דיור מוזל

זהירות, אסון 
חברתי בדרך

אנשי מקצוע שונים הופיעו לפני ועדת הרפורמות בניסיון לסייע בפתרון מצוקת הדיור ולכונן תוכנית שתטיב עם שוכרי הדירות ודיירי הדיור הציבורי ■ בפי כולם היה רק פתרון אחד - הקמת מאגר דיור מוזל ארוך טווח כחלק מכל פרויקט התחדשות עירונית ■ הוועדה שמעה את הדברים, אך בחוק הצפוי לעלות לאישורה השבוע אין להם זכר

נמרוד בוסו
נמרוד בוסו
הפגנה דיור ציבורי בפ"ת
הפגנה דיור ציבורי בפ"תצילום: תומר אפלבאום
נמרוד בוסו
נמרוד בוסו

בשכונת נוה שרת בצפון־מזרח תל אביב, העומדת בפני הריסה ובנייה מחדש — עם או בלי הרשות החדשה להתחדשות עירונית שהחקיקה להקמתה מושלמת בימים אלה — יש עדיין מספר רב של נכסים ותיקים, קרי דירות שיכון של 40 ו–50 מ"ר, לצד מאגר דירות חדשות, המוצעות אף הן להשכרה, במגדלים החדשים שכבר נבנו.

מחירי השכירות בדירות 2–2.5 חדרים הם כ–3,000 שקל לחודש בממוצע, ואילו מחירי דירות ארבעת החדרים החדשות, הכוללות גם מחסן, מרפסת וחניה, הם כ–6,000 שקל בחודש. נשאלת אפוא השאלה: עם סיום התחדשותה של השכונה, לאן אמורים שוכרי הדירות הזולות, שאינם מסוגלים לעמוד בעלות שכירת דירה חדשה, לעבור?

האם לשכונת מורשה שברמת השרון, עד לא מזמן שכונה זולה אף היא — המצויה בסמיכות לנוה שרת, ממש מעבר לכביש 5? לא. אותו תהליך ממש מתחולל כיום גם בה, וגם ממנה צפויים להיפלט מאות משקי בית מעוטי יכולת בשנים הקרובות. אם כן, אולי לשכונות יד התשעה או שיכון ויצמן בהרצליה? לא ולא. שם התהליכים אמנם מצויים בשלבים מוקדמים יותר, אך גם זו וגם זו מיועדות להריסה ובנייה מחדש בשלמותן. רמת שקמה ברמת גן? כנ"ל. אז לאן יעברו שוכרי הדירות מכל אותן השכונות? לא ברור.

שאלות דומות עולות כאשר בוחנים את הנעשה כיום בשכונות דרום תל אביב ויפו, שכונות דרום־מערב ירושלים כדוגמת קטמונים וקריית היובל, שכונת בת גלים בחיפה או שכונת רמת אליהו בראשון לציון. לשכונות הללו יצאו במשך השנים מוניטין מפוקפקים של שכונות חלשות, מוקדים של עוני ופשיעה, שכונות שכדאי לתפוס מהן מרחק. אלא שלא במתכוון, ודווקא בשל "חולשתן", מילאו השכונות הללו תפקיד חברתי חשוב בהיותן מוקדים שבהם מעוטי היכולת יכולים לשכור דירה במחירים נמוכים באופן יחסי.

במהלך עבודתה הקדישה ועדת הרפורמות, בראשות ח"כ אלי כהן, תשומת לב רבה לשאלת יכולתם של דיירי דיור ציבורי שהתגוררו בשיכוני עמידר הישנים להישאר ולגור בפרויקטים החדשים, אך מעט מאוד דיונים הוקדשו לשאלה מה יהיה על כל שוכרי הדירות בעלי ההכנסות הנמוכות שאינם דיירי דיור ציבורי. והרי דיירי הדיור הציבורי, המונים כיום כ–60 אלף משקי בית, הם מיעוט מקרב שוכרי הדירות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך ששיעורם נע בין 200 ל–300 אלף משקי בית.

כעת מתברר גם כי כמה צעדים מתוכננים, שאמורים היו להקל מעט על אוכלוסיית השכונות המקורית להמשיך להתגורר במתחמי ההתחדשות העירונית, ובהם הקמת קרן שתממן את עלות התחזוקה הגבוהה של הפרויקטים החדשים, או מתן פטור מתוספת ארנונה לבעלי הדירות הוותיקים — מצויים בסכנת ביטול. ואולם, יש לומר בכנות כי בעבור ציבור השוכרים באותן השכונות — גם צעדים רצויים אלה לא צפויים לסייע. שכן, בכך לא נפתרה הבעיה המרכזית, והיא ההתייקרות הוודאית בגובה שכר הדירה.

אם כך, מה ניתן לעשות כדי שרבבות משקי בית לא ימצאו עצמם מועברים באופן כפוי ובעל כורחם לפריפריה במקרה הטוב, או שיישארו מחוסרי דיור לחלוטין במקרה הרע? בפני הוועדה הופיעו אנשי מקצוע וחוקרים העסקים בנושא, ובפי כולם היה רק פתרון אחד — הקמת מאגר דיור מוזל ארוך טווח כחלק מכל פרויקט התחדשות עירונית או בסמוך לו. הוועדה שמעה את הדברים, אך בחוק הצפוי לעלות לאישורה השבוע אין להם זכר. יש לקוות כי בכך לא נטמנו הזרעים לאסון חברתי. במצב זה טמונים הזרעים לאסון חברתי חדש — אם לא תטופל 
הבעיה במועד.

בנייני דיור ציבורי בתל אביב
בנייני דיור ציבורי בתל אביבצילום: יעל אנגלהרט

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ