תכנון ארצי

המדינה הזניחה - והכפרים הערביים צמחו לערים משובשות

התכנון העירוני שימש במשך שנים כלי לשליטה במיעוט הערבי בישראל. מציאות זו יצרה מרחב ערבי פריפריאלי, מצומצם ומוגבל - והגדילה פערים מבניים בין היישובים היהודיים והערביים. הפערים יוצרים רשויות מקומיות חלשות, המתקשות לספק את הצרכים הבסיסיים של תושביהן

מוחמד חליליה
ג'סר א־זרקא. על חוף הים, צמוד לקיסריה — ואחד היישובים העניים בישראל
ג'סר א־זרקא. על חוף הים, צמוד לקיסריה — ואחד היישובים העניים בישראלצילום: ורד שחף
מוחמד חליליה

כמעט 20% מאזרחי ישראל הם ערבים. רובם גרים ביישובים ערביים, ורק כ–10% מהם בערים מעורבות. התפתחות היישובים הערביים בעשורים האחרונים, מכפר לעיר, היא תוצר של מדיניות תכנון ממשלתית שלא ראתה לנכון להקים אף עיר ערבית. מאז 1948 לא הוקם שום יישוב ערבי, למעט העיירות שבהן רוכזו חלק מהבדואים בנגב. בהיעדר אפשרות לעבור לערים חדשות, לחץ הריבוי הטבעי הפך בהדרגה את היישובים הכפריים לערים. אבל השינוי הפיזי הזה לא לווה בהתפתחויות חברתיות־כלכליות.

כדי להבין את התהליכים החברתיים והפיזיים שהתרחשו בעשורים האחרונים, יש לחדד את ההבחנה בין המושגים עיור והתעיירות. עיור (Urbanization) הוא תהליך המתייחס לשינויים הפיזיים והדמוגרפיים: היישובים נעשים גדולים יותר, צפופים יותר, ומתבססים פחות על חקלאות. תהליך ההתעיירות (Urbanism), לעומתו, כרוך בשינויים בדפוסים החברתיים, התרבותיים והכלכליים של האדם בתוך היישוב. השינויים מתבטאים בסגנונות החיים שהאדם מאמץ לעצמו, ומלווים בשינויים תודעתיים וערכיים, ובדפוסי ההתנהגות במרחב.

קל להבחין שהיישובים הערביים אינם עוברים כמעט תהליכים של התעיירות, אלא של עיור בלבד. התכנון העירוני שימש במשך שנים כלי לשליטה במיעוט הערבי בישראל, ולא כלי לפיתוחם וקידומם. מציאות זו יצרה מרחב ערבי פריפריאלי, מצומצם ומוגבל, וחיזקה פערים מבניים בין היישובים היהודיים ליישובים הערביים, במגוון תחומים, ובהם דיור, תחבורה ציבורית, תשתיות, תחומי שיפוט, מבני ציבור, שטחים פתוחים ואזורי תעשייה. האפליה בתחומים האלה יוצרת רשויות מקומיות חלשות, המתקשות לספק את הצרכים הבסיסיים של תושביהן, ובוודאי שאינן מצליחות לשפר את מעמדם.

מכיוון שהמדינה אינה משקיעה משאבים בהתעיירות איכותית של היישובים הערביים, הם עוברים תהליך שאפשר להגדיר כ"עיור משובש". מצד אחד, בתוך המרחב של יישובים אלה מתרחשים שינויים בעלי היבטים עירוניים: שטחים חקלאיים מכוסים בבטון והבנייה מצטופפת; ומצד שני, הם מתפתחים מבחינה חברתית במסגרת השמרנות הערכית, הנורמטיבית וההתנהגותית של החברה הערבית. חברה זו עדיין פטריארכלית ומסורתית, והמאפיינים החמולתיים שבה מקבלים תוקף ומהווים סמכות לגיטימית.

ואולם, כשהמדינה מעוניינת לחזק רשויות ולהצמיח אותן לערים מתפקדות — יש לה את הכלים לכך. הדוגמה הבולטת באזור הצפון היא העיר יקנעם, שנהפכה מיישוב קטן התלוי בחיפה ובמפעל יחיד, ליישוב יציב ומפותח עם אזורי תעשייה מגוונים, שרובם קשורים להיי־טק. תהליכים אלה חיזקו את יקנעם, ומשכו אליה אוכלוסייה אמידה וחזקה. מהלך כזה דורש משאבים ותכנון אסטרטגי.

היישוב ג'סר א־זרקא הוא אחת הדוגמאות לאפליה ולשיטת השליטה המרחבית של מוסדות הממשלה במרחב המקומי. זהו הכפר הערבי היחיד השוכן על חוף הים, בצמוד לקיסריה העשירה. אבל במקום ליהנות מפוטנציאל פיתוח גדול בזכות מיקומו, הוא אחד היישובים העניים בישראל. אין ליישוב כביש גישה הולם, מאחר שרשויות התכנון רואות בו סיכון ביטחוני ובטיחותי על הנוסעים בכביש החוף. אפילו תוכנית המתאר החדשה שיוזם מינהל התכנון, ומיועדת לאפשר פיתוח שלו, מתעלמת מהצרכים הבסיסיים של היישוב ושל תושביו.

העיור שעברו, ועדיין עוברים, היישובים הערביים הוא בעיקרו תהליך ספונטני. התשובה לשאלה אם עיור זה יהיה "עיור משובש" או שהוא ילווה בתהליך עמוק של התעיירות, תלויה בראש ובראשונה במדינה ובמוסדות התכנון. עליהם מוטלת האחריות לשפר את מעמדן של הרשויות המקומיות הערביות, תוך התחשבות במאפיינים הייחודיים שלהן.

אבל המדינה אינה השחקן היחיד. גם לרשויות המקומיות הערביות יש תפקיד ניכר — מפני שהן נמצאות במגע ישיר עם התושבים, ומספקות להם שירותים יומיומיים בתחומי התכנון והבנייה, הדיור, החינוך, הרווחה והתשתיות. ברשויות המקומיות קיים הידע שיאפשר לבצע תהליך מלא יותר של פיתוח קהילה עירונית, ועליהן מוטלת האחריות לעצב חזון עירוני חדש ליישובים הערביים.

הכותב הוא מתכנן ומשפטן במחלקה למדיניות שוויונית של עמותת סיכוי

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ