שתי הערים שמדינת ישראל השקיעה בהן יותר מכולן – ואלה שנשכחו בדרך - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שתי הערים שמדינת ישראל השקיעה בהן יותר מכולן – ואלה שנשכחו בדרך

המדינה העבירה 19 מיליארד שקל לפיתוח תשתיות עירוניות ב-2015-2008 ■ ברשויות חלשות רובו המכריע של תקציב הפיתוח מגיע מהממשלה - בעוד תל אביב, למשל, מקבלת מימון של 3% בלבד ■ רשויות מתלוננות שהן תלויות בגחמות הפקידים, ושהכסף לא מועבר לפי קריטריונים אחידים

9תגובות
בת ים (בקדמת התמונה) ותל אביב במבט מהאוויר. שני הצדדים חותרים לאיחוד בפועל כבר בשנה הבאה
ניר כפרי

פיתוח בתי ספר, כבישים, מדרכות ותשתיות אחרות הכרחי לשכונות חדשות שנבנות ברשויות המקומיות בישראל. עלות הפיתוח מגיעה למאות מיליוני שקלים, ולא מממנים זאת מהארנונה שמשלמים תושבים ועסקים — שאף פעם אינה מכסה אפילו את ההוצאות השוטפות.

הרשויות נדרשות להשיג את הכסף לפיתוח ממקורות אחרים, ומקור מרכזי ברשויות החזקות הם היטלי ההשבחה שמשלמים קבלנים ויזמים. המקור השני רלוונטי בעיקר לרשויות החלשות, והוא הקצאות ממשלתיות שמגיעות כנגד בנייה של שכונות חדשות — וזורמות אל קופה נפרדת בכל רשות מקומית, המכונה תקציב בלתי־רגיל (תב"ר).

בכתבה שפורסמה כאן אתמול התמקדנו בתשלומי היטלי ההשבחה, שהסתכמו בכל הרשויות המקומיות בישראל בכ–31 מיליארד שקל בשמונה השנים 2008–2015. אולם ההקצאה הממשלתית לתשתיות חדשות, ששולמה לצד סכומים אלה, משמעותית גם היא — והסתכמה באותה תקופה ב–19 מיליארד שקל.

בראש דירוג ההקצאות (לפי סכומים מוחלטים) נמצאות שתי ערים גדולות, שקיבלו מהמדינה סכומים גבוהים בהרבה מכל האחרות: 3.5 מיליארד שקל עברו ממשרדי הממשלה השונים לירושלים ב–2008–2015, ועוד 1.3 מיליארד שקל לחיפה. הכלכלן המוניציפלי יוגב שרביט מסביר כי ההשתתפות החריגה של המדינה בהן קשורה לתשתיות תחבורה חדשות. בחיפה, הממשלה השקיעה במטרונית, בחיבורים למנהרות הכרמל ובכבישים מרכזיים אחרים, ובירושלים — ברכבת הקלה ובעורקי תחבורה נוספים, כמו דרך בגין.

נוה זאב בבאר שבע
אליהו הרשקוביץ

על אף הקריטריונים והמדדים להקצאת הכספים, קשה לזהות מפתח קבוע שלפיו מקצים משרדי הממשלה את כספי הפיתוח, גם אם מתעלמים ממקרי הקיצון של חיפה וירושלים. באר שבע היא דוגמה טובה להיעדר השיטתיות בהקצאת הכספים. זוהי עיר ותיקה עם תשתיות ישנות, הזקוקות להשקעות גדולות. בעיר נבנו 5,000 יחידות דיור ב–2008–2015, וגם הן זקוקות לתשתיות. באר שבע קיבלה מהממשלה קצת פחות מ–500 מיליון שקל לפיתוח בתקופה הזאת. סכום דומה העבירה המדינה לעיר הצעירה יותר מודיעין, שבה הוקמו רק 4,000 יחידות דיור באותן שמונה שנים.

באר שבע ונתיבות קיבלו סכומים גבוהים בהשוואה לשיאניות הבנייה באזור המרכז: פתח תקוה קיבלה 186 מיליון שקל עבור 12 אלף דירות חדשות בשמונה השנים, ראשון לציון קיבלה 142 מיליון שקל עבור בנייה של כ–7,400 דירות, וחולון, שבה נבנו כמעט 6,000 דירות, קיבלה רק 137 מיליון שקל לסיוע בבניית תשתיות עבור אוכלוסייתה הצומחת.

תל אביב־יפו קיבלה מהמדינה 227 מיליון שקל בגין 15 אלף הדירות שבנתה ב–2008–2015 — 11 מיליון שקל פחות מהסכום שהועבר לנתיבות, שבנתה באותה תקופה 974 דירות בלבד. תל אביב ונתיבות, שזכו לתקציבים דומים, קיבלו 100 מיליון שקל פחות מביתר עילית ומודיעין עילית, שתי ערים חדשות וחרדיות שבהן נוספו 1,000 ו–1,300 יחידות דיור בתוך שמונה שנים, והממשלה העבירה להן 325 מיליון שקל ו–350 מיליון שקל, בהתאמה.

הערים החרדיות מקבלות כסף עודף לבניית מוסדות חינוך, אבל בני ברק, שהוסיפה בשנים אלה כמעט 6,000 יחידות דיור, פי שישה מביתר עילית ומודיעין עילית, קיבלה מהמדינה בתקופה זו רק 190 מיליון שקל לפיתוח. אחד הגורמים האפשריים לפער הוא שבני ברק היא ותיקה וצפופה, ולכן יכולה למחזר תשתיות ולהשמיש אותן בעלויות נמוכות יותר — למשל, היא אינה צריכה תמיד לסלול כבישים חדשים ולבנות בתי ספר, אלא יכולה להגדיל ולשפר את הקיים.

ביתר עילית
אייל טואג

"כבר אין כוח להתשה מול פקידי הממשלה"

"קשה למצוא שיטתיות בחלוקת ההשקעות הממשלתיות, כי האמת היא שאין שיטה. המדינה מרשה לעצמה להחליט לפעמים באופן קפריזי במה היא מוכנה להשקיע ובמה לא", אומר דוד אריאלי, יו"ר ועדת התכנון והבנייה של מרכז השלטון המקומי. "השיטתיות היחידה היא בציפייה מתמדת ומקוממת של השלטון המרכזי שהשלטון המקומי יבצע את הפיתוח על חשבונו, כלומר על חשבון התושבים".

אריאלי אומר כי את ההבדלים בהשקעה הממשלתית — ואת הפערים בין רשויות — מחריף המנגנון של "קולות קוראים" ממשלתיים. קול קורא הוא פרסום של המדינה על תקציב לצורך פרויקט או מיזם מסוים, שכנגדו רשויות יכולות להוסיף סכום משלהן. כל רשות שיכולה ורוצה לשלם, יכולה להשתתף בפרויקט. לדברי אריאלי, "לקולות הקוראים ניגשות רשויות שיש בתקציבן די כסף להעמיד כנגד ההשקעה הממשלתית. כך הן מקבלות עוד, בזמן שרשויות בלי עודפים אינן מקבלות דבר, כי אין להן אפילו את מעט הכסף שנדרש כדי להיענות לקול הקורא".

עוד אומר אריאלי כי יש פעולות שהמדינה פשוט מתנערת מהן. הוא מביא כדוגמה את סירובו של משרד האוצר לממן ריבוד כבישים והנגשה לנכים במוסדות ובמרחב הציבורי, בטענה שכל רשות מקומית צריכה לממן זאת מהכנסותיה העצמיות מהיטלי השבחה ופיתוח נדל"ן. "לא כל רשות מסוגלת לעמוד בהוצאה", אומר אריאלי, "והתוצאה היא שמי שיכולה, עושה זאת על חשבונה, ומי שאינה יכולה — נשארת עם תשתיות גרועות, לא מונגשות ומסוכנות".

אריאלי, המשמש גם ראש מועצת קרית טבעון, מספר שהוא נאבק שבע שנים כדי לקבל מימון לחיץ נגד שריפות ביערות המקיפים את היישוב, אך נכשל. "הגורמים האחראים על התקצוב המוניציפלי במדינה מתעקשים שאת ההגנה מאסון טבע, שיש לו כבר תקדימים באזור, אממן מההכנסות העצמיות של המועצה מפיתוח נדל"ן — אף שהחיץ הוא תשתית יקרה מאוד המיועדת להצלת חיי אדם, ולכל הדעות נמצאת בתחום אחריות המדינה. מתוך דאגה לביטחונם של התושבים, התחלתי לעשות זאת מההכנסות שלנו. מניסיוני, יש עוד רשויות שאינן פונות למדינה גם כשיש להן אפשרות לקבל משהו מהמשרדים בירושלים. פשוט מוותרים מראש, כי כבר אין כוח לעבור את ההתשה מול פקידי הממשלה. חלק גדול מהעיריות נכנעות ועושות הרבה דברים בעצמן".

מרכז ירושלים
סיוון גיל

"ההוצאה נופלת עלינו"

שיעור השתתפות המדינה בתקציבי הפיתוח מאשש את דבריו של אריאלי. ברשויות חזקות שיכולות להרשות לעצמן להתייאש מהפניות החוזרות ונשנות לממשלה, שיעור השתתפות המדינה בפיתוח תשתיות זעום: 3% בתל אביב, בהרצליה וברמת השרון, 5% בגבעתיים, ברמת גן ובראשון לציון, 7% בפתח תקוה וברעננה.

בערים אלה יש אמנם הכנסות גבוהות ממסי השבחת הקרקע, אך לדברי חיים ביבס, יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין, ההכנסות מהשבחה אינן מכסות אפילו 40% מההוצאה על הקמת מבני ציבור, והממשלה לא ממש עוזרת. "התקציב שמקבלות רשויות מהממשלה למבנה ציבור הוא מינימלי, ובמקרה הטוב מספיק למחצית ממה שכל שכונה צריכה", אומר ביבס. "אפילו עבור מבני החינוך, שבנייתם צריכה להיות 100% באחריות המדינה, האוצר נותן תקציב בינוי בחסר של 15%".

לדברי ביבס, "מכיוון שראשי ערים דואגים לתושבים, בסוף ההוצאה נופלת על קופת היישוב, ובאה במקרים מסוימים על חשבון דברים אחרים. במרכז ובאזורי הביקוש, משלמים קוני הדירות ותושבי הרשות את המחיר, ובפריפריה לרוב המדינה מממנת את זה בצורה ישירה".

בהיעדר הכנסות, מועצות ויישובים בפריפריה משתתפים באופן חלקי ביותר במימון הפיתוח. ערד, טבריה, אופקים, בית שאן, נתיבות ושדרות משתתפות בשיעור של 5%–12% בהוצאות הפיתוח שלהן, לפי ניתוח נתוני דו"חות התקציב המבוקרים של הרשויות מ–2015. מצבן טוב יחסית לזה של חלק מהמועצות הערביות, שבהן ההשתתפות העצמית בתקציבי הפיתוח, שאמורה להגיע מהיטלי השבחה, כלל אינה קיימת. המשמעות היא שהן תלויות לחלוטין בחסדי המדינה, בהקצאות ממשלתיות לתב"ר ובערוצים נוספים שאינם ניכרים בתקציב הרשות ומנוהלים מעל ראשה. ביבס מסביר כי את הפער ברשויות החלשות משלים משרד השיכון, מבלי שהכסף עובר בתב"ר. כלומר, לדבריו, הסכומים שעוברים לפיתוח הפריפריה גדולים יותר, והפער בין יישובים חזקים לחלשים בהשתתפות העצמית בהוצאות הפיתוח רחב יותר.

לכאורה נעשה צדק — החזקים מקבלים מעט, והחלשים מקבלים הרבה. אבל ההבדלים ברמת התשתיות בין ערים גדולות ומרכזיות לבין ערים קטנות מלמד שלכוח ולעצמאות יש ערך שבא לידי ביטוי בשירותים לתושבים. איתן אטיה, מנכ"ל פורום ה–15, המאגד את 15 הערים העצמאיות שאינן מקבלות מענקי איזון ופיתוח ממשלתיים, אומר שהמדינה סומכת על הערים החזקות שיסתדרו בלעדיה. לדבריו, ערים אלה הן שמשרתות את רוב האוכלוסייה שמגיעה אליהן ביוממות, והן שיקלטו את עיקר הגידול באוכלוסיית ישראל בעתיד.

חיפה
אייל טואג

לדברי אטיה, "רובם המכריע של 20 מיליון התושבים שיאכלסו את ישראל ב–2050 יגורו בערים הגדולות ויעבדו בהן. אנחנו מזהים קריסה של תשתיות כבר כיום, ואנחנו פחות מ–9 מיליון תושבים. תקציבי הפיתוח של הרשויות העצ­מ­איות מממנים בינוי שמיועד לשירות האוכלוסייה החדשה בעתיד".

אל מול מי שלוטשים עיניים להכנסות של העיריות מנדל"ן מציג אטיה את הנתון הבא: מסך כל המסים (כולל ארנונה, היטלי השבחה ופיתוח, אגרות, מס הכנסה, מע"מ וכל המסים ואגרות המדינה), מקבל השלטון המקומי ישירות מהציבור 7%–8% בלבד. כלומר, 92%–93% מסך המסים שמשלמים הישראלים מגיעים לממשלה, שמח­לי­טה בעצמה כיצד להשקיע את הכסף, גם בנוגע לפיתוח ברשויות המקומיות. במדינות אחרות, ובהן יפן, גרמניה, שווייץ, קנדה, מדינות סקנדינוויה וארה"ב, המיסוי מוטה לטובת השלטון המקומי. "ככל שהתלות בממשלה גבוהה יותר, יורד הסיכוי לפיתוח מקומי טוב. הנתונים והמציאות מדברים בעד עצמם", אומר אטיה. עם זאת, יש לציין כי בישראל יש גם פרויקטים לאומיים שרק הממשלה משקיעה בהם, ולא השלטון המקומי — כמו הרכבת הקלה בגוש דן.

לצופף את הערים

שרביט מצביע על בעיה אחרת: ברוב הערים מגיעים כספי התב"ר מהשכונות החדשות שנבנות בשולי הערים, שבהן צריך להקים גם תשתיות חדשות. שכונות אלה נמצאות לא פעם מעבר לכבישים שמנתקים אותן מהעיר הוותיקה. במקרים רבים התב"ר לא מספיק למימון כל צורכי השכונה החדשה וגם לחידוש השכונות הוותיקות. כך נוצר מצב שבו רשות שמעבירה כספים לשכונות ותיקות עושה זאת על חשבון השלמת הפיתוח הנדרש בשכונות החדשות והמנותקות.

שרביט סבור שהפתרון לבעיה נעוץ בתכנון הערים, ומצביע על כך שבנייה של שכונות חדשות מחוץ לאזורי הביקוש פוגעת ברשויות המקומיות בפריפריה. "ככל שהרשות בנויה בצפיפות גבוהה יותר, היא יכולה לנצל את הכסף כך שיועיל ליותר אנשים", אומר שרביט. "אם הבנייה החדשה היא בתוך שכונות בנויות, קל יותר לשרת גם תושבים ותיקים — למשל, לשפץ ולהגדיל בית ספר קיים, כדי שיוכל לקלוט עוד ילדים, או לשפר ולחדש תשתיות, ולהוסיף שירותים שלפני כן לא היתה להם הצדקה כלכלית, מפני שלא היו די תושבים בשכונה. בניית תשתיות ושירותים לשכונות חדשות עולה פי שלושה. לכן, במקומות שבהם ערכי הקרקע נמוכים, יש לעתים פחות כסף לתשתיות בעבור התושבים החדשים והקיימים".

ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "כרגולטור של השלטון המקומי, אנו נדרשים לעבודת התכלול והפיקוח בכל הקשור לתקציבי הפיתוח, כדי לוודא שהכספים המובטחים אכן יגיעו ליעדם הנכון בשקיפות הנדרשת, ועל פי ההתחייבויות והתוכניות שאושרו על ידי הרשויות המקומיות ומשרד הפנים".

מי צריך לממן שיפוץ בית ספר - המדינה או העירייה?

חיים ביבס, יו"ר מרכז השלטון המקומי
גיל כהן מגן

המימון הממשלתי לפיתוח התשתיות ברשויות המקומיות נקבע לפי שקלול של מספר יחידות הדיור החדשות; מספר התושבים (החדשים, ובמקרה שהפרויקטים משרתים גם תושבים ותיקים — הרי שגם את מספרם של אלה); הדירוג הסוציו־אקונומי של הרשויות, המעיד על מצבם הכלכלי של התושבים; ומדדי פריפריאליות, המעידים על המרחק של יישוב משירותים אזרחיים. ההקצאה מתחשבת גם במשתנים טופוגרפיים ובאזורי עדיפות לאומית.

כספים אלה נכנסים לתקציב הבלתי־רגיל (תב"ר) של כל רשות מקומית, שאליו זורמים גם היטלי השבחה שמשלמים יזמים ומוכרי דירות. על הסכומים בתב"ר משפיעים גורמים מגוונים שיוצרים פערים עצומים בין הרשויות. אלה כוללים הבדלים גדולים במחירי הקרקעות ומספר הדירות שנבנות בעיר. ככל שנבנות יותר יחידות דיור, המדינה מעבירה סכום גבוה יותר להקמה של מבני ציבור.

מהי ההגדרה לתשתית חדשה שלה מיועד התב"ר? הקריטריון משתנה מעיר לעיר, ולא פעם יש ויכוח על ההגדרות. לדוגמה, בית ספר חדש או כביש חדש אמורים להיות ממומנים מהתב"ר; אבל האם, למשל, שיפוץ בית ספר, הנגשתו והתאמתו לתקני רעידות אדמה הוא תפקיד של המדינה או דווקא של הרשות? האם הכשרת נתיב אופניים בדרך עירונית היא תשתית חדשה, או שיפוץ של דרך קיימת?

מה שברור הוא שמוסדות שאינם עירוניים במהותם, כמו בית כלא, לא יקבלו מימון מהתב"ר, שהרי מדובר בצורך לאומי. כך גם בית חולים. ובכל זאת, לתל אביב, למשל, יש גם בית חולים משלה, איכילוב, שאת ההשקעות בו (לרבות בניית מגורי הסגל החדשים) היא יזמה בעצמה.

הפער בין ההכנסות הדלות יחסית של העיריות מנדל"ן באזורים שמחוץ לאזורי הביקוש, לבין צורכי התושבים בתשתיות — שאינם שונים באופן מהותי מעיר לעיר — אמור להיסגר באמצעות השקעת השלטון המרכזי בפיתוח העירוני. הכספים מגיעים ממשרדי הממשלה השונים — כמו משרדי החינוך, התחבורה, הבריאות והגנת הסביבה — לפי הצרכים בתחומים שעליהם מופקד כל משרד.

איתן אטיה
ינאי יחיאל


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#