"מוסדות התכנון והבנייה שומעים את המתנגדים - אך לא מקשיבים להם" - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מוסדות התכנון והבנייה שומעים את המתנגדים - אך לא מקשיבים להם"

ממחקר חדש עולה כי גם כשוועדות תכנון מחוזיות מקבלות התנגדויות, הן משתמשות בהן רק כ"תיקוני הגהה", ובמקרים נדירים בלבד הן מובילות לשינויים מהותיים בתוכנית ■ גם בתי המשפט מעדיפים שלא להתערב - והתוצאה היא הדרה של הציבור מהליכי התכנון

9תגובות
ליאו אטלמן
איור: ליאו אטלמן

עד כמה קיים בישראל שיח תכנוני אמיתי בין המוסדות הקשורים לתכנון ובנייה לבין הציבור הרחב? בכתבה שפורסמה באחרונה ב-TheMarker הוצגו תוצאות מחקר, ששורתו התחתונה: הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה מקבלות פחות מ–5% מההתנגדויות שמגישים שכנים, תושבים או אזרחים פרטיים.

מחקר חדש שנעשה באותו עניין, ובדק את הדיונים בהתנגדויות לתוכניות בוועדות מחוזיות לתכנון ולבנייה, הגיע לתוצאות דומות ולמסקנות עגומות: הרשויות בישראל אינן מעוניינות באמת לדעת מה יש לציבור לומר על איכות התוכניות שהן דנות בהן.

ההיגיון העומד מאחרי שיטת התכנון הנהוגה בישראל הוא שכדי שיתקיים איזון בין משולש הגורמים הקשורים לתכנון - הציבור הרחב (תושבי המדינה בכללותם, או תושבי מחוז, עיר או שכונה - תלוי בתוכנית), שאמור להפיק תועלת מהתוכנית, הציבור המצומצם שעלול להיפגע מיישום התוכנית, ויזמי התוכנית - יש לקיים שיח בין כל הצדדים. מדובר לא רק במהלך שאמור להביא לאיזון בין הצרכים, התועלות והפגיעות הטמונים בכל תוכנית, ובכך להפוך אותה לטובה יותר, אלא גם בצעד דמוקרטי, שבו קובעי המדיניות ברמה המקומית והארצית קשובים לציבור.

יש כמה דרכים לשתף את הציבור: האחת, דרך ישירה - באמצעות מנגנון של "שיתוף ציבור", שבו נקראים התושבים להביע עמדות על תוכניות שונות בשלבי התהוות. עורכי התוכניות אמורים לבדוק את ההתנגדויות, ולהתחשב בהן בהמשך דרכן של התוכניות. בישראל, שיטה זו נהוגה לעתים נדירות בלבד, ולא פעם נשמעו טענות מצד אנשים שהשתתפו בהליך כזה, שלפיהן הוא היה הצגה אחת גדולה, וכי בסופו של דבר, לא עשו דבר עם הערותיהם לתוכניות.

בישראל, המפגש של עורכי התוכניות, ועדות התכנון והבנייה והיזמים עם התושבים, נערך בעיקר באמצעות הליכי ההתנגדויות השונים, שמתחילים בשלב של הפקדת התוכנית להתנגדויות, שבו הן נשלחות לוועדות, נמשכים בישיבת הוועדות ובמתן אפשרות למתנגדים להסביר את הביקורת שלהם גם בעל פה - ולאחר מכן, אם הוועדות אינן מתחשבות בהתנגדויות, מגיעים שלבים של עררים ואף עתירות מינהליות לבתי משפט.

בסך הכל הוגשו לוועדות 4575 התנגדויות ל-310 תוכניות שנבחנו במחקר, מתוכן
גורמים פרטיים - 30% התקבלו
גורמים ומסדיים - 50% התקבלו

השאלה היא כיצד מסתיימים מפגשים אלה, ולאור זאת, מה ניתן לומר על השיח התכנוני, על רשויות התכנון ועל המערכת התכנונית בישראל. במחקר שערכו האדריכלית ד"ר טליה מרגלית והסוציולוגית ד"ר אדריאנה קמפ מאוניברסיטת תל אביב, שממצאיו הראשונים הוצגו בכתבתה של נעמה ריבה, נמצא כי הליך ההתנגדויות "הוא לא באמת דמוקרטי, ורחוק מלהיות מספק". החוקרות גילו כי פחות מ–5% מההתנגדויות של שכנים, תושבים או אנשים פרטיים מתקבלות, לעומת 15% מההתנגדויות שמגישים יזמים, ו–40% מההתנגדויות של נציגי רשויות.

עו"ד רון צין, שותף בכיר במשרד שביט בר־און גלאון צין יגור ושות', ערך באחרונה מחקר דומה מבחינה מהותית, אבל הוא ביצע אותו בקרב ועדות מחוזיות ובקרב בתי משפט לעניינים מינהליים - והוא גילה מציאות דומה.

צין ניתח החלטות של ועדות משנה להתנגדויות בוועדות המחוזיות בתוכניות שנדונו במהלך 2015. ההחלטות בנויות משלושה חלקים: חלק כללי, עקרוני, ובו עמדת הוועדה ביחס לתוכנית, וכן עמדותיה העקרוניות והכלליות ביחס לנימוקי התנגדות משותפים או חוזרים; חלק מרכזי, הכולל פירוט של הטענות השונות שהוגשו במסגרת כתבי ההתנגדויות, ומתן מענה עליהן; וחלק נוסף, הכולל את סיכום ההחלטה, ואת התנאים שבהם תאושר התוכנית למתן תוקף. "ניתחנו 310 החלטות, ולא מצאנו תוכנית שנדחתה לחלוטין", מספר צין.

ועדות המשנה להתנגדויות פירטו במסגרת ההחלטות האמורות 4,575 טענות של מתנגדים שקיבלו מענה מהוועדה. מתוך טענות אלה, 3,564 טענות הועלו על ידי גורמים פרטיים - כולל מתנגדים פרטיים, התארגנות של פרטיים לקבוצות, ארגונים חוץ־ממשלתיים וגם יזמים שמגישים התנגדות לתוכניות שהם עצמם הגישו; ואילו 1,011 טענות הועלו על ידי גורמים מוסדיים - רשויות וועדות מקומיות או חברות ממשלתיות.

צין מצא כי מתוך כלל ההתנגדויות של גורמים מוסדיים התקבלו 50% מהטענות - ואילו מתוך כלל ההתנגדויות של גורמים פרטיים, התקבלו רק 30% מהטענות. הוא מדגיש כי לצורך החישוב התייחס המחקר גם לטענות שהתקבלו חלקית כאל טענות שהתקבלו.

"הציבור יבין שהוא לא משפיע, וידיר עצמו מההליך התכנוני"

לכאורה, הנתונים נראים מעודדים יותר מאשר ממצאי המחקר של מרגלית וקמפ - אבל צין ממהר לצנן את ההתלהבות: "מבחינה סטטיסטית, המספרים מרשימים יחסית, אף שלאחר נטרול היזמים והארגונים החוץ־סביבתיים, הנתונים מקבלים פרופורציה אחרת. ואולם, כשקוראים ובוחנים את תוכן ההחלטות שהתקבלו, מתקבלת תמונה עגומה, שעל פיה ציבור המתנגדים הוא לא יותר מאשר 'קבוצת ביקורת' על התוכנית", הוא אומר.

עו"ד רון צין
רותם שביט

למה הכוונה ב"קבוצת ביקורת"?

צין: "תרומתה של קבוצת הביקורת לתוכנית היא סוג של תיקוני הגהה, אך אין בכוחה להוביל שינויים מהותיים בתוכנית. נדירים המקרים, אם בכלל, שבהם תוכנית שוועדה מחוזית החליטה להפקיד על פי המלצה של מתכנן מחוז, תידחה או תשתנה מהותית בעקבות ההתנגדויות".

ומכאן, לדברי צין, הוא מגיע למסקנה ש"מתכנני מחוזות כנראה אינם טועים, ולכן כשהחליטו שתוכנית ראויה להפקדה, הם כבר החליטו שהיא ראויה גם לאישור, בתיקונים כאלה ואחרים - ומי שטועה זה הציבור הרחב, שלפעמים מלווה בהתנגדויות על ידי אנשים שהיו בעבר או יהיו בעתיד מתכנני מחוז. הוא טועה בקשר לזיהוי האינטרס הציבורי, והוא כנראה בעיקר טועה במחשבה שמתקיים בישראל הליך של שיתוף ציבור". השורה התחתונה של חלק זה של המחקר, לדברי צין, היא ש"הליך שיתוף הציבור בישראל נהפך להליך שיתוק הציבור".

"זה קורה בשני מובנים", הוא מסביר. "המובן הראשון הוא המובן מאליו - השתקה של הציבור. לא באמת מקשיבים לציבור. שלב ההתנגדות נהפך לשלב טכני. בתי משפט יכעסו מאוד על מוסד התכנון אם לא ישמע מתנגדים, אבל לא יאמרו כלום אם לא יקשיבו להם". לכן, התוצאות מצביעות על כך שמוסדות התכנון שומעים את המתנגדים - אך לא באמת מקשיבים להם.

המובן השני של "שיתוק הציבור", על פי צין, הוא החשש מקיפאון - מהדרה עצמית של הציבור מההליך של שיתוף ציבור. "הציבור יבין שהוא לא באמת משפיע, וידיר עצמו מהשתתפות בהליך התכנוני. בטווח הקצר יהיו מי שישמחו בכך, אבל בטווח הבינוני והארוך, משמעות הדברים היא שאחד ממנגנוני הבלימה והאיזון העיקריים של מערכת התכנון יאבד", אומר צין.

"מערכת התכנון, שבעקבות החקיקה של השנים האחרונות איבדה חלק מבלמיה, אינה יכולה להרשות לעצמה להוסיף ולהתנגד להתנגדויות, ולהוביל במו ידיה להחלשת האפקטיביות של מנגנון זה. סופה של מערכת כזו, המתקדמת ללא בלמים אפקטיביים, שתתנגש באינטרס הציבורי שעליו היא מופקדת", הוא מוסיף.

התפלגות ההתנגדויות לתוכניות בוועדות תכנון ובנייה, לפי זהות המתנגדים
גופי תכנון עירוניים - 27% התקבלו, 25% נדחו, 25% התקבלו בחלקה
שכנים ותושבים - 5% התקבלו, 77% נדחו
18% התקבלו בחלקן

"מערכת התכנון פועלת מתחת לרדאר המשפטי"

אין זה סוד שניצנים של תופעה זו מתגלים כבר כיום. רבים מהאזרחים בישראל יודעים כי סיכוייהם להצליח במאבקים נמוכים, ומן הממשלות והרשויות המקומיות עולים לא פעם דברי ביקורת על מתנגדים לתוכניות, המסומנים כנודניקים מטרידים, אינטרסנטים, סרבנים וסחטנים, שפועלים להכשיל את צו השעה - להגדיל את היצע הדירות. הוועדה המיוחדת ותמ"ל (ועדה למתחמים מועדפים לדיור) פועלת בהליכים מקוצרים, שבהם נדחה במהירות חלק ניכר מההתנגדויות. לא פלא שבשני מקרים בשבועיים האחרונים - בגן יבנה ובהרצליה - עתרו מתנגדים לבתי משפט לעניינים מינהליים.

ואולם הסיכוי שמשהו ישתנה בבתי המשפט, על פי צין, נמוך ביותר. הוא בדק עתירות מינהליות שנבחנו בשנים 2011–2014, שבהן פסקו בתי המשפט ב–200 עתירות בעניין תוכניות, בעוד שבאותן שנים אושרו במדינה כ–7,500 תוכניות - כלומר, פחות מ–3% מהתוכניות שאושרו, נבחנו בפני בתי המשפט המינהליים.

מדוע זה קורה? כנראה, משתי סיבות עיקריות: ראשית, הגשת עתירה משפטית כרוכה בהוצאות כספיות, ואף בסיכון שהצד המפסיד יחויב בתשלום הוצאות לצד המנצח. הדבר מרתיע מתנגדים רבים מלעתור נגד הליכים תכנוניים. ושנית, סיבה חשובה לא פחות: בחלק גדול מהמקרים השופטים דחו את העתירות כמעט על הסף, בנימוק שבית המשפט אינו רשות תכנונית ואינו מתערב בשיקולים תכנוניים. בתי משפט מתערבים בהליכים תכנוניים רק כאשר מועלות טענות על ליקויים פרוצדורליים חמורים בהתנהלות של גופי התכנון, כמו ניגודי עניינים, אי עמידה בחוק וכדומה.

"משמעות הדברים היא שמערכת התכנון פועלת מתחת לרדאר המשפטי, ושהקלישאה המשפטית המקובלת, שלפיה 'בית המשפט אינו מתערב בשיקולים תכנוניים', קנתה לה אחיזה, אולי מעבר לנדרש", טוען צין. "בהיעדר ביקורת שיפוטית, מערכת מינהלית שלמה ואינטנסיבית, הפועלת ללא בקרה שיפוטית אפקטיבית ונוגעת בנושאים רגישים כמו זכויות קניין והזכות לחיות בסביבה ראויה, עשויה לגלוש לאטימות ולעריצות, לפגיעה במיעוט על ידי הרוב ולפגיעה בדורות הבאים בשל צורכי השעה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#