הרבי קבע - עוברים לגרמניה

"הרי התלוננתם על יוקר הדיור באירץ הקודש והטילים מפרס ממילא יהרסו את הדירות"

אבי גולדברג
אבי גולדברג

יצאנו לאור היום המסנוור מבית האוכל של שלימל'ה גדליהו, שנמצא בקומת הרחוב של בית מגורים בלב בני ברק, ברחוב חזון איש כמדומני או בסמטת ברכת כוהנים. זה עתה סיימנו ארוחה שהוגשה בכלים חד פעמיים על ידי אברך מזוקן, שכללה ראש קרפיון, חמין וקיגל מתקתק ודשן. את החלה הבאנו עמנו ממאפיית אור לציון הסמוכה. קינחנו בבירה גולדסטאר ופרענו כל אחד את חלקו בחשבון המשותף - 35 שקל לסועד.

בשעת בוקר זו של יום שישי רק סועדים בודדים הסבו אל שולחנות הפורמייקה. עוברים ושבים נכנסו ונטלו מנות באריזות פלסטיות לארוחת שבת מלכה. הצעיר שישב בסמוך לנו וסעד בשקט תוך עלעול בדפי העיתון "יתד נאמן" היה לבוש כמו כל הקהל שאץ רץ ברחובות השכונה - חליפה כהה, חולצה לבנה ומגבעת שנתלתה על מסעד הכיסא הסמוך אליו. כיפה שחורה כיסתה את פדחתו כשעסק בלעיסה תוך כדי עלעול בעיתון, והוא יישר אותה מפעם כשגלשה אל מצחו. היה ברור שאוזנו כרויה לשיחת החולין של החברותא החילונית שישבה בסמוך, וליהגה בענייני דיומא ובעיקר ביוקר המאמיר של דירות בארעא ד'ישראל, ובסכנת הטילים שעתידים ליפול על ראשינו כהבטחת המן החדש.

אך פסעתי פסיעות אחדות, החמין ממלא את בני מעי ומכביד על הליכתי, הצטרף אלי האברך ברגל קלה. בידו האחת אחז את העיתון כשהוא מגולל כשפופרת, והשנייה מיטיבה את מגבעתו השחורה על מצחו, והוא מצקצק בלושן קוידש מהולה ביידיש עסיסית: "רב ייד, היית רוצה לשוף דר אויגן בעתיד?".

התבוננתי בו לרגע ושאלתי: "למה כוונתך?". ענה הצעיר: "הרי התלוננתם על יוקר הדיור באירץ הקודש, וכי הטילים מפרס ומדי ממילא יהרסו את הדירות. בו ואראה לך מה הרבי עושה". "רק אם זה לא רחוק", אני משיב לו, ומנסה להתגבר על כללי הפיסיקה הבסיסיים המושכים את שמורות עיניי מטה בעוד בטני משמיעה קולות בעבוע וגרגור, במהלך עיכול נואש של מה שנדחס אליה בשעה האחרונה.

חלפנו על פני סימטאות מוצלות על ידי שורות כבסים התלויים מרום הקומות, ויוצרות מגן לח מפני קרני החמה היוקדת, עד שעלה בראשי הרעיון לסוכך את כל ערי ישראל בכביסה לחה שתנופף ברוח החמסין ותקל על החום האסיאתי. עד שגילגלתי את רעיון שינוי האקלים הסוב-טרופי באמצעות חיתולים רטובים, נכנסנו לחצר ופסענו לבין ערימות קרשים המשמשים לבניית סוכות אחת לשנה, לפחי אשפה גדולים, אופני ילדים ועגלות דרדקים, ארגזי בקבוקים ריקים - עד שהגענו לגרם מדרגות אפלולי. הורידני אורפיאוס העבדקן אלי שאול בני-ברקי, שלוש נקישות בדלת ברזל עבה וחלודה שנפתחה בחריקה.

נכנסנו פנימה לאור ניאונים חזק. הדלת ננעלה בצרימת ציר ונקישה מתכתית עזה. נרעדתי. אל שולחן עמוס ניירת וצילומים ישב גבר מבוגר. גוון פניו היה צהבהב ולחייו המגולחות היו שקועות. הוא ענד עניבת פרפר וכל מראהו היה כשומר סף של השאול שאליה ירדנו זה עתה. הבטתי סביבי. קירות הבטון של המקלט היו מכוסים בתרשימים וצילומי בניינים. במבט שני הבחנתי שמדובר בכיתוב גרמני המופיע על המסמכים.

"תכיר את ד"ר אליאש אדומר", אומר אורפיאוס. הד"ר קם וקד קידה ."ד"ר לרפואת שיניים. דיפלומה מאוניברסיטה בודפשט", הוא אומר בהיגוי הונגרי כבד. "מדבר דוייטש ופרנצויז", שב הד"ר ומתיישב.

"הרבי בחר בו", אומר לי האברך. "הדוקטור מנהל לנו את קניית הבתים בגרמניה. הוא טוב בזה יותר מאשר לעקור שיניים. הוא עבד אצל הגרמנים במלחמה ומכיר טוב את הכפר". "איזה כפר?", אני שואל אותו. "את הכפר שהרבי אמר לקנות. הנה, תראה במפה על גבול צ'כיה וגרמניה" מצביע הצעיר על כפר נידח בין חמניץ לצויקאו. "שם נולד הרבי. הגרמנים שנותרו שם רק רוצים לברוח מערבה ומוכרים לנו את הבתים בחצי חינם. ד"ר אליאש מדבר אתם כל יום וכבר קנינו כמעט את כל הכפר. עוד חודש יתחילו לצאת לשם משפחות שהרבי יורה להן". אני תוהה: "אבל למה לחזור לשם אחרי כל מה שקרה?'. האברך משיב: "הרבי אומר שאין לפחוד ממה שהיה, אבל יש לחשוש ממה שיהיה".

יצאתי מהבונקר הביזארי וברחתי כל עוד נפשי בי לרחוב ספוג ריחות החמין.

ספרו של אבי גולדברג, "חוף בלי ים", יצא באחרונה לאור

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ