אתיופיה מציגה: דיור ציבורי לא לעניים

תוכנית הדיור הציבורי במדינה עבדה מעולה בתיאוריה: מאז התחילה ב–2005 נבנו 250 אלף דירות בשנה, והן נמכרו בתנאים נוחים במיוחד ■ אבל המחירים שקבעה הממשלה היו נמוכים מכדי לכסות את העלויות, והיא נאלצה להעלותם ■ כעת הדיור הציבורי יקר מדי לעניים

לוגו אקונומיסט
אקונומיסט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אדיס אבבה, אתיופיה
אדיס אבבה, אתיופיה. בבית היולדות שם התינוק והאם נחשבים לישות אחדצילום: Mulugeta Ayene/אי־פי

לפני 11 שנים אלסה, אלמנה בשנות ה–50, זכתה בלוטו. הפרס לא היה מזומן, אלא שטר זכאות לדירה מרווחת בת שלושה חדרי שינה באדיס אבבה, בירת אתיופיה. כיום היא גרה שם עם ארבעת ילדיה הבוגרים, ושטר הזכאות תלוי על קיר חדרה.

אלסה נהנית מתוכנית הדיור הציבורי של אתיופיה, אחת התוכניות השאפתניות באפריקה. מאז שהתחילה התוכנית ב–2005 נבנו 250 אלף דירות, והן נמסרו לאנשים באדיס אבבה ובערים אחרות. כמו אלסה אנשים רבים זכו בדירות בהגרלה, ואותן קיבלו ברגע שהן היו מוכנות. הממשלה מתכננת לבנות 50 אלף דירות בשנה באדיס אבבה בעשור הקרוב.

בתיאוריה, התוכנית אמורה לכסות את העלויות. כל הקרקעות באתיופיה בבעלות המדינה, מה שמקטין את העלויות. הזוכים משלמים לממשלה מקדמה של 10%–40% ממחיר הדירה, שנקבע על ידי המדינה, ואת היתרה הם משלמים במשך 10–20 שנה. בנק ממשלתי מחזיק את המשכנתאות, ומספק תנאים נדיבים לזכאים.

ואולם המחירים שקבעה הממשלה לדירות היו נמוכים מכדי לכסות את עלויות התוכנית, והיא נאלצה להעלות אותם. עתה, אתיופים עניים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם את המקדמה אפילו על יחידות הדיור המקבלות סבסוד גבוה. אלה שיכולים להרשות לעצמם את תשלום המקדמה, נאבקים בתשלומי המשכנתא. רבים נאלצים להשכיר את הדירות ולעבור למקומות אחרים.

היסטוריה של כישלונות

מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי

על רקע המציאות התקציבית הממשלה שינתה את התמקדותה. ב–2013 היא הציגה תוכנית המיועדת למעמד הביניים — אלה שיכולים להרשות לעצמם מקדמה של 40% — והכריזה שאנשים שהצליחו לחסוך סכום המכסה את המחיר המלא של הדירה יקבלו יחידות דירה ללא הגרלה. אלה הממתינים לדירות צריכים להמשיך להפקיד כסף לתוכנית חיסכון. אם הם מפסיקים להפקיד, הם מוסרים מהרשימה — וכך נעשה ניפוי נוסף של עניים.

אתיופיה אינה לבד במאבקה. לתוכניות הדיור הציבורי באפריקה יש היסטוריה ארוכה של כישלונות. הם התמקדו בפרויקטים גדולים בפרוורי הערים, והוכיחו את עצמם בלתי־ניתנים לכיסוי. במיזם בפאתי לאונדה, בירת אנגולה, הציעו דירות ב–84 אלף דולר, במדינה שבה ההכנסה השנתית הממוצעת לנפש היא 6,000 דולר וההכנסה החציונית נמוכה בהרבה. בקמרון תוכניות הדיור הציבורי של הממשלה מחוץ להישג ידם של 80% מהאוכלוסייה, לפי הבנק העולמי. דרום אפריקה בנתה בתים המחולקים חינם מאז 2004, אך רובם במצב תחזוקתי גרוע.

מקבלי ההחלטות באתיופיה מדברים על התרחקות מביצוע עבודות ציבוריות ומתן אפשרות לחברות זרות להשתתף בתוכניות הדיור הציבורי. הכלכלנים ממליצים כי הממשלה תיתן לעניים קרקעות ותסייע להם בבניית בתים. בנוסף, מתן קרקעות ליזמים פרטיים עשוי לעזור. מכיוון שהממשלה אינה משחררת קרקעות, מחירן גבוה. במרכז המסחרי של אדיס אבבה השכירות יכולה להגיע ל–15 אלף דולר למ"ר.

למרות המחירים הגבוהים, הביקוש לדיור ציבורי ממשיך לעלות. כשנפתח סבב נוסף של הרשמה להגרלת דיור ציבורי ב–2013 נרשמו מיליון אנשים לתוכנית, ובהם מיקני, 25, בתה של אלסה. ואולם רבים איבדו את התקווה. אלסה אינה מצפה שמיקני תקבל דירה בעשור הקרוב. אלפים שנרשמו לתוכנית ב–2005 עדיין מחכים לדירה. "12 שנים זו באמת בדיחה", אומר עובד במרכז המסחר של אדיס אבבה, "כולם הגיעו למסקנה שהממשלה אינה יכולה לעשות את זה יותר".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker