כך פתרו את מצוקת הדיור בבית הקברות - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך פתרו את מצוקת הדיור בבית הקברות

"אני לא מוצא את אבא", אמרתי בבמרכז המידע השכונתי של בית הקברות בחצי בושה, כמו ילד שאיבד את אביו בחוף הים

3תגובות

שכונת בטון מגושמת משתרעת בין זרועות אספלט של כבישים מהירים, ובשוליה ניצבים רבי קומות חדשים של אם המושבות. מבנים אפורים ובהם גומחות קבורה, קולומבריום שבו נטענות גופות הדיירים אחת מעל לרעותה בבטון קר. "מנוחת עולמים" קוראים לשכונה הנמוכה בואכה פתח תקוה. בקיוסק השכונתי המקאברי נמכרים קישוטים למתים - זרי פרחים, נרות זיכרון וכיפות. אחרי הפנייה יש שירותים ציבוריים ושבילי תנועה לרכב בין שורות של מצבות.

יצאנו לבקר את אבי בשיכון. אמי שכחה את הפתק מהטאבו הנצחי שבו רשומים הגוש, החלקה והשורה שבה גר אבא כבר עשר שנים. כמעט עשר שנים לפי הלוח העברי, אבל היא התעקשה שהתאריך חל השבוע. התייעצה בבעל אמונה שחישב את הקצים, אף שעל המצבה נחרת: "נפטר ביום 21 פברואר 2002", ולא בכסלו שאמנם ימיו קצרים כפברואר. לאחר כ-20 דקות של שיטוט ברחובות המצבות, אמרתי לה שאני לא מוצא את הקבר.

לא מפליא. אני מגיע לעתים רחוקות וללא כתובת לא יכולתי להפעיל ה-GPS. אמי הסכימה שאנו לא בגוש הנכון, וקבעה "יש יותר מדי רוסים מסביב". מתאריכי המוות שעל הקברים היה לי ברור שאנחנו לא בשיכון ותיקים אלא במשכנות צעירים. ביקשתי ממנה לשבת על הספסל ולהמתין. במרכז המידע השכונתי ישבו שניים, פניהם אטומים, ראשיהם מכוסים והם עטופים במעילים שחורים שחוקים.

"אני לא מוצא את אבא", אמרתי להם בחצי בושה, כמו ילד שאיבד את אביו בחוף הים. הם עיינו ברשומות והפנו אותי לגוש ג חלקה ט"ו, שורה 12. חזרתי אליהם ועמדתי על שלי כי "אבא איננו". הם לא התעצבנו - הם רגילים לכך. ילדים מאבדים תדיר את הוריהם ביער המצבות. "לך לשם שוב, לשורה 16 באמצע", אמרו לי ביחד, מקהלה שחורה ללא הרמת קול. הוא לא נח בשורה 16 וחזרתי אליהם שוב בתרעומת. המבוגר שאל לתאריך פטירתו של המנוח. "21 פברואר 2002", אמרתי להם. הם חישבו במהירות את התאריך העברי לפני 10 שנים, והודיעו בנימת ניצחון: "הקדמת בשבוע". "הקדמתי למה?", אני שואל מהוסס. "ליארצייט כמובן", עונה המקהלה השחורה.

מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי

"מה זה חשוב מתי יום פטירתו, ומה נפקא מינא אם באתי שבוע קודם או לאחר מכן - הרי המת גר כאן גם בכסלו וגם באדר וגם בספטמבר, לא?", אני שואל, קצת מוטרד. "תראה", כך הצעיר שזיפים מכסים את פניו, והוא קם ממקומו ומזיז את גופו באי נוחות. "תראה יהודי", הוא פתח שוב ובעיניו קראתי: יהודי, גם סופך להגיע לעיר הבטון המכוערת, לכן טוב שתציית למשגיחים ותקבל עליך מלכתחילה את מנהגי המקום.

"אתה יודע שצפוף כאן, ואנחנו בעזרת השם כבר קיבלנו היתר רבני ובונים לגובה, ועדיין אין המקום די בו להכיל את כל הקדושים ההולכים לעולמם". "על מה אתה מדבר", אני מרים את קולי. "אבא טמון כאן כבר עשר שנים, איפה הוא?". "יהודי, אל נא באפך, סיפרתי לך על מצוקת הדיור. תבין, אין מקום לכל הצאן הקדוש אז עברנו לרוטציה, אנחנו מחליפים את המצבות לפי תאריכים. כך יש מקום לכולם, יש היתר".

"לא הבנתי מה אתה אומר", אבל הבנתי מיד, ולפני שענה לי אמרתי לו: "תחזיר מיד את המצבה למקום. אמי יושבת בחוץ עם בקבוק ומברשת". "בלתי אפשרי. יש למלגזן סידור עבודה, ובכלל עם אביך היו בעיות, תלונות שהוא מפריע לשכנים ביארצייט שלהם. נשבעו שהוא הוציא יד וצבט למישהי, אז בכלל אנו עושים עמך חסד שמחזירים את המצבה שלו בשבוע הבא למקום". "כלו כל הקצים", אמרתי לעצמי ושלפתי את הטלפון הנייד שצילצל, ואמרתי: "סליחה, יש לי שיחה לא מזוהה, אבל לפי הקול זה של אבא. הוא רוצה לדבר אתכם". פניהם החווירו באחת ואפשר היה לראות זאת מבעד לשעיר פניהם. הם התרחקו מידי המושטת.

"דברו אתו. בבקשה תסבירו לו שיש לכם היתר רבני", אני שואג עליהם. סגרתי את המכשיר והבטתי בהם. "עוד חצי שעה תחזור לשורה 16 ותגיד קדיש", פניתי החוצה. המבוגר קרא אחרי: "צריך שאני אגיד קדיש בשבילך?".

-

ספרו של אבי גולדברג, "חוף בלי ים", יצא באחרונה לאור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#