כך הפכו כל השכונות בישראל להיות העתק אחת של השנייה - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
להיות כמו כולם

כך הפכו כל השכונות בישראל להיות העתק אחת של השנייה

שכונות המגורים החדשות שנבנות כיום נראות דומות אחת לשנייה ■ הדמיון הוא גם בין הבניינים בתוך השכונות וגם בהשוואה לשכונות חדשות אחרות ■ הסיבה למצב הזה היא הרצון של העיריות, היזמים ואפילו הרוכשים לגור בסביבה סטנדרטית

43תגובות

למלה "סטנדרט" יש קונוטציה שלילית של חוסר יצירתיות ותבניתיות, אבל בהקשר של תכנון עירוני מדובר לפעמים בהכרח חיוני - ולא מדובר בהמצאה ישראלית. "בתכנון עירוני חייבים להיות כללים שמחלקים את החלל שבין המסה הבנויה. למסה הבנויה יש תוכניות בניין עיר שמגדירות אותה באופן ברור והמרווח בין הבניינים פחות מוגדר - אלה החצרות, הפארקים והרחובות. זה נמצא בתחום הטיפול של אדריכלי נוף", מסבירה האדריכלית רחל וינר ממשרד וינר-סינגר אדריכלות נוף.

לדבריה, הקונפליקט הכי גדול במרחב הזה הוא בין הולכי רגל לכלי הרכב, ובתחרות הזו מנצחת בדרך כלל התחבורה, שמגובה בתקציבי פיתוח. "בעשר השנים האחרונות באים פרויקטים תחבורתיים עם הרבה כסף, והם עשו מהפכה בתוואי הרחוב. זה קרה למשל ברחובות העצמאות וקרן היסוד בחיפה, או בדרך חברון בירושלים. אלה רחובות שיש בהם מרחב מוגבל וצריך להכניס גם תנועה וגם מקום להולכי רגל - ולתחבורה יש תמיד יותר כוח. ברחוב קרן היסוד בירושלים למשל היו מדרכות רחבות של 4-5 מטרים, והן צומצמו ל-2.5-3 מטרים. קשה להגדיר באותה בהירות את הצרכים של הולכי הרגל, של הפעילות העירונית, של רוכבי האופניים ושל בתי הקפה שמוציאים שולחנות לרחוב. השינוי התחבורתי מאפשר תנועה בין מקומות אבל הרס את חיי הרחוב, ולכן נוצר הצורך לייצר הגדרות ברורות שישמרו על הפעילות העירונית", מסבירה וינר.

כדי להפחית קונפליקטים בין הצרכים השונים, כתב ב-2009 משרד הבינוי והשיכון, בשיתוף עם משרד התחבורה, חוברת תכנון לרחובות בערים. על פני כ-150 עמודים נכתבו הגדרות המאפיינות סוגי רחובות, והן חולקו לרצועות תפקוד. "יש רצועה שבה מפורטות התשתיות התת-קרקעיות, רצועה של עצים. ברחוב אבן גבירול בתל אביב למשל, כל עמודי תאורה, תמרורים והספסלים יושבים על פס אחד, כדי לפנות מרחב הליכה בלי להיתקל בעץ. יש מידות מינימום, למשל ערוגה לעץ צריכה להיות לפחות מטר", מסבירה וינר. הרצועות של אבן גבירול שוכפלו לרחוב הרצל בעיר, אלא שהוא צר יותר.

דודו בכר

יש היגיון וסדר באחידות, ומצד שני חוברת הסטנדרטים מאפשרת גם גמישות. שתי הערים שמובילות את התחום הן ירושלים ותל אביב: בשתיהן הפכו את החוברת הארצית לחוברת פרטים והנחיות שמשאירה מקום לשקול דעתו של האדריכל. לדברי וינר, "אני ערכתי את המדריך בירושלים, ושם יש עוד רובד כי ירושלים אינה סטנדרטית בהגדרה. יש קונפליקט מובנה בין הרצון ליצור סדר ואחידות לבין הזהות של כל מתחם - אי אפשר למחוק אותה לגמרי. התפר בין זהות מקומית וכללים אחידים הוא עדין מאוד.

"בירושלים היתה בחירה שכל מרכז העיר יהיה בסטנדרט פיתוח גבוה יותר, והוחלט כי הריצוף יהיה בגרניט ולא באבן טבעית - וזו מהפכה בתפישה של ירושלים, אשר מזוהה תמיד עם אבן. לעומת זאת, בעיר העתיקה גרניט לא מתאימה. החסרונות הם שהסטנדרט יכול למחוק זהות מקומית אם אדריכל לוקח אותו ועושה קופי פייסט, ולא מבין שזה רק כלי שאפשר אפילו לסתור אותו. השכבה התכנונית - המידות של הרחוב, אם יהיה שביל אופניים או לא, עצים וספסלים - נשארת זהה, אבל העיצוב צריך להיות גמיש. בתל אביב למשל, אין גמישות בריצוף של המדרכות. בירושלים איפשרנו יותר בחירה. עמודי תאורה, למשל, די חוזרים על עצמם ברחבי העיר. בירושלים היו יותר מ-100 סוגי עמודי תאורה, ונעשתה עבודה כדי לצמצם את המבחר ל-30 סוגים, לפי צרכים משתנים".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

אייל טואג

שקט ויזואלי שיוצר תחושת ביטחון

סטנדרט העיצוב העירוני הוא רק אלמנט עיצובי אחד בנוף החיים האורבני. הבניינים בשכונת אם המושבות בפתח תקוה לא שונים זה מזה בהרבה, למעט אולי בגובהם. השכונה כולה נראית כמו בת דודה קרובה של שכונות חדשות אחרות, כמו השכונה הירוקה בכפר סבא או קריית השרון בנתניה.

"זו שאלה פילוסופית - איך צריכה להראות הסביבה שבה אנו חיים. אני קודם כל חושבת שמדובר בעיקר במרכז - מגדרה עד חדרה - כי באזורים שיש בהם טופוגרפיה דומיננטית או באזורי פריפריה רחוקים, הבניינים לא נראים בהכרח אותו דבר", אומרת שרון בן שם, סמנכ"לית חברת ניהול הפרויקטים וקסמן גוברין גבע, שמנהלת פרויקטים למגורים ומלווה את תהליכי הרישוי מול העיריות.

"אבל מה רע בזה? יש משהו בסביבות מגורים כאשר הן דומות, שיוצר שקט ויזואלי אשר ממנו נגזרת תחושה של זהות וביטחון, שמגבירה בתורה את תחושת ההתמצאות. אני חושבת שבשכונות מגורים דומות יש משהו חיובי מאוד, בהנחה שנעשה תכנון איכותי. אם כל בניין יהיה משוגע מה אז? מה אנחנו אוהבים בטיולים בחו"ל? את הבתים היווניים שכולם צבועים בלבן עם חלונות צבועים בכחול, ואת הסמטאות האחידות בפאריס".

שכונת נוטינג היל שבלונדון ידועה בבניינים הצבעוניים שלה ובדלתות הכניסה המגוונות. ואולם גם היא נשמעת להוראות הסטנדרט הלונדוני. קודם כל, מדובר בשכונה מתוחמת שבה מאפשרים את ההשתוללות הזו; והבתים הצבעוניים אחידים כמעט, בקווי החלונות, הדלתות, המשקופים, המרפסות והגובה.

"רמת אביב ג', לדוגמה, היא שכונה מוצלחת מאוד וכל הבניינים בנויים בה אותו הדבר, וכך גם בבלי ותוכנית ל'. כל אחת מהשכונות האלה שונה בבנייה ובגובה שלה, אבל בתוך השכונה יש משהו אחיד, והן מוצלחות מאוד עד היום", מוסיפה בן שם.

איך הצטמצם שוק המגורים בישראל למגוון קטן מאוד של סגנונות עיצוב? "בשכונות שנבנות באזור המרכז - ואני מסייגת את תל אביב - מה שקובע את הנפח שלהן, את הצפיפות, את מספר הקומות וכמה גנים ציבוריים יהיו בהן הוא תוכניות בינוי העיר (תב"ע). אלה נקבעות בוועדה מקומית ומחוזית. בהרבה תב"עות חדשות, כל הבניינים מחויבים בחיפוי קשיח כמו בכפר סבא, בנתניה ובפתח תקוה".

ברמה הבסיסית, הרשויות מחייבות עמידה בדרישות עיצוב שמוכתבות בתב"ע, לאחר מכן הן גם אלה שמאשרות את העיצוב של הבניינים, ולפעמים הן לא כל כך פתוחות לרעיונות חדשים, כפי שמדגימה בן שם. "באחד הפרויקטים שלנו בכפר סבא הירוקה האדריכל ניסה לעשות גג מעוגל במקום גג משופע, כפי שמתחייב בתב"ע. לא אישרו את זה וחזרנו לגג המשופע, אבל בסופו של דבר בעיני השיפוע של הגג לא הופך את הבניין לכל כך שונה, כי כל הקומות שמתחת היו אותו הדבר.

"אני בעד תכנון וביצוע איכותיים כדי שזה יהיה טוב לאורך שנים, ופחות חשוב אם זה שונה או לא. כשנשענים על שיטות בנייה מסוימות ועל מוצרים מסוימים, הסטנדרטיזציה יכולה להשפיע לטובה על עלויות הבנייה. אם יזמים ודיירים נהנים מהסטנדרטיזציה כי זה עלה קצת פחות, זה דבר חיובי - בטח בימים אלה".

לדעתה של בן שם, המקום שמאפשר ייחודיות ויציאה מן הכלל הוא קרקעות יקרות. "אני חושבת שככל ששווי הקרקע ושווי הפרויקט עולים, מתחילים למצוא יותר שונות, כי ליזם יש יותר אפשרות כלכלית ויש דיירים שיכולים לשלם על זה. מגדל בפארק צמרת לא נראה כמו בנייה רוויה בהוד השרון או בקריית אונו. הבניינים שם גבוהים הרבה יותר וזה מכתיב שיטות ביצוע אחרות. מדובר בדירות יקרות יותר, ואפשר להשקיע ביותר זכוכית, חיפוי אחר של הבניין, שימוש ביותר זכוכית וכו'. ואולם גם בתוך פארק צמרת, המגדלים מדברים באותה שפה".

אילן אסייג

"הסטנדרטיזציה נמצאת כבר בתב"ע"

דוגמה מוצלחת לכך היא פרויקט בי יוניק של חברת אמריקה ישראל בשכונת נווה גן, בדרום רמת השרון ובסמיכות לתל אביב. יזמי הפרויקט החליטו לצאת מהשטנץ הבנייה הקבוע, ולשם כך בחרו באדריכל גידי בר אוריין. "היצירתיות של בר אוריין קיבלה תמיכה מאתנו, היזמים, וגם מהרשות המקומית, שהסכימה לזרום עם היצירתיות, כי באותה מידה היא יכלה להגיד שהיא לא רוצה בניין מצוין אלא בניין רגיל", מספר דרוד תורן, משנה למנכ"ל אמריקה ישראל להשקעות, יזמית הפרויקט.

"כשמדברים על פרויקט מיוחד, צריך להבחין בין גימור מיוחד לאדריכלות מיוחדת. כשיזם מתכנן בניין הוא בודק קודם את התב"ע, ובהגדרות האלה כבר יש סטנדרטיזציה, כי לכל היזמים יש פחות או יותר את אותם הנתונים. אבל בכל זאת יש מקום ליצירתיות - היזם מחליט כמה הוא מוכן להיות יצירתי וגם כמה הוא מוכן להשקיע בזה, כי יצירתיות עולה כסף. מחיר הבנייה של מ"ר בבי יוניק, שהיצירתיות שלו 'צועקת' גבוה יותר לעומת בנייה סטנדרטית".

במקומות שבהם ערכי הקרקע לא מאפשרים חופש יצירתי רב, העיריות משתפות פעולה פחות, וצריך להודות שגם רוכשי הדירות לא רוצים לחיות בתוך יצירת אמנות. במקומות האלה אפשר למצוא פתרונות במחיר נסבל. כך, למשל, אמריקה ישראל בנתה, בשותפות עם חברת ע. לוזון, שני פרויקטים באם המושבות שבפתח תקוה, שמחופים באבן לבנה שמחירה גבוה כמעט פי שניים ממחיר האבן הצהבהבה הסטנדרטית, לפי תורן.

לא רק העירייה, היזמים ושיקולים כלכליים מכתיבים את הסטנדרט. לא בטוח שגם הציבור מוכן לקבל את שבירת הקונוונציה. יש מי שיאהב לגור בפרויקט כמו בי יוניק ויש מי שלא. בעוד ששהצרכנים רוצים לחשוב על עצמם כייחודיים ומקוריים, יכול בהחלט להיות שגם הם גורם מניע ביצירת הסטנדרט. מתי באחרונה נכנסתם לדירה שבה יש מטבח כחול או ריהוט צהוב בסלון? הקו העיצובי משוכפל כמעט בכל דירה ישראלית ממוצעת, שבה אין לרשות המקומית או היזם שום אמירה.

אילייה מלניקוב


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#