תכנון עירוני זה לא משחק ילדים

מאבקים ציבוריים סביב ההחלטה היכן לבנות בתי ספר מדגישים את העובדה שהערים בישראל אינן מתוכננות לענות על צורכי הילדים ואינן מתחשבות בהם ■ יוזמה חדשה של מינהל התכנון מנסה לשנות את המודעות לנושא, בין היתר באמצעות שיתוף ילדים בהליכי התכנון

מירב מורן
מירב מורן
תלמידים חוצים את הכביש, העמוס בדרך כלל, שמפריד בין שני מתחמי התיכון הטכנולוגי ויצ"ו ברחובות
תלמידים חוצים את הכביש, העמוס בדרך כלל, שמפריד בין שני מתחמי התיכון הטכנולוגי ויצ"ו ברחובותצילום: אילן אסייג
מירב מורן
מירב מורן

אין זה מקרה ששני מאבקים אזרחיים שמתנהלים כיום במקביל וללא תיאום בתל אביב וברמת השרון, נוגעים למיקומם של בתי ספר. הגידול המהיר במספר הילדים שחיים בערים מחייב הקצאה של שטחים למוסדות חינוך, והעיריות מגיבות בתוכניות מהירות החושפות חוסר בקיאות בשטח ומקוממות את התושבים.

ברמת השרון החליט ראש העירייה, אבי גרובר, להקים בית ספר חדש במרכז העיר, על שטח שכיום הוא חורשה. התושבים המתגוררים ברחובות הסמוכים חוששים מפקקי תנועה שייווצרו באזור, בעיקר בשעות שבהן הורים רבים מורידים ואוספים את הילדים מבית הספר במכוניותיהם. הם השיגו חוות דעת של ראש מינהל הפיתוח במשרד החינוך לשעבר, שי כנעני, שבה הוא ממליץ על פתרון אחר שלא התקבל.

לטענת חבר מועצת העיר גיא קלנר, המהלך של העירייה נובע מלחץ. "יש אפשרות להשתמש בבניינים ציבוריים קיימים, שאינם מנוצלים באופן מיטבי — וכך להגדיל את מספר הכיתות בלי לבנות אפילו לבנה אחת ובלי לוותר על שטח ירוק פתוח", הוא אומר. ואולם לדבריו, "העירייה אינה מאמצת פתרונות שיישאו ערך בטווח הארוך מחשש שנסיגה מהתוכנית המקורית תשדר חולשה, ובמטרה 'לגזור את הסרט' על בניית בית ספר נוסף לפני שנכנסים לשנת בחירות".

תחושת הדחיפות והלחץ מאפיינת מאבק נוסף שהתעורר השבוע בשכונות שבצפון־מזרח תל אביב, על מיקומו של בית ספר יסודי בשכונת בבלי. בית הספר היה אמור להיבנות בתחילה בשכונת פארק צמרת הצמודה לבבלי מדרום, שבה מתכננת כעת עיריית תל אביב להקים בית ספר תיכון. עם זאת, העירייה מתכננת להקים בשכונה גם בית ספר יסודי. במקרה זה שוב ניצת הזעם על החלטת העירייה להקים את בית הספר על השטח של גינה ציבורית קטנה, המהווה כיום מרכז בילוי ומפגש. נציגי העירייה הודו בפומבי כי לא הכירו את השטח ולא הבינו את חשיבותה הגינה לרווחת התושבים. בנוסף, שתי השכונות מוקפות בכבישים מסוכנים, ולכן יש סבירות גבוהה שהורים רבים מפארק צמרת ייאלצו להביא את ילדיהם לבית הספר בבבלי במכוניות — ויגרמו לפקקי תנועה באזור. תושבי בבלי הציעו חלופות שנכון לעכשיו לא התקבלו.

הילדים הם הצרכנים העיקריים של המרחב הציבורי

מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי

על הצורך בהקמת בתי הספר כמעט שאין מחלוקת, אבל סגנון התכנון של שכונות בישראל והחיבורים ביניהן, מעלים על פני השטח בעיות שיחריפו וילכו — ומיקומם של בתי הספר הוא רק קצה קרחון.

מאבקים אזרחיים כאלה אינם יוצאי דופן. התקשורת מדווחת מדי פעם על מקומות שונים, שבהם מתנהלים מאבקים דומים סביב המיקום הנכון של מוסדות חינוך. ואילו העיריות, שנאלצות להתמודד עם השינויים הדמוגרפיים המהירים בערים, מתקשות למצוא פתרונות ראויים לאתגרים שעומדים מולן.

הבשורה הטובה היא שנראה כי הגוף הבכיר ביותר בישראל הממונה על תכנון סוף־סוף התפכח והבין כי משהו כאן אינו עובד. מינהל התכנון יתחיל בקרוב לקדם יוזמות ייחודיות, שמטרתן לשפר את תכנון סביבות החיים תוך התייחסות גדולה יותר לילדים ולצורכיהם. המהלך קיבל החודש חשיפה פומבית בכנס בירושלים, שאורגן על ידי מינהל התכנון ומתכננות הערים, דניה ואקנין ואילת קסטלר. תכלית הכנס היתה לעורר מודעות לצורכי הילדים בעיר, לחשוף את מקבלי ההחלטות והמתכננים למודלים שבהם שולבו ילדים בהליכי תכנון ולהציג תוכניות לחינוך לעירוניות מגיל צעיר.

לצד דיונים והרצאות, הוכרזו גם צעדים מעשיים, ובהם הקמת רשת עמיתים בליווי האגף לתכנון אסטרטגי במינהל התכנון, שתקבל הצעות למיזמים שכוללים מעורבות ילדים בתכנון עירוני. יישום התוכניות יתוקצב על ידי המינהל באמצעות נוסחה שתיקבע בעתיד. משתתפי הכנס התבשרו על קידום של תוכניות לחינוך לעירוניות. נציגי מינהל התכנון אף ביקשו לקבל רעיונות שייושמו בשנה הבאה, בתחילה כפיילוטים.

"הילד הישראלי הוא השקוף החדש", אומר ד"ר יואב לרמן, שותף מייסד בחברת פלאנט מתכנני ערים. "ברוב המקרים הוא גר בסביבה שתוכננה בלי להתעניין בצרכיו ונבנתה בלי להתחשב בניידות וסביבית הבילוי שלו". לדברי לרמן, "הילד נמצא בתחתית סדר העדיפויות של העירייה מבחינת השירותים שהוא מקבל ברחוב ובדרכים". לתפישה זאת שותפים אדריכלים ומתכננים רבים, לרבות כאלה שעובדים עבור מוסדות התכנון הממשלתיים ואף נושאים בתפקידים במוסדות.

ואקנין, שותפה והבעלים של ארגון "מתכננים בקנה מידה קטן" — מיזם עצמאי לפיתוח מודעות עירונית בקרב נוער וילדים ושיתופם בפיתוח סביבת חייהם, מזכירה כי יותר משליש מתושבי ישראל הם ילדים ובני נוער. אוכלוסייה זאת היא הצרכנית העיקרית של המרחב ציבורי — בעיקר בתור הולכי רגל שאינם יכולים לנהוג — ודווקא היא מודרת מהתכנון.

לדברי לרמן, חוסר ההתחשבות מתחיל בהחלטה היכן להקים מוסדות החינוך, שאינה מביאה בחשבון את סוגיית הנגישות לילדים. "אין דרך רציפה להולכי רגל, או שהיא כרוכה בחצייתם של כבישים מסוכנים; אין צל, או שזאת 'קריית חינוך' שאליה אפשר להגיע רק במכונית. ומה התוצאה? הורים וילדים לחוצים תקועים בפקקי תונעה בבוקר בדרך לנקודת הפריקה".

לרמן מדגיש כי גם בשעות הפנאי שלהם, נתקלים הילדים בבעיות. "מגדלי המגורים בשכונות החדשות מוקפים בכבישים מהירים ובמגרשי חניה. זאת סביבה חסרת עניין וגירויים גם למבוגרים — שמצדם אינם מסתובבים בשכונה, אלא אם ציוותו אותם כסיירת הורים. עצם ההיזדקקות לסיירת היא הוכחה לתכנון הגרוע של סביבת החיים.

"בשכונה מעורבת שימושים מעניין ללכת ברחובות, וגם המבוגרים יוצאים החוצה לערוך קניות, לרופא, למספרה, או לשתות קפה. הנוכחות של המבוגרים היא השגחה פסיבית וטבעית לנוער שנמצא בחוץ, מה שמייתר את קיומה של סיירת מיוחדת".

בעיה נוספת, שלטענת לרמן המתכננים אינם נותנים את דעתם עליה, היא העדפת פארקים גדולים על פני גינות קטנות ומפוזרות, משום שמבחינה תכנונית, נוח יותר לחלק את השטח בצורה כזאת. "לדוגמה, רוב הילדים אינם יכולים להגיע בעצמם לפארק רעננה והם תלויים במבוגר שיסיע אותם. באופן כללי, הפארקים מוקפים בכבישים מהירים ובמגרשי חניה, מה שמהווה סכנה לילדים".

"לטפח בקרב ילדים את אהבת העיר כמו שעשו בעבר עם הטבע"

ומה עושים ראשי הערים כשניתנת להם האפשרות לתקן את המצב? רובם מעדיפים את טובת המבוגרים על פני טובת הילדים. "ילדים סובלים מחיסרון — הם אינם מצביעים בבחירות", אומר לרמן. "ילדים לא הצביעו בבחירות גם לפני שישים שנה, אבל בזמנו לא היו כל כך הרבה מכוניות, שתנועתן במרחב יוצרת מתיחות מול התושבים, ואף מסכנת את הציבור המוחלש שאינו מצביע. כיום, לעומת זאת, כשמגיע הרגע להכריע בין הביטחון של ילד שהולך על המדרכה בדרך לבית ספר, לבין אמו שהחנתה את מכוניתה על אותה מדרכה, ראש העיר מעדיף את האם ומכוניתה.

"דוגמה לשיקול דומה אפשר לראות בהחלטה למקם את בית הספר חורב ברמת גן לצד כביש רחב שהתנועה בו ערה. ומה עשתה העירייה? היא ציירה על המדרכה בכניסה לבית הספר סימני אזהרה שמיועדים לתלמידים. אפשרות זמינה אחרת היתה להצר את הכביש כדי שהמכוניות ייסעו לאט יותר ורמת הסיכון לילדים תפחת. אבל במקרה כזה ההורים, שממהרים בבוקר להגיע לעבודה במכונית, היו מתרגזים".

ואקנין מוסיפה כי הגידול באוכלוסייה ומגמות התכנון ברחבי העולם מכתיבים עובדה — הרוב המכריע של הילדים יחיו בעיר כאנשים מבוגרים. לכן צריך לחנך אותם מגיל צעיר לחיים במרחבים האורבניים ולחשוף בפניהם את היתרונות שטמונים בסביבת חיים כזאת. "הערים הן הירושה המשמעותית ביותר שאנו מותירים לילדים שלנו, ולכן חובתנו כפולה: לתכנן ערים טובות ולצייד את הילדים ביכולות המתאימות לחיים בעיר".

ענת הורוביץ הראל, אדריכלית ורכזת תכנון ארוך טווח בחברה להגנת הטבע, מביאה דוגמאות לתוכניות לחינוך לעירוניות ולתכנון עירוני, המיושמות בעולם. אחת מהן היא תוכנית ליטל ארכיטקט, המוטמעת בבית ספר יסודיים בלונדון מ–1999. דוגמה נוספת היא פטיט לסון דה ויל — אירוע מסורתי המתקיים בפריז ומתמקד בהתאמת העיר לילדים. ב–2015 התרחב האירוע ונהפך לאסטרטגיה לאומית, כשנקבע יום לאומי המוקדש ללימוד פיתוח עירוני בכל מוסדות החינוך בצרפת.

"בית צמוד הקרקע הוא חלום שמרביתנו לא יכולים להרשות לעצמנו, על אחת כמה וכמה ילדינו. לעיר יש יתרונות גדולים כמו זמינות, נגישות וגיוון של שירותים. כפי שחינכנו בעבר את ילדינו לאהבה ולשמירה על הטבע, כיום אנו צריכים לטפח בקרבם העדפה של חיים בעיר, שהם עצמם מיסודות השמירה על הטבע", אומרת הורוביץ הראל.

אגף ההנדסה של עיריית תל אביב התחיל לפני שנתיים פיילוט לשילוב ילדים בתהליכי הפיתוח של העיר, שבו השתתפו עד היום כ–2,000 תלמידים. על מידת העניין הגוברת בתכנון ערים בקרב הדור הבא אפשר ללמוד בבית הספר תיכונט בתל אביב, שבו נפתחה, לראשונה בישראל, מגמת לימודי עירוניות לבגרות ברמה של חמש יחידות. בראש המגמה עומד הגיאוגרף אמנון פרנקו. לאחר השנה הראשונה שבה נוספה המגמה בבית הספר, הוכפל מספר הכיתות בשל המספר הרב של התלמידים שרצו ללמוד בה. כדי לענות על הביקוש נדרש בית הספר לגייס מורים נוספים, ומספר התלמידים במגמה אינו נופל כיום מהמספר במגמה ללימוד מדעי המחשב.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ