הפריפריה זקוקה לפתרון אמיתי, לא לאספירין

עד כדי כך אבדה דרכנו, שבעקבות ערי הפיתוח והלחץ הגובר על המרכז אנחנו מייבאים את הפריפריה למרכז, על ידי שכונות שינה כמו ראשון מערב בראשון לציון, עיר ימים בנתניה ואם המושבות בפתח תקוה. בכולן כבישים רחבי ידיים והרבה ירוק בעיניים - אך נפש חיה אין

הלל שוקן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הלל שוקן

מחאת הדיור ויוקר המחיה שפרצה בשדרות רוטשילד בקיץ 2011 היתה ביטוי למצב המתואר היטב בכתבתו של שוקי שדה "כמעט בכל בית פה הצעירים נטשו" (Markerweek, 28.8.2015). לא במקרה פרצה המחאה בתל אביב - ולא במקרה היא קיבלה את ביטויה במאהל בשדרות רוטשילד. הצעירים שנוטשים את הפריפריה יוצרים ביקוש מוגבר לדיור במרכז, ומביאים לעליית המחירים הדרמטית שם. למעשה, אין בישראל מחסור בדיור, וגם לא בדיור בר־השגה. זוג צעיר שיבקש לרכוש או לשכור דירה בערד או בחצור הגלילית ימצא את מבוקשו בקלות ובמחיר סביר.

הסיבות העיקריות לנטישת צעירים המוצגות בכתבה הן היצע תעסוקתי מצומצם ורמת חינוך ושירותי בריאות ירודה. האשמה העיקרית במצב, כפי שעולה מדברי מרואיינים בכתבה, נעוצה במחדליהן של ממשלות ישראל לדורותיהן, שלא השכילו לייצר מקומות תעסוקה אטרקטיביים, ביטלו מנגנוני עידוד כמו הטבות מס ומענקים ונמנעו מהעדפה מתקנת בתחומי החינוך והבריאות. ככלל, בעיותיה של הפריפריה הוצגו בצד מעט פתרונות, שכולם תלויים בשלטון המרכזי ובסדרי עדיפויותיו התקציביים.

לאחרונה גוברים קולות שקוראים - כפי שעושה פרופ׳ דן בן דוד בכתבה - לחבר את הפריפריה למרכז בתשתית מעולה של רכבות וכבישים, באופן שיאפשר לאוכלוסייה ״חזקה״ להתגורר בפריפריה ולמצוא תעסוקה במרכז. משמעות הפתרונות המוצעים, כולל זה האחרון, כמוה כחלוקת דגים במקום חכות, שיכוך כאבים במקום ריפוי. בעיית הפריפריה בישראל עמוקה יותר. הפתרונות המוצעים ינציחו את נחשלות הפריפריה ויחזקו עוד יותר את המרכז.

ובתל אביב. בכל הזדמנות משמיעים לנו ש״איכות חיים״ מתבטאת במרחבים ציבוריים גדולים, ירוק ועוד ירוקצילום: אלון רון

מה שצעירי הפריפריה הנודדים למרכז מחפשים הוא הזדמנויות. לא רק הזדמנויות לתעסוקה. הם מחפשים את מה שצעירים בכל העולם מחפשים - הזדמנויות לקשרים עם צעירים כמוהם, קשרים חברתיים לא פחות מקשרים כלכליים. הם רוצים בתי קפה, לא כדי "להרוג זמן", ובטח לא כדי לשתות קפה ב-15 שקל. את זה הם יכולים לעשות תמורת 2 שקלים בבית, רק שבבית הם ייפגשו רק עם עצמם. הם רוצים להיתקל באקראי באנשים כמותם, שגם הם מחפשים הזדמנויות. הם מחפשים הזדמנויות שמתקיימות רק בעיר אמיתית כמו תל אביב.

החיפוש אחר הזדמנויות הנוצרות במפגש אקראי עם אחרים הוא נשמת אפה של עיר ועילת קיומה. עליו נוסדו ערים משחר ההיסטוריה. החיפוש הזה אחר הזדמנויות הוא מקורה של כלכלה מקומית חזקה: הנגר קונה מבעל המכולת, שקונה מבעל חנות הבגדים, שמשלם למורה לכינור של בנו, ששוכר את הדירה של בעליה, ששילם לעורך הדין שערך ביניהם את ההסכם - וכן הלאה. הכסף המקומי מתגלגל בתוך העיר כמה פעמים בין עסקים ברחביה, ומשרתים את העוברים ושבים, לפני שיברח לרשתות הארציות ב"ביג" המקומי. תושבי העיר מניעים כך את כלכלתם ללא סיוע חיצוני של השלטון המרכזי.

מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי

מי שמכיר את ערי הפריפריה בארץ יודע שבכולן הסיכוי למפגש אקראי ברחוב אפסי, כי אין כמעט רחוב שיש בו אנשים. האנשים בערי הפריפריה נמצאים בעבודה או בבית או בקניון או במכונית בדרך ביניהם. ערי הפריפריה תוכננו משנות ה-50 של המאה שעברה על בסיס תיאוריות עירוניות שגויות, שלא ארחיב כאן את הדיון עליהן. רק אומר שהן התבססו על חלוקת העיר לשכונות מוגדרות ונפרדות זו מזו (אשדוד, באר שבע, כרמיאל), ועל המכונית הפרטית כפסגת השאיפות האנושיות. "מכונית לכל פועל", זוכרים? התוצאה של תכנון זה היתה עודף גדול של שטחים שמיועדים לציבור, כמו כבישים, מגרשי חנייה, כיכרות ופארקים, המשרתים מספר קטן של תושבים. מי שמסתובב בערד לא יכול שלא להתרשם משבילים המיועדים להולכי רגל עם משתמשים בודדים, מגינות ציבוריות ריקות ומהכבישים הרחבים והשוממים מאדם שגם ריקים ממכוניות, כי לכמה מתושבי ערד יש מספיק כסף להחזיק מכונית?

עד כדי כך אבדה דרכנו, שבעקבות ערי הפיתוח והלחץ הגובר על המרכז אנחנו מייבאים את הפריפריה למרכז על ידי שכונות שינה כמו ראשון מערב בראשון לציון, עיר ימים בנתניה ואם המושבות בפתח תקוה. בכולן יש כבישים רחבי ידיים והרבה ירוק בעיניים - אך נפש חיה אין.

במחקר השוואתי שערכתי בין העיר הצרפתית ניס, ששוכנת לחופו של הים התיכון, לבין אשדוד, ששוכנת לחופו של אותו ים - לכאורה שתי ערי נמל עם פוטנציאל דומה - מצאתי שתושב ניס מסתפק בכ-6 מ"ר של מרחב ציבורי (הכולל רחובות, כיכרות וגינות ציבוריות), בעוד שלרשותו של מקבילו באשדוד עומדים כ-23 מ"ר. ניס שנייה לפריז בהיקף התיירות, ובשדה התעופה שלה עוברים כ-10 מיליון תיירים בשנה. אשדוד בקושי נמצאת על מפת תיירות הפנים בישראל.

עכשיו לך תשכנע שערי ישראל כולן, ובמיוחד אלה שתוכננו והוקמו מ-1950 ואילך, סובלות מעודף של מרחב ציבורי. הרי בכל הזדמנות משמיעים לנו ש״איכות חיים״ מתבטאת במרחבים ציבוריים גדולים, ירוק ועוד ירוק. כל אדם צריך להיות מסוגל להחליט לעצמו מהם מרכיבי איכות חיים עבורו, אבל אם נחפש מדד אובייקטיבי ככל האפשר לאיכות חיים, אני מציע את המחיר הממוצע שמשפחת ישראלי מוכנה לשלם עבור דירת ארבעה חדרים. כצפוי, תל אביב הצפופה, ״הרועשת״ ו״המזוהמת״ נמצאת במקום הראשון, עם מחיר ממוצע של יותר מ-2.6 מיליון שקל. לעומתה, המחיר בראש העין הוא פחות מ-1.3 מיליון שקל, למרות צמודי הקרקע, הכבישים רחבי הידיים, החניות והגינות הצמודות. משפחת ישראלי מצביעה בארנק על תל אביב כמייצגת את איכות החיים הגבוהה בישראל, אף שהיקף המרחב הציבורי לתושב בתל אביב הוא מהנמוכים בארץ, לפי נתוני אתר משרד הבינוי ל-2013.

וזה לא הכל. צריך גם לשכנע את כולם - אזרחי ישראל, חברות הבנייה, רשויות התכנון והמתכננים בראשם - שלא רע כל כך לגור בבית דירות שקומת הקרקע בו משמשת למסחר. כל מי שביקר בערי העולם נוכח בעירוב כזה, אף שאולי לא נתן דעתו עליו. בזכות עירוב שימושים כזה יכול תושב פריז, לונדון, איסטנבול - ואפילו תל אביב (במרכזה ההיסטורי) - לבצע כמעט כל פעולה יום־יומית בהליכה רגלית בטווח שלא עולה על 300 מטר מביתו.

כאדריכל, אני מתמודד מדי פעם עם רשויות התכנון, ונוכח שכמעט תמיד הן מבקשות להגביל את היקפי הבנייה המבוקשים. מעולם לא נתקלתי במתכנן מחוז או מהנדס עיר שסירב לתוכנית משום שהיא מבקשת לבנות מעט מדי. בימים אלה ממש מתכנן משרד הביטחון את מעבר מחנות צה״ל לדרום ופינויים מאזורי הביקוש במרכז. בין השאר מדובר במחנות צריפין, תל השומר, סירקין ומחנה רבין, הידוע כמחנה מטכ״ל, בלב תל אביב. מהיכרות אינטימית עם כמה מהפרויקטים, אני יכול להעיד שמדובר בהחמצה צפויה. מדובר במיצוי של כשליש בלבד מהיקף יחידות הדיור שאפשר וצריך לממש בתוכניות אלה כדי לאפשר עירוניות ראויה לשמה.

מלות הסיום מוקדשות אישית לשר האוצר משה כחלון: ערי הפריפריה אינן גזירת גורל רק בשל ריחוקן מהמרכז. תמיכה כספית בתושבים והקמת מפעלים בפריפריה הן בגדר אספירין. השקעה בתשתית רכבות ובכבישים שיחברו את ערי הפריפריה רק תנציח את נחשלותן ותחזק את המרכז. אלה שיתפתו לחזון הרכבת, שתי מכוניות ובית צמוד קרקע בנתיבות יגלו במהרה שחייהם ינועו בין עבודה במרכז לשינה בפריפריה. ילדיהם יגדלו בסביבה שאינה מציעה הזדמנויות, וברגע שיוכלו ינדדו למרכז. כך, החזקים ימצאו את מקומם במרכז, והפריפריה תישאר נחלתם של החלשים, וחוזר חלילה. עכשיו שריכזת תחת קורת גג אחת את הכסף והתכנון, בידיך להשתית את התכנון על עקרונות נכונים של עירוניות. אל תיתן ידך להרחבת יישובים קיימים תוך בנייה בצפיפויות נמוכות. עשה הכל כדי לעודד תוספת משמעותית של זכויות בנייה ביישובים קיימים תוך ניצול כל שטח פנוי לבנייה בתוכם. השקע בערים ולא בכבישים וברכבות. הפוך כל עיר בישראל למרכז חייהם של תושביה - גם אם היא מרוחקת מתל אביב. זה אפשרי.

הכותב הוא אדריכל ומבעלי המניות 
בקבוצת "הארץ"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker