלה בישראל ולעלות ארצה. נחישותה לעלות ארצה עלתה לה בסיום נישואיה עם בעלה שהתנגד למהלך. בתיה עלתה לארץ עם עשרת ילדיה והתיישבה ברחובות לאחר שרכשה במקום 240 דונם.

לימים נמכר בית מקוב ליזם שביקש להוציא צו הריסה לבית ולבנות במקום. על אף שבתחילה העירייה שיתפה פעולה עם היזם והוציאה את הצו, היא חזרה בה זמן קצר אחר כך והוציאה צו מניעה להריסת המבנה. בהמשך נעשו ניסיונות לכלול את המבנה ברשימת המבנים שישוקמו וישומרו.

למרות זאת, החליט היזם לפעול על דעת עצמו והרס את המבנה. כאשר דווח לעירייה על ההרס, היא הוציאה מיידית צו הפסקת עבודה, אך בעל הנכס המשיך בפעולות ההרס והבית נמחק כליל.

המצב היום: שבע שנים לאחר המקרה, המגרש נשאר נטוש. הרשויות הצליחו למנוע הריסת מבנה לשימור צמוד בחלקה, שגם אותו ביקש היזם להרוס.

היזם, הקבלן אהרון גיבור, מסר בתגובה: "העירייה איימה בתביעה שחייבים להרוס את המבנה. המבנה כבר היה מסוכן, הוא שקע והיו בו פיצוצים. הרסנו את המבנה לפי החלטה מהעירייה".

בית בומבי, רחוב פינסקר 23 פ"ת (2006)

המגרש עליו ניצב בעבר בית בומבי
תצלום: דודו בכר
>> בית בומבי שברחוב פינסקר 23 נקרא כך על שם משפחת בומבי, משפחה ותיקה בפתח תקוה שבבעלותה היתה מאפיית בומבי המפורסמת. הייחוד של המבנה לא היה היסטורי אלא אדריכלי. מדובר במבנה כורכר בשטח של כ-120 מ"ר, חד קומתי, שהיה בנוי מלבני טיט ועץ.

המבנה היה מיועד לשימור, אך נהרס כליל בנובמבר 2006, כאשר ביום בהיר אחד הגיע למקום טרקטור וללא היתר החל לפרק את המבנה.

המצב היום: המגרש ריק. הבעלים מבקשים לממש את זכויותיהם.

היזמים הם בין השאר בני המשפחות אלטבאואר ויונביץ'. בא כוחם, עו"ד יצחק פרידמן, מסר בתגובה: "המבנה נהרס על ידי גורמים זרים שפלשו לנכס וביקשו להשתלט עליו. העניין לא קשור כלל לבעלי הקרקע. כעת על בעלי הקרקע להוציא כספים רבים כדי לשפץ את המבנה, על פעולות שלא הם ביצעו".

תגובת העירייה: "הוגשה תלונה במשטרה. הדרישה של העירייה היא לשחזר את המבנה ולבנותו מחדש. במידה שהיזמים לא יבצעו אחר הוראה זו, לא יוצאו ליזמים היתרי בנייה במקום. בגלל המקרה בבית בומבי, העירייה דאגה כי לכל מבנה לשימור בעיר יהיה תיעוד של המבנה מבפנים ומבחוץ".

רחוב יורדי הסירה 19 בשכונת קטמון בירושלים (2008)

המבנה ברחוב יורדי הסירה, לאחר השיפוץ
>> המדובר בבניין אופייני לשימור, שנמצא בכרטסת רשימת הבתים המיועדים לשימור בשכונות קטמון ורחביה. שכונת קטמון תוכננה לפני מלחמת העולם הראשונה, אם כי בנייתה החלה רק בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה. הבתים בשכונה צנועים יחסית לבתים המפוארים של שכונת טלביה או בקעה הסמוכות, ושימשו וילות בהן גרו משפחות יווניות אורתודוקסיות ומשפחות ארמניות אמידות.

לפי התב"ע, קיבל היזם אישור להוספת קומה בתנאי שהתוספת תיבנה "מאותו סוג אבן, גוון וסיתות, כמו הבניין הקיים". ואולם במבנה בוצע ציפוי מאסיווי וכללי של הבניין הקיים באבן חדשה לבנה, ונבנתה תוספת קומה מאבן חדשה. בעל הנכס עקר עצים עתיקים שצמחו בחזית הבית. בתגובה, דרשה יחידת השימור לקלף את הציפוי.

המצב היום: קיים קושי גדול לשחזר את המבנה. לאור העובדה כי בוצעו עבודות במבנה בסטייה מההיתר שניתן, הוציאה העירייה צו הפסקת עבודה. עם זאת, בהמשך ביטל בית המשפט את הצו. לשיטתו של בית המשפט, הציפוי אינו סוטה מההיתר. עיריית ירושלים עירערה על החלטה זו. היזם ממשיך בעבודות בשטח.

בעל הנכס, שמאי המקרקעין אלעד גרשונוביץ', מסר בתגובה: "המבנה הנ"ל קיבל את כל האישורים הנדרשים מכל מחלקות העירייה, כולל מחלקת השימור, ונבנה בדיוק לפי היתר הבנייה שניתן בגינו. בנוסף, בדיון שנערך בנושא בבית משפט נקבע כי אין כל סטייה מתנאי ההיתר, וצו הפסקת העבודה שניתן לנכס בוטל. במבנה הושקעו משאבים רבים, תוך התחשבות בפרטים אדריכליים ובאלמנטים האופייניים לשכונה. כעת צצים רעשים סביבתיים מכיוונם של בעלי כוונות טובות, שאינם בקיאים בפרטים, ומצדם של בעלי אינטרסים המובילים מאבק חסר בסיס".

מהעירייה נמסר בתגובה: "הוצע היתר לתוספת 2 קומות על בניין קיים, תוך מתן הנחיות מפורטות לשמירה על חזיתות המבנה הקיים, כדי לשמור על רוח המבנה. לאחר סיור של המחלקה לפיקוח על הבנייה, הוצא צו הפסקת עבודה מיידי. לאור טענת העירייה ויחידת השימור כי הציפוי שנעשה אינו תואם את ההיתר שניתן, עיריית ירושלים הגישה ערעור וכתב אישום נוסף בבית המשפט. התיק מצוי בימים אלו בתהליכים משפטיים".

רחוב ארלוזורוב 9, ירושלים (2003)

המבנה ברחוב ארלוזורוב לפני (למטה) ואחרי (למעלה) השיפוץ
>> הבית בן 2.5 הקומות נבנה בראשית שנות ה-30 ותוכנן על ידי האדריכל נתן ברין. הוא מגלם מאפיינים רבים של סגנון הבאוהאוס, שהיה נפוץ בעיקר בתל אביב אבל גם בירושלים המנדטורית, כגון מרפסות מעוגלות, חלונות עגולים מעל הדלת וקרניזים מעל הפתחים.

בית זה נהרס על אף שעיריית ירושלים הכירה בחשיבותו כבניין אופייני לפי התוכנית העירונית הקובעת עקרונות רבים לשימור, ובהם האיסור לשנות את אופיו הארכיטקטוני של המבנה, לרבות סוג אבן, פתחים, כתובות, תבליטים, סורגים, גדרות ועצים.

הוועדה המקומית הוציאה היתר בנייה במקום, אך חייבה את היזם לשחזר את החזית המערבית של המבנה באמצעות האבנים המקוריות שנמצאו במבנה. בפועל, בלילה אחד פינה היזם את יתר הדיירים ששכנו במקום, ואז החל בהריסה לא מבוקרת של המבנה.

היזם סימן מספר אבנים ובהמשך הרס את המבנה, תכולתו והפיגומים שהוקמו לצורך פירוק האבנים. בהריסה זו נקברו האבנים המסומנות והבלתי-מסומנות תחת עיי החורבות ולא ניתן היה לשחזר את המבנה. נגד היזם לא ננקטו הליכים.

המצב היום: הבניין החדש עומד על תילו, נגד היזם לא ננקט שום הליך.

תגובת העירייה: "בתוכנית 3137 הוצא ב-5 בספטמבר 2002 היתר להריסת בניין קיים ובניית בניין חדש, תוך שחזור החזית המערבית. ההיתר קבע שהחזית המערבית תפורק ותשוחזר בהתאם לתיעוד החזית ובשימוש האבנים הקיימות. במקרה זה התרחשה הריסה לא מבוקרת.

"לאור מקרה זה ומקרים נוספים שהתרחשו בשנים אלו בשכונת רחביה, יזמה עיריית ירושלים את תוכנית המתאר רחביה 9988, שבין השאר קבעה הנחיות והגדרות של מבנים לשימור ואף אושרה ביולי 2006 בוועדת השימור. התוכנית נמצאת כיום לפני הפקדה ומתפקדת כתוכנית צל למהלכים תכנוניים".

היזמים ובעלי הנכס, סבח מקסים וסלם הנרי, הגיבו באמצעות עו"ד רן פליישר: "היה היתר הריסה לבניין".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#