כך קבר קובי מימון את התחנה המרכזית בתל אביב - כדי לקנות אותה בזול - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך קבר קובי מימון את התחנה המרכזית בתל אביב - כדי לקנות אותה בזול

השופט בנימין ארנון צייר בפסק הדין תמונה שלפיה מימון עמד מאחורי התוכנית שהובילה את התחנה המרכזית החדשה למצבה הירוד פסק הדין: "נצבא תיכננה להביא לכך שהתחנה תקרוס ולא תשוקם" ■ נצבא: "בפסק הדין נפלו שגיאות עובדתיות ומשפטיות"

78תגובות
קובי מימון
מוטי קמחי

"מונומנטלי" — כך הגדירו כמה מהמעורבים במאבקים סביב התחנה המרכזית החדשה של תל אביב בשנים האחרונות את פסק הדין של השופט בנימין ארנון מבית המשפט המחוזי, שניתן ביום רביעי האחרון. ארנון מפרט ב–97 עמודים את הדרך שבה התנהל קובי מימון בשמונה השנים האחרונות: מבצע פיננסי מתוכנן היטב, שבו הגדיל את אחזקותיו בתמח"ת (החברה השולטת במבנה התחנה המרכזית ובחברה לניהול התחנה) ל-83%, ורכש את מרבית חובותיה לבנקים ולמחזיקי האג"ח — במטרה להיות גם בעל השליטה וגם הנושה הגדול שלה.

לפי פסק הדין, במקביל לצעדים אלה, ייבש מימון את התחנה המרכזית במשך שנים. הוא השקיע בה מבחינה כספית רק את המינימום האפשרי — כדי שיוכל לרכוש את המניות והחוב במחיר מינימום, להביא את החברה להקפאת הליכים ובהמשך גם להיות היחיד שמוכן לרכוש אותה מכינוס הנכסים שהוא עצמו הכניס אותה אליו.

במלים פשוטות, מימון השתלט על התחנה המרכזית, דירדר את מצבה הכלכלי (שהיה גרוע), הוביל אותה להקפאת הליכים — ואז רכש אותה מהנאמן בזול עם חובות מופחתים, דרך חברה אחרת שלו.

התחנה-המרכזית

מימון הוא בעל הבית

החלק המדאיג מבחינת מי שדואג לאינטרס הציבורי בסיפור הזה, הוא שנכון ל–2017 מימון הוא עדיין בעל השליטה בתחנה המרכזית החדשה — ולא ברור מה הוא מתכנן לעשות בה. לפי ארנון, העניין היחיד של מימון בתחנה נוגע לקרקע שעליה היא פועלת. היה גם מי ששם לב לעמוד 38 בפסק הדין, שבו כותב השופט כי "חזונו של מימון (בעל השליטה בנצבא) ביחס לעסקי התחנה המרכזית החדשה מתמקד בנדל"ן שלה ובשילובם בעתיד בפעילותה של נצבא".

בפסקה זו, ובעוד שני אזכורים לפחות בפסק הדין, השופט התעלם במופגן ממדיניותה המוצהרת של נצבא ושל החברות העוטפת אותה להכחיש כל קשר של מימון לנצבא ולתחנה המרכזית, אם כבעל משרה או כבעל מניות — וקובע כי מימון הוא בעל הבית בנצבא ובתחנה המרכזית החדשה.

גם אם לא היה קובע זאת במפורש, הרי שמהשתלשלות האירועים שמפרט ארנון בפסק הדין עולה תמונה של אדם אחד שעמד מאחורי התוכנית הפיננסית שהובילה את התחנה המרכזית החדשה של תל אביב למצב שבו היא נמצאת כיום. עוד קבע השופט בפסק הדין כי "נצבא הפכה להיות, נוסף על בעלת השליטה, גם הנושה המובטחת היחידה — והפכה אדישה לערך המניות שלה באופן שאיפשר לה לפעול באופן המשרת את האינטרסים שלה ומנוגד לאינטרסים של התחנה".

או כפי שניסח זאת במקום אחר בפסק הדין: "יש ממש בתיאוריית הקונספירציה שלפיה נצבא תיכננה להשתלט על התחנה כבר ב–2009, ובמקביל לקנות את חובותיה, כדי לנקוט בבוא הזמן הליכי חדלות פירעון נגד התחנה ובמסגרתם להשתלט על נכסיה או מניותיה במחיר מופחת משוויים הריאלי". וכפי שקבע בשלישית: "תוכניותיה של נצבא לאורך כל הדרך היו להביא לכך שהתחנה תקרוס ולא תשוקם, והאינטרס העסקי שלה התמצה בנדל"ן של התחנה ופיתוחם".

ב–2009–2010 נהפך מימון, דרך נצבא, לבעל השליטה בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב. במקביל, הוא רכש את חובה של התחנה לבנק דיסקונט ואת מרבית האג"ח שהנפיקה לציבור. בסוף 2011 ביקש דירקטוריון התחנה, שבו שלט מימון, להכניס את התחנה להקפאת הליכים. כחלק מהקפאת ההליכים חיפשו הנאמנים שמונו לתחנה רוכש עבורה.

בתחילת 2013 סוכם עם חברה בת של נצבא כי תרכוש את התחנה תמורת 220 מיליון שקל — מתוכם כ–200 מיליון שקל יופנו לטובת החזר החוב של התחנה לחברות בשליטת מימון.

בסוף 2013, בעקבות התקוממות של חלק מהנושים בנוגע להסדר המתגבש, מונה עורך דין יוסי בנקל כנאמן נוסף של החברה — ופסל את ההסדר הזה. לפי ההסדר החדש, נצבא תשלם 320 מיליון שקל עבור התחנה — והכסף לא יופנה לכיסוי חובותיה לנצבא ולחברות הקשורות אליה.

נצבא עירערה וניסתה להציג הוכחות לחובות התחנה המרכזית כלפיה כנושה מובטח, בסך כ–300 מיליון שקל. פסק הדין מיום רביעי הוא תגובה לערעור הזה.

התחנה המרכזית החדשה בתל אביב
דודו בכר

בנקל: "ניתן היה לכסות את מרבית החוב"

בנקל התייחס לפסק הדין, ואמר כי "פסק הדין של השופט ארנון דחה את כל טענות נצבא, ואימץ את שקבעתי בחוות דעתי ובהכרעת החוב מטעמי. המהלך שהובלתי למכירת מקרקעי התחנה המרכזית החדשה ב–320 מיליון שקל והקביעות שלי שאושרו בפסק הדין — הביאו לכך שניתן היה לכסות את מרבית חובה של נצבא כלפי הנושים (בעלי החנויות והספקים; ח"ע). צר לי שהם מיהרו להסתפק בסכום נמוך, ולא היתה להם הסבלנות להמתין לפסיקה שהיתה מאפשרת לשלם להם מאות מיליוני שקלים נוספים".

למרות חשיבותו של פסק הדין, השתלשלות העניינים מעלה רצף של שאלות. למשל, כיצד הסכים בנק דיסקונט למכור חוב של 193 מיליון שקל לנצבא תמורת 138 מיליון שקל? מדוע היה צריך בית המשפט להתערב אחרי שנתיים של הקפאת הליכים ולמנות נאמן נוסף, כדי שההצעה שתוצג לנושים תהיה הוגנת יותר? היכן היו הרשויות, ובראשן עיריית תל אביב — והאם לא היה ביכולתן לשנות במשהו את גורל הפיל הלבן של תל אביב? אילו לחצים הופעלו על בעלי החנויות הקטנות ועל הספקים, שהיו מוכנים להסתפק בנזיד עדשים מתוך חובות התחנה כלפיהם — ולתת למימון לגרוף את רוב הקופה?

חלום בלהות ציבורי

בסופו של יום, ההשתלשלות הפיננסית סביב התחנה המרכזית היא התגשמות חלום הבלהות שבו משקיע פרטי משתלט על נכס ציבורי ועושה בו כרצונו — תוך ניסיון לגזור ממני רווח מקסימלי, ובלי להביא בחשבון את המשמעות של נכס זה עבור עשרות אלפי האזרחים המשתמשים בו בכל יום ועבור הסביבה העירונית העוטפת אותו.

מחברת נצבא נמסר בתגובה: "עמדת נצבא היא שבפסק הדין נפלו שגיאות עובדתיות ומשפטיות, לרבות ביחס לטענת הקונספירציה הנזכרת על ידך, והיא צפויה לערער על ההחלטה. למותר לציין, שנצבא פעלה בעניין התחנה המרכזית בהגינות ובתום לב מלא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#