פוקר עיוור: איך עבדה שיטת הסאבפריים בארה"ב

קשיש עיוור היה הקונה הרשמי ■ הוא חתם על הסכם ונתן תצהיר לבנק המלווה שיש לו יכולת וכושר פירעון למשכנתא, וסוכן האשראי הריץ את התיק בבנק ■ המסלול הזה נמשך עד שקרס יחד עם הכלכלה

אבי גולדברג
אבי גולדברג

שוק הנדל”ן אינו מתיישר לעולם כמו כביש הסרגל. כשמחירי הבתים עולים, רק אלוהים יודע מתי תעצור הנסיקה; כשהם מתחילים לצלול, אין רצפה חזקה שתעצור את המפולת. העם האמריקאי ממשיך ללקק את פצעיו לאחר התפוצצות הבועה הגדולה אי פעם שתודלקה בהלוואות הבנקאיות שכונו “סאבפריים”. למי שמתבייש לשאול מה באמת פירוש המלה, הרי הבהרה: מתן אשראי לרכישת בית מבלי שהלווה נדרש להוכיח יכולת החזר.

באופן רגיל, מלווה מתן משכנתא בבדיקת האמינות של הלווה, תלוש השכר שלו ושל בת זוגו והיסטוריית החזר ההלוואות שלו. הכל מאורגן וברור מימים ימימה, עד לשינוי המגמה מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, שבו הבנקים וגופי האשראי הענקיים התחילו להעניק אשראי לכל דכפין ללא בדיקה נאותה. ובכן, באותן ימים עליזים של תחילת שנות ה–2000 - כאשר רק למעטים נותר כסף לרכוש בית לאחר שבועת דוט.קום התפוצצה והשאירה רבים מרוששים - החלה תנופת בנייה אדירה באמריקה, שתודלקה בהלוואות סאבפריים. נותני האשראי פעלו כמו שלושת הקופים: הם לא רצו לראות או לשמוע, אלא לדחוף אשראי עד לגובה של 100% ממחיר הבתים.

ב–2005, בנה יזם ישראלי צעיר שאך נחת בניו יורק בית גדל מידות בשכונת ג’מייקה, שהמוניטין שלה כמקום מגורים מועדף לא היה רב, בלשון המעטה. כשראיתי את הבית הנבנה בצמוד לפסי הרכבת ולכביש ראשי, תמהתי בקול רם איך הוא בכלל חושב להשיג רוכש במיקום עלוב כל כך. צחק הקבלן הצעיר שנטש חברת היי־טק שקרסה: “מכרנו בועות היי־טק ואנשים השקיעו. עכשיו קל יותר, כי הם משקיעים את הכסף של הבנקים ולא שלהם. אל תדאג”, הוא אמר.

שנה לאחר מכן, ערכתי עמו סיור והוא חלף ליד הבית שניצב בין פסי הרכבת לכביש הראשי. לא התביישתי ושאלתי אותו ישירות: “בני, מכרת כבר את הבית?”. “בוודאי”, הוא השיב ולא פירט. הייתי צריך לחלוב ממנו את הנתונים, מתוך סקרנות. “תראה, ברור לכולם שמה שמתרחש ייגמר ברע, אבל כל עוד הבנקים החליטו לנהוג בעיוורון מכוון ולא לבדוק את הלווים, כל המסכנים בניו יורק, שעד היום לא יכלו לחלום על רכישת בית, הצטרפו לחגיגה”, הוא הסביר.

“הבנתי, אבל מה קורה כשאחרי כמה חודשים הם צריכים להתחיל לפרוע את המשכנתא ולשלם כל חודש מאות דולרים ויותר?” שאלתי. “תבין איך העסק עובד”, הוא השיב. “הבית שבניתי ושעברנו לידו, למשל, רק עיוור יקנה במיקום כזה ורק פקיד הלוואות עיוור יאשר אשראי לבית כזה, וזה מה שקרה. המתווך השכונתי הביא למשרדי את לותר, כי לותר הוא אפרו־אמריקאי מבוגר ועיוור וצריך להסיעו לכל מקום.

לותר היה הקונה. הוא חתם על הסכם ונתן תצהיר לבנק המלווה שיש לו יכולת וכושר פירעון למשכנתא שכיסתה את מלוא מחיר הבית וההוצאות, תיווך וכיו”ב; סוכן האשראי ‏(יש כזה, שעובד תמורת עמלה‏) הריץ את התיק של לותר בבנק; הכסף הגיע אלי - המוכר - לאחר כמה שבועות; הבית ממושכן לבנק, ואני מקבל תמורה יפה. המתווך לוקח את השלל שלו וסוכן האשראי מגלח את העמלה שלו, ויחד אנחנו נותנים ללותר מפתחות לבית ו–5,000 דולר לתשלומי המשכנתא שיגיעו ולשימושו, ומהרגע הזה החבילה מתפרקת”.

“זה לא פלילי?” שאלתי אותו. “פלילי כמו פוקר עיוור: הקונה עיוור וקונה את הבית בליינד; והבנק עיוור, כי הוא החליט לנפח תיק משכנתאות שאותו הוא מוכר הלאה או ממנף - כך שאם זה פלילי, תכניס את כל העיוורים לכלא? סביר יותר שצריך רופא עיניים שיפקח למנהלי הכלכלה האמריקאית את העיניים, לפני שזה ייגמר בקריסה”, ענה הקבלן הצעיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ