סיפור מהחיים

כך הפך הבית של הקשישה לסוכנות למטפלות תאילנדיות

ההספדים היו קצרים, הקהל שהגיע היה מועט, והבית נותר יתום מבעליו אך נותרה בו המטפלת, שחיש מהר הפכה אותו למשכנה

אבי גולדברג
אבי גולדברג

אהרון היה בנה יחידה של גיטה. אביו נפטר עוד כשהיה אהרון בשירות הצבאי הסדיר בחיל הקשר. הוא חזר לגור בבית לאחר שהשתחרר, אבל כשמצא עבודה בבנק בנתניה עבר לגור שם - בתחילה בשכירות, אך כשקודם מתפקיד כספר לאחראי על קבוצת החשבונות הרדומים באזור השרון, קנה דירה קטנה במזרח העיר. כעבור 25 שנה היתה הדירה בבעלותו המלאה ללא חוב וללא שותפה, מכיוון שאהרון לא מצא את בחירת לבו גם כשהגיע ליובל שנותיו. ההתעסקות בחשבונות רדומים, שברובם היו של לקוחות שפסו מהעולם והשאירו יתרות זכות, לא זימנו לו מפגשים מרתקים עם נשים פנויות, והוא עסק בעיקר בניירת והתכתבות עם יורשים, בדיקת צווי ירושה וכיוצ"ב.

השנים חלפו וגיטה, שזקנה, שברה את עצם ירכה כדרכן של קשישות שעצמותיהן מתרככות ושיווי משקלן מתערער. כששבה לביתה החד־קומתי במרכז חדרה, כבר לוותה בצעירה תאילנדית דוברת אנגלית קלוקלת שסייעה לה לתפקד. אהרון סר לבקר את גיטה כל שבוע בשבת ולא הקדיש תשומת לב רבה למנאי, המטפלת התאילנדית, שניצלה את זמן ביקוריו כדי להיפגש עם מכריה המטפלים אף הם בקשישים, מוותיקי חדרה.

החודשים חלפו ושיחות האקראי בטלפון בין אהרון למנאי בדבר מינון התרופות לגיטה החלו לקבל גוון אישי כלשהו. המטפלת קראה לו "רוני" - הראשונה שחשבה שיש באיש המשמים, בפקיד המבוגר האפור, משהו עליז המצדיק את הכינוי. עוד חודשיים חלפו עד שהעז אהרון, המכונה מעתה "רוני", להציע למנאי לצאת לקניון השרון לשתות קפה וללעוס עוגה. לא נגלוש לפרטי הרומן הרומנטי שהתפתח במהירות, מהחזקת ידיים במושב קדמי לנשיקות במושב האחורי על מצוקי חוף נתניה עמוסי מגדלי הדירות. כשרוני היה "עשוי טוב", בהשאלה מלשון האומצות, הוא הציע למנאי חיים משותפים.

הגברת החווירה, והסבירה לגבר שבשערו זרקה כבר שיבה כי לא תחייה בחטא ולו רגע אחד, וכי תיתן לו את בתוליה רק בהליך מסודר של נישואים אזרחיים שיתקיימו בלימסול, מרחק 50 דקות טיסה מחדרה; ובתנאי ששמה יירשם כיאות וללא שיבושי איות על הנכס שבבעלות גיטה לאחר שימלאו לה 120, ועד אז תתנוסס הערת אזהרה על הבית שבו היא עובדת ומטפלת בקשישה. האמת היא שרוני היה קצת מופתע מהתנאים שהוצבו בפניו כדי להמשיך את הקשר עם הגברת, אך לאחר ששקל בדבר הבין שבעצם כל מכריו ומודעיו הנשואים משתפים את בנות זוגן ברכוש.

צילום: ג'ימי יאו

עו"ד צימרמן מרחוב ויצמן הכין את ההסכם בין גיטה למנאי, שהרי דובר ברכוש הקשישה. גיטה היתה חלושת דעת, אך ממילא לא היו לה יורשים מלבד אהרון, שכבר התייאשה מכך שיינשא יום אחד ויביא נכדים לעולם. משצצה הזדמנות קלושה שאהרון יחיה בזוגיות, הסכימה לבקשתו.

לא חלפו חודשים ספורים מהשיבה מלימסול ורוני ומנאי ניצבו על קברה הטרי של גיטה. ההספדים היו קצרים, הקהל שהגיע היה מועט, והבית נותר יתום מבעליו אך נותרה בו המטפלת, שחיש מהר הפכה אותו למשכנה. כמה פעמים העלה רוני את הטיעון שכגבר נשוי הוא רוצה לעבור ולחיות במחיצתה, אך הכלה הצעירה דחתה אותו והסבירה לו שעדיף שכל אחד ישמור על הרגליו ויגור בנפרד, והפגישות ביניהם ייערכו בדירתו מפעם לפעם. "אתה כבר לא צעיר ולא צריך אשה צעירה לידך כל הזמן. זה יכול להזיק ללבך", טענה בחיוך, שנראה לרוני לפתע כממזרי.

בין לבין, נדרש עו"ד צימרמן מרחוב ויצמן להשלים את העברת הבעלות על שם הגברת מנאי ברוש - זה שמה בישראל לאחר שנישאה לאהרון ברוש, והיא נהפכה לתאית הראשונה שבבעלותה נחלת קרקע בעיר. החודשים חלפו במהירות, ואהבתו של רוני לאשתו הצעירה התפוגגה - בין משום המרחק ביניהם ובין שהבין לפתע כי איבד את שיקול דעתו לטובת יצריו. יום אחד אזר אומץ ויצא לחדרה שלא כמנהגו, והגיע אל פתח הבית שהיה בילדותו ביתו. על גדר הבית התנוסס שלט מאיר עיניים: "הבית התאילנדי - סוכנות להשמת כוח עזר לקשישים ותשושים". הוא נכנס פנימה ואת פניו קבלה צעירה נאה. "בבקשה", פנתה אליו מעבר לשולחן הקבלה שניצב במקום שהיה פעם מטבח. "רציתי לפגוש את גברת ברוש", פלט בקול חלוש אהרון־רוני. "מצטערת", השיבה פקידת הקבלה. "המנהלת יצאה לאסיה לגיוס עובדים. במה אוכל לעזור?"


ספרו של אבי גולדברג "רצח בטור דה פראנס" יצא באחרונה לאור

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ