"אני יוצא מהבית בבוקר ותקוע בפקק ארוך - למה לבנות עוד מגדלים של 40 קומות?"

התוכניות לבנות הרבה ומהר לא סופרות את התושבים. וכשלא משתפים אותם - הם יוצאים לרחובות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פקקי תנועה באזור סירקין בפתח תקוה
פקקי תנועה באזור סירקין בפתח תקוהצילום: עופר וקנין

מה גורם לתושבים מן השורה — כאלה שמימיהם לא השתתפו בהפגנות, לא הביעו התנגדות לתוכניות בנייה, ולא גילו עניין מיוחד במציאות התכנונית בעירם — לצאת לפתע לרחובות בגלל תוכניות מתאר וותמ"ל? "כשפורסמה תוכנית המתאר של הרצליה, העירייה יצאה בקול גדול, ואחד החברים אמר לי: "קח תסתכל". הסתכלתי והבנתי שזו תוכנית שלא תגרום לעיר להיות טובה יותר, אלא רק בוחנת איפה אפשר לבנות עוד. זו אינה תוכנית מתאר אלא תוכנית אקסלים. זו תוכנית עם אגו גדול והבנה קטנה של השטח", נזכר האדריכל אושרי יניב.

משה פישר מפתח תקוה לא הבין כיצד רוצים להקים אלפי דירות במקום המחנה הצבאי סירקין, בלי לחשוב על התחבורה. "מהתחלה הבנו, אני וחברים, שהמדינה אפילו לא בכיוון של מתן פתרונות לבעיות, והתוצאה של מימוש התוכנית תהיה אסון", הוא מספר. כך, כל אחד ביישובו, הם ואחרים, התחילו להירתם לצורך המאבק בתוכניות.

מאבקים תכנוניים אינם דבר חדש. היו כאלה גם בעבר, אבל לרוב הם נוהלו על ידי גופים מאורגנים כמו הגופים הירוקים. במעט מקרים היתה שותפות אמיצה של הציבור. לעומת זאת, בחודשים האחרונים נראה כי חלקים לא גדולים, אבל מאוגדים ובעלי מודעות רחבה לסביבתם, התחילו לקחת את העניינים לידיים ולהיאבק ציבורית, תכנונית ואף משפטית בתוכניות שלדעתם יסבו נזקים.

יניב, המתמחה בתכנון בתים פרטיים, הצטרף בחודשים האחרונים למאבק התושבים בהרצליה נגד תוכנית המתאר העירונית. המאבק הצליח — תוכנית המתאר נמשכה מהוועדה בינתיים, והוחלט לקיים עליה הליך שיתוף ציבור מחדש. יניב הוא דוגמה לאחד מאלפי תושבי ישראל, שנמאס להם לעמוד מהצד ולתת לעירם לקרוס תחת מנופים, בעקבות תוכניות שלדעתם פוגעות בעיר ובתושביה.

יניב מספר: "כשאני יוצא מהבית מדי בוקר — אני תקוע בפקק ארוך. אם לא די בכך, אני שומע שמתכננים להכפיל את אוכלוסיית העיר. בתוכנית כתוב כי הגדלת מספר התושבים תתבסס על קווים עתידיים של הרכבת הקלה. בדקתי באינטרנט, וגיליתי שהקווים האלה רחוקים ממימוש ואפילו מוקפאים. מצאתי שקווי תחבורה ציבורית אמורים לעבור ברחובות שאין סיכוי שיעברו כי הם צרים מדי, אז על מי אתם עובדים? אם המדינה רוצה שכל עם ישראל יעבור לאוטובוסים — היא צריכה לפעול עכשיו, ולא אחרי שיכפילו את מספר התושבים בערים, שכבר כיום תקועות בפקקים.

מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי

"כך גם לגבי אופניים: אם בממשלה סבורים שצריך לעודד רכיבה על אופניים, צריך להאיץ פיתוח תשתית מתאימה כבר כיום. לפני שהורסים עוד שטחים פתוחים, צריך למצות את הבנייה בתוך העיר באמצעות התחדשות עירונית. אני בעד ציפוף, אבל ציפוף אידאלי אפשר להשיג בעשר קומות. מעבר לזה יש בעיה של עלויות תחזוקה גבוהות. איזו הצדקה יש למגדלי מגורים של 40, 50 ו–60 קומות? על מה זה מבוסס?"

הפגנה של תושבים בהרצליה נגד תוכנית המתאר. המחאה הצליחהצילום: דודו בכר

בניגוד ליניב, פישר אינו איש תכנון, אבל גם הוא תהה כיצד מדינה שמצהירה על כוונתה להקים אלפי דירות במקום מחנה סירקין שאמור להתפנות אינה מספקת תשובה לשאלה הפשוטה — איך תושבי השכונה החדשה והשכונות הסובבות יוכלו לצאת מהן ולשוב אליהן?

פישר, עצמאי בעל חברה לפיתוח נוף וגינון, הוא תושב שכונת בלינסון שבמזרח פתח תקוה — שצפויה להיפגע באופן החמור ביותר מהקמת הבניינים. בנוסך לשכונה זו ייפגעו שכונות סמוכות , ובהן עמישב, כפר אברהם, כפר סירקין והדר גנים — כולן נמצאות מזרחית לכביש 40, ומנותקות מפתח תקוה. "אני נפגש לא מעט עם אנשים מבחוץ, עם חברי כנסת ואנשי עירייה. מהמפגשים הבנתי שהמדינה בכלל לא בכיוון של לענות על הבעיות שיוצרת התוכנית שלה. הבנתי גם שהעסק גדול על העירייה. היא אולי יכולה להקצות נתיבי תחבורה ציבורית, אבל ודאי שלא לשלוט על תכנון הרכבת הקלה", מסביר פישר. כשהוא וחבריו לוועד הפעולה שהוקם נוכחו כי יש לגייס את הציבור לפעולה, הם התחילו להיפגש עם ועדי השכונות וללחוץ על העירייה להתנגד לתוכנית.

במקביל, הם התחילו לגייס גם את הציבור הרחב, בין היתר באמצעות דף בפייסבוק ששמו מצילים את פתח תקוה מאסון אורבני. "לא פשוט לגייס אנשים, מפני שאנשים אינם מרגישים שיש מעליהם דחפור שעומד להרוס עליהם את הבית. יש גם כאלה הסבורים שטוב שבונים עבור הזוגות הצעירים. אנחנו צריכים לעבוד כל הזמן, כדי לגייס את הציבור, להסביר את הנזקים של התוכנית, ולשכנע תושבים להצטרף למאבק".

המניע של ישראל כספי, המזוהה יותר מכל עם המאבק נגד תוכנית הענק במתחם תעש רמת השרון, הוא אהבת השטחים הירוקים. הבעיות התחבורתיות שנובעות מתוכנית תעש הגיעו אחר כך, כמו גם המאבק המשפטי סביב הליכי אישור התוכנית. מכיוון שכספי יצא מנקודת התחלה שונה, הוא פעל בכיוונים אחרים מהמקובל בהתארגנויות אזרחיות נגד התוכניות. כספי רתם לעזרתו אנשי ציבור ואקדמיה, ובהם א.ב יהושע, אסא כשר, יהורם גאון, גיורא איילנד ועזריה אלון.

"יש לי שריטה כזאת, שאני מנהל מאבקים כל חיי", הוא מספר. מאבק מוכר שהוא עוסק בו כ–15 שנה, הוא זה של הצנחנים שלחמו בג'נין במארס 2002 במבצע חומת מגן, נגד סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין־ג'נין".

"למי שטוען שהמאבק שאני מנהל בתעש 'אינו בחצר האחורית שלי', אני מספר על המאבק הראשון שניהלתי לפני 20 שנה נגד כריתת יער שקד, שליד אום אל פאחם, על ידי צה"ל", אומר כספי.

שבילי אופנייםצילום: תומר אפלבאום

המאבק על תעש רמת השרון נדחה בוועדת הערר שבמועצה הארצית לתכנון ולבנייה, אך הוגשה עתירה לבית המשפט נגד אישור התוכנית. כספי, שגם שותף פעיל במאבק על התכנון בהרצליה, חושש שהמדינה לא אמרה את המלה האחרונה בשני המקרים.

מה הסיבה לכך שיש כיום כל כך הרבה מאבקים?

מי שבעיקר הובילו מאבקים ציבוריים כאלה לאורך השנים היו ארגנוני סביבה כמו אדם טבע ודין והחברה להגנת הטבע. מדי פעם צצו התארגנויות תושבים נקודתיות, במיוחד בערים גדולות כמו תל אביב וירושלים. כך למשל, בתחילת שנות ה–2000 התנהל מאבק בשכונת קרית ספר בתל אביב, למען גינה ציבורית במקום מגדל; ובירושלים התנהל מאבק על פארק הצבאים, שנמצא למרגלות פרויקט הולילנד, גם כן במקום שכונת מגדלים. שני המאבקים הצליחו ובשנים האחרונות מפארים את השטחים שהיו מיועדים למגדלים פארקים ירוקים ויפים.

ואולם בשנתיים האחרונות אנחנו רואים מאבקי תושבים באזורים חדשים. המאבקים נערכים בכל רחבי ישראל — מנהריה ונשר בצפון ועד באר שבע ואשדוד בדרום, ומנהלים אותם תושבים שונים — ולא רק תושבים חזקים ובעלי ממון.

השאלה שעולה היא מה גורם לכולם להתעורר? יש לכך כמה תשובות. הראשונה והבסיסית ביותר היא תנופת הבנייה. בכל המדינה קיימת תנופת בנייה חסרת תקדים, ובעיקר בנייה ענפה לגובה שבולטת בכל רחבי הארץ. רוב הערים בישראל מקדמות תוכניות מתאר שלא קודמו מאז הקמת המדינה. לעתים בתוכניות יש שאיפה להכפיל ואף לשלש את מספר התושבים בערים.

מנגד, התוכניות אינן כוללות פתרונות אופרטיביים לתשתיות כמן תחבורה ומבני ציבור הולמים למספר התושבים הגדל. פה ושם מצוינות הבעיות, אבל הן "נפתרות", בעיקר באמצעות הצהרות והבטחות כלליות נוסח הרכבת הקלה ותגבור התחבורה הציבורית. התושבים, שנאנקים כבר עכשיו שעות בפקקי תנועה, אינם מוכנים לקנות את "הפתרונות" האלה.

פעילי מטה המאבק לבינוי שפויצילום: אייל טואג

תוכניות אחרות שמקודמות בימים אלה באמצעות משרד האוצר הן הסכמי גג ותוכניות ותמ"ל, הממשיכים את הגישה התכנונית שהיתה מקובלת בעשורים האחרונים — כלומר הקמת שכונות על שטחים פתוחים בשיפולי הערים. התוכניות האלה גורמות לא רק לבעיות תחבורה, אלא גם לקשיים רבים של העיריות בתחזוקת השכונות האלה, ובניהול העיר בכלל. לבסוף, קיימים כל אותם מיזמי התחדשות עירונית — תמ"א 38 ופינוי־בינוי — שאף הם מתבצעים בשכונות ותיקות, בלי לתת מענה של תכנון ותשתיות לסביבה.

עניין נוסף שמטריד את המוחים הוא מה שהם רואים כיחס דורסני ומזלזל של הממשלה בצורכיהם, לטובת גזירת קופונים פוליטיים קצרי טווח. כלומר, התושבים חוששים משינויים בסביבת המגורים שלהם שיפגעו בהם. רבות מהתוכניות החדשות, במיוחד תוכניות המתאר, עוסקות לראשונה בשינויים משמעותיים במרכזי הערים — דבר שנוגע לתושבים רבים. הפיכת שכונות שבהן בניינים של 3–4 קומות לשכונות מגדלים מפחידה רבים. מעבר למחסור בתשתיות ראויות, מודאגים בעלי הבתים מירידת שווי הדירות שלהם. ואכן, אי־אפשר להסביר חלק גדול מהמאבקים התכנוניים, ללא החשש הבסיסי של אנשים משינוי איכות חייהם ושווי הבתים שלהם.

ירידת השווי מביאה אותנו לסיבה השנייה למעורבות הציבורית הרבה בתכנון — השחיתות. אזרחי המדינה רואים שבשנים האחרונות יותר ויותר ראשי ערים מועמדים לדין בעקבות פרשות נדל"ן שונות. לפי מיפוי שערך "הארץ" במארס השנה, ב–20 השנה האחרונות 54 ראשי ערים הסתבכו בפלילים. כך למשל, המשטרה המליצה השנה להעמיד לדין את ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג, עקב קבלת שוחד מאנשי נדל"ן. כמו כן, ראש עיריית רמת גן לשעבר, צבי בר, הורשע ב–2014 וריצה את עונשו בכלא עקב קבלת שוחד מאנשי נדל"ן. גם בפריפריה נחשפות פרשות שחיתות שונות. כך למשל, ראש עיריית צפת לשעבר, עודד המאירי, הורשע ב–2016 מפני שקידם מיזם נדל"ן שיש לו עניין אישי בו.

אלה רק דוגמאות ספורות, אבל אין כמעט עיר שבה אין רחש־בחש סביב אישורי מיזמי נדל"ן. התושבים רואים את המגדלים מתרוממים בעיר, שומעים על פרשות השחיתות ומתחילים לשאול שאלות.

במקביל, אצל התושבים המרירות גואה: היזמים עתידים להרוויח מהפרויקטים, העירייה צפויה גם היא להרוויח מאגרות והיטלים, ואולי פה ושם בכיריה ייהנו ממעטפות, בעלי הקרקע או בעלי הדירות במקרים של התחדשות עירונית ירוויחו אף הם סכומים ניכרים בעקבות הקמת הפרויקטים — ומי יישא בהפסדים, או במקרה הטוב יותר לא ירוויחו דבר? תושבי הבניינים הסובבים.

אותם שכנים, שבעבר נהגו לשמור את מרירותם בבטן או להתנגד באופן פרטני בוועדות התכנון והבנייה, מנצלים את המהפכה המקוונת, ומשתמשים ברשתות החברתיות. התושבים רואים את הבניינים מוקמים ואת כותרות העיתונים בנושא הנדל"ן, ויש להם הרבה יותר אמצעים כיום לשתף אחד את השני. ברשתות החברתיות הוקמו עשרות קבוצות, ובהן בפייסבוק ובוואטסאפ, כמעט לכל מאבק. בקבוצות משותף מידע רב, הגורם לעוד ועוד תושבים להצטרף למאבק. מעבר לכך, גם אמצעי התקשורת הישנים יותר — עיתונים, תוכניות טלוויזיה ורדיו — עוסקים יותר ויותר במשבר הדיור ובבעיות התכנון, והדבר מאפשר לתושבים להציף בעיות.

מרים פיירברגצילום: מוטי מילרוד

מקור הבעיה בחוק הבריטי

הסיבות שהבאנו להתפרצות המחאה הן תוצר של רוח הזמן. ואולם רבות מהן היו יכולות להימנע, אם הפלטפורמה החוקית של חוק התכנון והבנייה הישראלי היתה שונה. כיום הציבור נחשף לתוכניות הבנייה רק בשלב הפקדתן, אז אפשר להתנגד להן. הסיבה: חוק שנחקק בשנות ה–60.

הודעות תכנון ובנייה מוצגות על לוח ברחוב בשפה תכנונית שאינה ברורה לציבור הרחב. ההודעה מופיעה גם בעיתונים, באותה שפה ובאותיות זעירות. אמנם אפשר למצוא מידע על תוכניות גם באינטרנט, אך השפה נותרת חידתית עבור הדיוטים.

שלב ההתנגדויות מתרחש לעתים אחרי שתוכנית, במיוחד תוכניות מתאר, עברו כברת דרך ארוכה ונמצאות במערכת שנים רבות. לעתים שלב ההתנגדויות נפתחים לאחר עשור, ולכן יש לתושבים קושי לקחת חלק בשינוי התוכניות.

אסף זנזורי, רכז מדיניות תכנון בחברה להגנת הטבע, מעיד כי בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט, יש התגברות של מעורבות הציבור בתכנון, למרות הקושי לשנות את התוכניות. לעתים המעורבות מתחילה עוד לפני שלב ההתנגדויות. "מתחילים לשמוע יותר ויותר קולות. אבל אנחנו רואים שעדיין המערכת חזקה יותר מהתושבים, ויש בכוחה להעביר תוכניות גדולות במיוחד. כך למשל, לתוכניות שאושרו בוותמ"ל יש פחות התנגדויות מאשר לתוכניות אחרות, מפני שזו ועדה ארצית, שמעבירים בה תוכניות מהר, ועד שהתושבים מגלים על תוכנית — היא כבר מאושרת".

לדבריו, יש לשנות את הליך התכנון ולשתף את התושבים בשלב מוקדם יותר. "הליך ההתנגדויות הוא בעייתי. הוא השלב הסופי של התכנון וזה מועד לכישלון. צריך שלתושבים תהיה השפעה על התכנון לפני שהאדריכל שם כל דבר במקום. צריך גם לא לקרוא לזה התנגדויות — מושג בעל קונוטציה שלילית".

הפגנה של מגמה ירוקה בירושליםצילום: מגמה ירוקה

באופן שיפתיע רבים, הליך התכנון בישראל, כולל שלב ההתנגדויות, הומצאו בתקופת המנדט. במסמכי החוק משנות ה–30 כתוב: "תודבק מודעה (על התוכנית החדשה; נ"ר) במקום שנוהגים להדביק בו מודעות לקהל, ויפרסמו את המודעה בעיתון הרשמי". באשר להתנגדויות נכתב, שכל הנפגעים על ידי התוכנית רשאים להגיש התנגדות "במשרד הוועדה המקומית בצורה ובמועד שנקבעו בתקנות שהוועדה המקומית תתקין בעניין זה". שני הסעיפים האלה, הקשורים לנושא יידוע ושיתוף הציבור, כמעט לא השתנו עד היום.

ד"ר ענת בר כהן, שכתבה דוקטורט בנושא חוק התכנון והבנייה וחקרה את החוק הבריטי, אומרת כי בתקופת המנדט החוק נחשב מתקדם. החוק עבר שינויים מסוימים עד שחוקק חוק התכנון והבנייה ב–1965. "אלה היו השנים המעצבות של ישראל, והיתה דומיננטיות גדולה של גופים מוסדיים. לא היתה מודעות לזכות הציבור להתנגדויות. אפשר לומר שמה שעיכב את החקיקה אז (לקח כמעט 20 שנה מיום הקמת המדינה ועד חקיקת החוק) זה מאבק בין הגופים המוסדיים ולא העובדה שהתושבים מביעים את דעתם".

לדבריה, כשחוקק חוק התכנון והבנייה הישראלי, נושא ההתנגדויות לא נידון באופן ממושך. "השאלה המשמעותית היתה מה יהיה המעמד של הרשויות המקומיות ושל מערכת הביטחון. כל גוף רצה לשמר את האינטרסים שלו, ובדק כיצד הוא יוכל להתחזק". בשל שתי החלטות האלה — פקודת בניין הערים הבריטית וחוק התכנון הבנייה משנות ה–60 — נותר מעמדו של הציבור בתכנון נמוך.

"שיתוף הציבור נעשה רשמית רק בשלב ההתנגדויות, שהוא בסוף התוכנית. הציבור רואה את התוכנית כשהיא מבושלת. יש הזדמנות למקצה תיקונים, אבל המערכת כבר בדקה ועשתה".

מהתנגדויות לשיתוף ציבור?

בשנים האחרונות רשויות עורכות אירועים שאותן הן מכנות "שיתוף ציבור", אלא שלרוב אין מדובר בשיתוף אמיתי, אלא בהצגה של התוכנית. בוואקום הזה, אנשי מקצוע מצטרפים לתושבים ומבקשים לשנות את המערכת. הם ממציאים מערכות שיתוף ציבור עצמאיות, המבוססות על המידע הקיים, אך הופכות אותו לנגיש יותר. הראשונים שעשו זאת היו הסדנה לידע ציבורי. אנשי הסדנה הקימו את אתר תב"ע פתוחה, המאפשר לגלות על תוכניות שמקודמות בשכונתך.

גן קרית ספר בתל אביבצילום: דודו בכר

האדריכל איל מגדולביץ החליט ליזום התארגנות הקרויה מעירים. הוא מספר כי ההחלטה להקים התארגנות כזאת נבעה מאירוע שהתרחש כשהיה סטודנט לאדריכלות. "חבר מכרם התימנים שגילה שרוצים להקים מגדל ליד הבית שלו ביקש שאעזור לו לכתוב התנגדות, והסכמתי. לא היה לי ידע קודם על התנגדויות, לא ידעתי למה לצפות. אף שהייתי בשנה הרביעית ללימודים, התקשיתי למצוא את המידע הרלוונטי, התקשיתי לקרוא ולהבין אותו, ובכלל התקשיתי להבין מה צריך לכתוב בהתנגדות. אני זוכר שכשקראתי שצריך תצהיר, לא ידעתי אפילו מה זה תצהיר — ובטח לא תיארתי שצריך לשלם לעורך דין כדי לחתום עליו. לא חשבתי גם על הוצאות אחרות. בסופו של דבר, בעזרתם של חברים ומרצים, הצלחנו לנסח התנגדות מגומגמת שנדחתה כמעט על הסף".

לדבריו, בעקבות הניסיון הוא העמיק את הפעילות באקטיביזם העירוני. "התחלנו עם פיילוט בשיתוף סטודנטים לאדריכלות, ומפינו את עשרות התנגדויות ועשרות מאבקים בתל אביב. בשנה הקרובה נמשיך את הפעילות בתל אביב ונרחיב את הפעילות לעוד שש ערים: חדרה, הרצליה, חיפה, ירוחם, נצרת ולוד. במקביל, אנחנו עובדים עם צוות מתנדבים, הכולל שלושה מתכנתים, מעצבת וכותבת תוכן. אנו עובדים על הגרסה הראשונה, שתכלול מערכת התראות במייל בזמן אמת, ולפי העדפה אישית על תוכניות ברמה המקומית, המחוזית ושל הוותמ"ל. הגשנו בקשות כדי לקבל גישה לעוד תוכניות, היתרים ומידע נוסף כדי שנוכל להנגיש גם אותו".

האדריכלית ד"ר טליה מרגלית, שחקרה את נושא ההתנגדויות, היא שותפה של מגדולביץ בהתארגנות. לדבריה, כל עוד לא יהיה שינוי במנגנונים, המתח הגדול שאנחנו רואים בימים אלה בין תכנון להתנגדויות יגדל. "במערכת התכנון עובדים אנשים מוכשרים ובעלי ידע רב, אבל מבחינתם הציבור הוא גם מונוליתי, וגם פשוט: כולם זוגות צעירים ממעמד הביניים שרוצים ארבע קירות או זכויות בנייה לתמ"א 38. מי שמתנגד הוא אינטרנסט, שרק ערך הנכסים והנוחות שלו עומדת לנגד עיניו. סטטיסטיקות ועובדות לא משנות את התפישה הזאת, וגם לא מקרים שבהם תושבים שהעזו והתנגדו בעקביות הצליחו לשנות תוכניות ותפישות תכנון עבור הציבור בכלל".

לדברי מרגלית, הפתרון להתגברות על הנתק בין מערכות התכנון לתושבים מכונה בגדול שיתוף ציבור. "זהו מגוון מתודות שאומצו ברמות שונות במדינות דמוקרטיות מאז שנות ה–60. יש אתן לא מעט בעיות וקשיים, רובן מתבססות על כך שהציבור שותף לתוכנית כבר משלביה הראשונים. אצלנו השימוש בהן מאוד מצומצם, כך שהבעיות גדולות עוד יותר. כמו בשנות ה–60, גם כיום תוכניות מתפרסמות שנים אחרי תחילת התכנון. יש חלון הזדמנויות קצר להתארגנות להתנגדות, ורוב ההתנגדויות נדחות. מי שמסוגל לכך מבחינה כלכלית ממשיך לבתי משפט — והתכנון מתעכב עוד ועוד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker