"על כל שלוש, ארבע או חמש דירות שהמדינה מוכרת, היא מסוגלת לקנות דירה חדשה אחת" - נדל"ן - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"על כל שלוש, ארבע או חמש דירות שהמדינה מוכרת, היא מסוגלת לקנות דירה חדשה אחת"

בוויכוח בין האוצר, שרוצה לקצץ בעלויות, לפעילים חברתיים המשבחים את חוק הדיור הציבורי, נשכחות השלכותיו ההרסניות של החוק - צמצום חד במאגר הדירות והפיכת הדיור הציבורי ללא רלוונטי ■ מנכ"ל משרד השיכון לשעבר: "מי שמשלם את המחיר הן משפחות אומללות הממתינות לדירה"

58תגובות

"חוק הדיור הציבורי הוא אחד הצודקים ומתקני העוול שנחקקו אי פעם בישראל". עמדה זו, שביטאה יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ בשבוע שעבר, בעקבות פרסומים על כוונת שר האוצר יאיר לפיד להביא לביטולו של "חוק הדיור הציבורי" ‏(זכויות רכישה‏), היא עמדה רווחת למדי בציבור - ובפרט בקרב פעילים חברתיים. גם בלשכת השר מכחישים כי ביקשו להביא לביטול החוק, והשבוע הצהיר לפיד בישיבת קבינט הדיור כי אינו מעוניין לבטלו. עם זאת, המאבקים סביב החוק רחוקים מלהסתיים. בשבועות הקרובים ידון בג"ץ בעתירה שהוגשה על ידי מרצ וחבר הכנסת לשעבר רן כהן נגד המדינה, בטענה שזו נמנעת מליישם את החוק.

אין כמו החוק הזה כדי לראות עד כמה רחוק השיח הציבורי מהמסלול הענייני. משרד האוצר מעוניין לבטלו, לא בשל חסרונותיו של החוק, אלא כי אינו רוצה להוציא כספים מהקופה; ואילו מצדדי החוק מתעלמים מנזקיו הגלויים, ולפחות חלקם עושים זאת כפעולה אינסטינקטיבית נגד האוצר והממשלה, ומתנסחים בקלישאות.

כדי להבין את ההקשר הרחב של החוק, יש לחזור 60 שנה לאחור. כשהגיעו אנשי העליות הגדולות של שנות ה-50 ואילך, רובם מארצות ערב, הם שוכנו על ידי המדינה בעשרות שכונות ועיירות פיתוח, שנבנו במהירות ובאיכות ירודה, ללא הענקת בעלות על הדירות.

רוב הנכסים האלה נותרו בבעלות המדינה והסוכנות היהודית, ובניהול חברות משכנות מטעמן. אלה גובות מאז מהדיירים דמי שכירות, שגובהם נקבע לפי קריטריונים שונים של גיל, מצב משפחתי ורמת הכנסה.

השיטה הזו הביאה לאורך השנים להנצחתם ולהעמקתם של הפערים החברתיים מכיוון שלמשפחות הדיור הציבורי לא היה דבר להוריש לצאצאיהן מלבד את עוניין. "החוק נתן לעשרות אלפי משפחות את ההזדמנות היחידה אי פעם לרכוש דירה והעניק להם מפתח ליציאה ממעגל העוני", מסביר עו"ד גיל גן־מור מהקואליציה לדיור בר־השגה. וכך, אלפי דירות שיכון ישנות נמכרו לזכאים תמורת עשרות אלפי שקלים - מחירים שגילמו הנחות של עשרות אחוזים.

עד כאן נראה צעד זה כחברתי, אף שצעדים דומים בעולם נעשו דווקא על ידי ממשלות שדגלו במדיניות ליברלית. "ברוב המדינות המפותחות בעולם, מכירת דירות הדיור הציבורי נחשבת צעד אנטי־חברתי", מסבירה ד"ר אמילי סילברמן מהסדנה לתכנון חברתי בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. "ישראל היא יוצאת דופן בכך שמדובר בחוק שבא לתקן את עוולות העבר, ולהעניק לעולים ולצאצאיהם הזדמנות לזכות בהון מסוים".

מצד שני, ככל שמכרו עוד ועוד דירות, לא באו אחרות במקומן והמחסור החריף. כיום נאלצים אלפי משפחות וזכאים להמתין שנים ארוכות לפינוי דירה, משום שכשליש מהדירות שהיו בעבר במלאי הציבורי - נמכרו.

בכל מדינות המערב, כמעט ללא יוצא מהכלל, קיים מערך דיור ציבורי, ובמדינות סוציאל־דמוקרטיות כמו הולנד ודנמרק, כשליש מסך הדירות במדינה נחשבות דיור ציבורי, שמשרת גם חלקים נרחבים ממשפחות מעמד הביניים. במדינות הליברליות היקפו קטן בהרבה, והוא משמש בעיקר רשת ביטחון עבור אזרחים המתקשים לעמוד בעלויות הדיור בשוק החופשי.

עד שנות ה-70 נמנתה גם ישראל עם המדינות הבונות דיור ציבורי בהיקף גבוה, אך מאז חדלה כמעט לחלוטין, והצטרפה בהדרגה לסוג השני - אלה המתייחסות לדיור כרשת ביטחון. ערב העברת חוק הדיור הציבורי בכנסת, החזיקו החברות המשכנות בכ-110 אלף דירות, שהיו אז 6.6% מכלל הדירות במדינה. מאז שהוחל החוק, מ-1999 ועד 2011, נפלה כמות הדירות בדיור הציבורי ב-30%, בזמן שכמות התושבים בישראל עלתה ב-26%, מ-6.2 ל-7.8 מיליון אנשים.

על פי החוק, מימון חידוש מלאי הדירות אמור היה להגיע מהכנסות המדינה ממכירת נכסי הדיור הציבורי, אבל הדבר לא קרה. לפי נתוני משרד השיכון, עד כה הכניסה המדינה כ-2.75 מיליארד שקל ממכירת הדירות, ומתוכם רק 205 מיליון שקל - 7.5% מתוך ההכנסות בלבד - שימשו לרכישת דירות. ביתרת הכסף נעשה שימוש למטרות אחרות - חלקן קשורות בעקיפין לדיור ציבורי, וחלקן ממש לא.

מצדדי החוק טוענים כי כאן טמונה הבעיה, ולו היו ממלאים אחר החוק ורוכשים דירות בכספים האלה - מלאי הדירות היה מתחדש, אך זה טיעון שמנותק מהמציאות. סכום של 2.5 מיליארד שקל עשוי היה להספיק כיום לרכישת 3,000-3,500 דירות בלבד - מה שהיה מכסה בקושי 10% מכמות הדירות שנמכרה, ובוודאי שלא מספיק כדי לחדש את המלאי.

"מאחר שההנחות מגיעות לעתים לשיעור של כמעט כל מחיר הדירה, המשמעות היא שעל כל שלוש, ארבע או חמש דירות שהמדינה מוכרת, היא מסוגלת לקנות דירה חדשה אחת שתיתוסף למאגר", מסביר מנכ"ל משרד השיכון לשעבר, ד"ר חיים פיאלקוף. "המשפחה הממתינה בתור היא המפסידה הגדולה. בסופו של דבר זה משחק סכום אפס".

פיאלקוף הוא מהקולות הבודדים באקדמיה שאינו מהסס לתקוף את החוק, שבמידה מסוימת זכה למעמד של פרה קדושה בשיח החברתי. לדבריו, "יש מידה רבה של מקריות בזהותם של הנהנים מהטבות הרכישה על פי החוק. אם היינו בוחנים את אוכלוסיית הדיירים שזכו בהנחות אחד לאחד, היינו מגלים שלצד משפחות במצב קשה, קיימים גם לא מעט מקרים - בעיקר של קשישים - שבהם מי שעתיד ליהנות מההטבה הם דווקא היורשים, הנמצאים במצב כלכלי שפיר ואף יותר מכך".

בין אם נבחר לקבל את הביקורת של פיאלקוף ובין אם לא, העובדה היא שמבצעי המכר שהוביל חוק הדיור הציבורי גרמו לכך שאותה רשת ביטחון, שאותה היה אמור לספק הדיור הציבורי, נעלמה בישראל.

כאן גם נעוץ ההבדל העיקרי בין חוק הדיור ציבורי לחוקים המגדילים צדק חלוקתי, כמו מס הכנסה פרוגרסיבי. בעוד שמס ההכנסה מנסה לצמצם את האי־שוויון על ידי גבייה מוגברת מבעלי הכנסות גבוהות, והעברת הכספים לכלל האוכלוסיה בצורת שירותים חברתיים, את מחיר ההנחות שמהן נהנו דיירי הדיור הציבורי שרכשו את הנכס שילמה במקרה הזה השכבה האומללה בישראל: המשפחות הזקוקות לדירה כיום, ושממתינות בתור שנים בשל מחסור בדירות.

כפי שציינו, מהלכים למכירת דירות הדיור הציבורי לבעליהן מזוהים לרוב בעיקר עם ממשלים הדוגלים בליברליזציה כלכלית. מהלך חקיקה דומה למדי לזה שהציע כהן ב-1998, בוצע בבריטניה בימיה של מרגרט תאצ'ר, ראשת הממשלה לאורך שנות ה-80. השאיפה ל"ממשלה קטנה" ועידוד הבעלות הפרטית - שני עקרונות שבהם דגלה - הביאו לשורת מבצעי מכר אגרסיביים של דירות ציבוריות שנערכו בימיה בשלטון.

ואולם על אף הדמיון במהלכים, נראה כי המהלך הישראלי היה במפתיע הרסני יותר ממקבילו הבריטי, שכן ערב שלטון תאצ'ר שיעור הדירות בבעלות ציבורית בבריטניה היה כ-31%, וב-2006 הוא היה 18.5%. בישראל, להבדיל, ערב חקיקת חוק הדיור הציבורי ב–1998 היה שיעור הדירות הציבוריות 6.5% ‏(כ-110 אלף דירות מתוך כ-1.65 מיליון משקי בית‏), ונכון ל-2011 היה 3% בלבד ‏(כ-67 אלף דירות ציבוריות מתוך כ2.2- מיליון).

בעוד שבבריטניה היה מדובר אם כן במהלך ליברלי "שגרתי" של הקטנת הממשלה, בישראל מדובר היה בקיצוץ דרסטי שנעשה במאגר הדירות המצומצם ממילא. כל זאת תוך שהמדינה נמנעת באופן גורף כבר כמה עשורים מכל בנייה חדשה או רכישה של דירות ציבוריות. גם כאן, המקרה הבריטי הוא אנושי יותר. "כיום יש בבריטניה מחויבות של מרבית הרשויות לרכוש דירה תחת כל דירה שנמכרת", אומרת סילברמן.

האם לדעתך אפשר להמשיך ביישומו של חוק הדיור הציבורי במצב שאליו הגיע הדיור הציבורי?

"אני חושבת שממשלה חברתית כיום לא תמכור דירת דיור ציבורי מבלי שהיא מוסיפה דירה שלמה במקומה. העובדה שהחוק מבטיח שימוש בכספי מכירת הנכסים לרכישת דירות, אבל לא שתירכש דירה שלמה עבור כל דירה שנמכרת - היא בעייתית".

גן־מור טוען כי האשם אינו בחוק עצמו, אלא בגישת המדינה לנושא. לדבריו, "מלבד העובדה שהחוק לא יושם מעולם, על המדינה להגדיל את מקורות המימון לרכישת דירות מעבר לאלה שמספקת מכירת הדירות". הוא מוסיף כי אינו רואה בעייתיות בעתירתה של מרצ להמשך יישומו של החוק, תוך החזרת מבצעי המכר הנדיבים שמציע החוק. "במצב הנוכחי, זה כבר לא משנה - גם כך הדיור הציבורי נהפך להיות במידה רבה תיאורטי", מסביר גן־מור.

אבל האם הוא היה נהפך לכזה אלמלא היו נמכרות עשרות אלפי דירות במסגרת חוק הדיור הציבורי?

"בוודאי. אז 30 אלף דירות לא היו נמכרות, אבל הגידול באוכלוסיה עדיין נמשך. אולי היו קצת פחות תורים, אבל זה היה נהפך לתיאורטי כך או כך. גם לשמר את אותו מספר דירות זה בעצם לחסל את הדיור הציבורי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם