"כל מה שבנינו - יהיה שלכם": כיצד ניתן להבטיח את רצון 
ההורים להוריש לכם את הבית? - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"כל מה שבנינו - יהיה שלכם": כיצד ניתן להבטיח את רצון 
ההורים להוריש לכם את הבית?

צוואה הדדית יכולה למנוע את אובדן הנכס המשפחתי

4תגובות
דגם מוקטן של בית
Bigstock

אברי, חבר הילדות שלי, התקשר. קולו בטלפון לא היה כתמול שלשום. קבענו לצעוד בטיילת - מנהג שהפסקנו לפני כמה שנים - וסיכמנו שתוך כדי פעילות הספורט הוא יספר לי מה מציק לו.

אמו של אברי נפטרה חודש לפני שיחתנו. ליאון, בן הזוג שלה, שאתו חיה מאז שנפטר אביו לפני 15 שנים, גר בקוטג' המפואר שבנו הוריו, ומסרב לאפשר לאברי ולאחיו להיכנס לבית כדי לארגן את חפציה של אמו ואת האלבומים המשפחתיים שהיא שמרה כל השנים כמנהלת הזכרונות המשפחתיים. המצוקה של אברי היתה ברורה.

שנינו גדלנו באותו שיכון. כמו הורי, גם הוריו עבדו קשה והשקיעו את כל כספם בחינוך שלושת ילדיהם — ואת מה שנותר, הם השקיעו במגרש שרכשו בשכונת יוקרה ובבניית קוטג' מפואר במקום. אברי סיפר לי כי מאז ילדותו הוריו נהגו להתנצל בפני ילדיהם על כך שלא חסכו עבורם כספים, אבל באותה נשימה אמרו: "כל מה שבנינו - יהיה שלכם". בשנות ה–70 לא נהגנו לרכוש מותגים ורובנו לא טסו לחו"ל - כך שאברי ואחיו לא חשו מקופחים, אלא היו גאים בהוריהם שהצליחו להעביר את המשפחה לשכונת היוקרה.

כשאביו של אברי נפטר בפתאומיות בגיל 62, היה אברי בשנה הראשונה של לימודי הנדסה בטכניון. אחיו ואחותו עדיין למדו בתיכון, ואמו נאלצה לשאת על כתפיה את עול פרנסת המשפחה, והיא הבטיחה לאברי שהיא תקיים את הבטחת ההורים ותשלם את כל שכר הלימוד שלו ואת כל צרכיו, כדי שיצטיין בלימודים.

איור: שרונה גונן

אביו של אברי לא השאיר צוואה, ועורך הדין המשפחתי טיפל בהוצאת צו ירושה, שקבע כי אמו מקבלת מחצית מהעיזבון - וכל הילדים ביחד מקבלים את המחצית השנייה של העיזבון.

אחרי שנתיים פגשה דינה, אמו של אברי, את ליאון, שעלה מדרום אמריקה עם בנו היחיד, לאחר שהתאלמן שם. בין השניים נוצרה זוגיות חדשה, ולאחר שנה עברו ליאון ובנו להתגורר עם דינה בביתה. בשנתיים הראשונות של הזוגיות לא היה שום אירוע חריג, אבל לאחר מכן התחיל ליאון להתנהג בשתלטנות ובקמצנות. את כל כספו הוא השקיע בבנו, והתחיל להעיר הערות עוקצניות בנוגע לכספים שדינה מפזרת על אברי ואחיו.

בהמשך השנים, אחותו ואחיו של אברי התגייסו לצה"ל, ובחופשותיהם היו מגלים שינויים בסדרי הבית. החדר של אברי נמסר לבנו של ליאון, חדר העבודה של דינה נהפך למשרד של ליאון, והמרתף שבו נהגו הילדים לארח חברים, נהפך לחדר מוסיקה של בנו של ליאון. בהדרגה חשו אברי ואחיו כי הם זרים בבית שרבע ממנו שייך להם. כשכעסו על השינויים החד־צדדיים בבית, נהגה דינה להסות אותם והתחננה בפניהם לא לעורר מהומות, שכן יחסיה עם ליאון חשובים לה. "נכון שאתם לא רוצים שליאון יעזוב אותי, ואני אשאר בודדה בעולם? ומי יישאר אתי?" שאלה.

ואולם המתחים לא פגו. דינה, שסבלה משינוי היחס של ליאון כלפיה וכלפי ילדיה, ולא שיתפה את ילדיה במצוקתה, שקעה בעצבות וחלתה במחלה קשה. אמנם ליאון סעד אותה, אבל בדיעבד התברר לאברי כי במהלך מחלתה חתמו ליאון ודינה על הסכם, שבמסגרתו דינה העבירה לו מחצית מזכויותיה בבית.

לאחר פטירתה של דינה, הודיע ליאון לאברי ולאחיו שנוכחותם בבית אינה רצויה, הגיש תביעה להכריז עליו כ"ידוע בציבור" של דינה וכן הגיש בקשה לצו ירושה. נוסף על כך, הוא הודיע לאברי שהוא מוכן לקנות ממנו ומאחיו את חלקם בבית במחיר מופחת, מאחר שמדובר בבית התפוס על ידי הדיירים (בנו של ליאון והוא עצמו), וטען כי ערכו של בית שבו מתגוררים שותפים לנכס נמוך משוויו של בית פנוי.

אברי נבהל ופנה לעורך הדין שטיפל בשעתו בעיזבון אביו. עורך הדין הבהיר לו כי אם ליאון יזכה בתביעתו, הוא ייחשב כבעלים של מחצית כל רכוש שהיה לדינה ולו, לרבות הבית והכספים, וכן יירש מחצית מחלקה של דינה בבית - ובדרך זו, יהפוך לבעלים של יותר ממחצית הבית, וכן יקבל לבעלותו את מחצית הכספים שדינה חסכה בחייה.

כיצד ניתן להבטיח את רצון 
ההורים להוריש את הבית

בתסכולו, שאל אותי אברי האם ייתכן שמערכת החוק תאפשר מצב שרוב הרכוש והכספים שהוריו השקיעו למען עתיד ילדיהם, יגיע לכיסם של ליאון ובנו, בעוד אחיו והוא יישארו מקופחים?

ובכן, עורך הדין המשפחתי לא טעה. הסיכון שאברי ואחיו יאבדו את רוב נכסי העיזבון היה מוחשי. הסברתי לו כי אילו היו הוריו עורכים צוואות הדדיות ומסמכים נוספים, שעורכי דין שעוסקים בהעברה בין-דורית של רכוש משפחתי מתמחים בהכנתם, ניתן היה להבטיח את רצון ההורים שכל הנכסים המשותפים יעברו לאחר אריכות ימי ההורים רק לילדיהם.

אילו כך נעשה, ניתן היה למנוע מראש ובקלות יחסית את התסבוכת שנוצרה עם ליאון. אברי הבין שהיורשים חייבים לחפש כל מסמך שיוכל לשפוך אור על יחסיהם של דינה וליאון, ושיהיה קשה מאוד לבטל את העברת מרבית הנכסים לליאון. הוא ביקש את עזרתי.

לסיפור הזה יש סוף טוב, חלקית לפחות. לאחר עבודה משפטית מאומצת ובעזרת חוקר פרטי, בית המשפט נתן צווים שהקפיאו את המצב, ואיפשרו את חקירת העובדות שנעלמו מעיני ילדיה של דינה. בחקירה התגלה כי דינה וליאון שקלו להינשא לאחר שנתיים של מגורים משותפים, אבל הנישואים השניים של דינה לא יצאו לפועל מאחר שהסכם יחסי ממון שניסח עבורה עורך דין אחר, שבו נקבע כי כל רכושה לא שייך לליאון, הוא שגרם למשבר ביחסיהם ולשינוי הפתאומי בהתנהגותו של ליאון. כמו כן, התגלה כי בעת שדינה חתמה על המסמך שבו היא העבירה לליאון מחצית מהדירה, היא סבלה מתסמונת מסוימת של מחלת נפש ומדיכאון קליני.

בנסיבות אלה ביטל בית המשפט את תוקפו של המסמך, וקבע כי ליאון לא קיבל את מחצית הבית. כמו כן, השופט הבהיר לצדדים שלנוכח הוכחת דרישתה של דינה לחתום על הסכם יחסי ממון עם ליאון וההתרחשות שבעקבותיו, יש ראיות מוצקות לכך שהיא התכוונה להפריד את רכושה מזה של ליאון, ושלא היתה להם כוונת שיתוף בנכסים.

בעקבות התפתחות זו, ליאון ובנו פינו את הבית, ואברי ואחיו הסכימו להעביר את שאר המחלוקות עם ליאון לגישור. בסיום הגישור, הוסכם כי ליאון יקבל רק פיצוי כספי מסוים, בעוד אברי ואחיו לא איבדו את רוב הרכוש המשפחתי, כפי שחששו ובצדק.

הכותב הוא שותף מייסד במשרד עורכי הדין א. שילה ושות', המתמחה בנדל"ן ובניהול עזבונות. כל השמות והתאריכים במאמר בדויים, אך העובדות בו מבוססות על מקרים שאירעו במציאות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#