לא רוצים פרטיות

בחלל פתוח ורועש נהנים יותר לעבוד

יותר ויותר חברות מוותרות על משרדים פרטיים ומעצבות את משרדיהן כחלל מלא רעש והמולה, שאמור לאפשר שיתוף פעולה ואווירה חמימה

ניו יורק טיימס
לורנס צ'יק

בעיני מרתה צ'ו, מקום העבודה האידיאלי אינו המשרד הפרטי שלה, אפילו שהוא נחמד מאוד, אלא שולחן ארוך וצר שנמצא בחלל פתוח במטה קרן ביל ומלינדה גייטס בסיאטל. השולחן, שנמצא ביציע בגובה 10 מטרים, מקבל הרבה אור שמש שנכנס מתקרת הזכוכית, ומשקיף על הנוף המרהיב של מחט החלל שנמצאת במרחק שלושה רחובות משם. הוא לא פרטי, או שקט, אך כל מה שצ'ו צריכה נמצא בתוך המחשב הנייד שלה, ודווקא במקום הזה היא מקבלת השראה. היא מצביעה על גורם משיכה נוסף: "החולצה שתלויה על הקיר מאחורי השולחן היתה של נלסון מנדלה".

צ'ו, חברה לשעבר במועצת העיר סיאטל, עומדת בראש המשרד האדמיניסטרטיבי של הקרן, והיתה לה השפעה רבה על עיצוב הבניין. אחת המטרות היתה לתת לאלף העובדים מגוון של חללים שיתאימו לסוגים השונים של המשימות שהם מבצעים. הבניין עוצב על ידי NBBJ, משרד אדריכלים שעיקר הפעילות שלו בסיאטל. המבנה הוא תוצאה של רעיונות שונים לגבי מקום העבודה של המאה ה-21 שחקרה NBBJ בעיצוב משרדים ברחבי העולם.

בניין קרן ביל ומלינדה בייטס בסיאטלצילום: בלומברג

העקרונות המרכזיים: באזז - רעש והמולה שיחה - זה טוב; ערכם של משרדים פרטיים וביטויים אחרים של היררכיה מוטל בספק; הקצאת שטח קטן יותר לכל עובד כמובן חוסכת עלויות, אך גם תורמת לסביבת העבודה, ולא פוגעת בה; לאור יום, והרבה, יש חשיבות רבה; מפגשים אקראיים בחלל פתוח מניבים אנרגיה יצירתית, וניידות היא הכרחית.

לא מדובר בטרנד חדש. מחקר של NBBJ מצא ששני שלישים מהשטח המשרדי בארה"ב מאורגנים בחלל פתוח כלשהו. אולם אף שהעיצוב הזה חוסך למעסיקים שטח וכסף, הוא עלול לגרום לעובדים לחוש קצת כמו עדר. איך הופכים את הסידור הזה לאנושי?

מבחנת אדריכלות

מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי

סיאטל משמשת מבחנת ניסוי בשל כמה גורמים: יש בה הרבה כסף להתנסות בפרויקטים, כוח העבודה צעיר ופתוח לחדשנות והתרבות המקומית יודעת להעריך א-פורמליות, אוטונומיה ושוויון זכויות. אנשים ישקיעו שעות ארוכות בלחץ אדיר אם הם יחושו מוערכים, אך הם לא אוהבים שמתייחסים אליהם כמו אל פקידים אפרוריים.

רוב עובדי המשרדים בסיאטל ובמקומות אחרים עובדים בסביבה הרבה פחות מעוררת השראה מזו שממנה נהנית צ'ו, ולרוב המעסיקים יש פחות משאבים להשקיע בהפיכת סביבת העבודה לנעימה (ביל ומלינדה גייטס תרמו 350 מיליון דולר מתוך השקעה של 500 מיליון דולר בקמפוס). אך תחרותיות דורשת העלאת רעיונות טובים, והסביבה המשרדית יכולה להיות אינקובטור לרעיונות כאלה.

משרדי NBBJ נמצאים בשתי קומות בנות 3,500 מ"ר בבניין שהוקם ב-2006. לעתים קרובות האדריכלים לוקחים אורחים לסיור בבניין כדי להראות להם איך פועלת סביבת עבודה פתוחה. אין בכלל משרדים פרטיים או תאים, וכל הזמן יש התרחשות: אנשים בתנועה, התקבצויות בקבוצות קטנות. יש לקוחות שהסיור הזה מלחיץ אותם; הם תוהים אם העובדים שלהם יוכלו להתרכז בסביבה כזאת. אנשים מסתגלים, אומרים להם האדריכלים.

"יש חללים שאפשר ללכת אליהם להירגע", אומר אריק לוויין, אדריכל ב-NBBJ, "או שאפשר להישאר ספונים בשולחן שלכם ולשים אוזניות, ואז אנשים יידעו לעזוב אתכם לנפשכם".

לא הרחק משם נמצאת חברת ניהול הנכסים ראסל אינווסטמנטס, שהעבירה את 1,000 עובדיה באוקטובר 2010 למטה חדש שעוצב על ידי NBBJ. המטה הקודם של החברה היה מסורתי: בניין בן 16 קומות, שבו משרדי המנהלים ממוקמים בחלק החיצוני ובמרכז תאים לעובדים. כיום הם מסתפקים בחמש קומות, ללא משרדים פרטיים. המנכ"ל יושב בשולחן רגיל בשורה של שולחנות אחרים. שלט כחול שנתלה מהתקרה ועליו כתוב "משרד המנכ"ל" מבדיל אותו מהשאר. המשרדים החדשים חסכו לחברה כסף. ג'ניפר טייס, דוברת ראסל, אמרה כי העלות של מ"ר לעובד נמוכה ב-30% לעומת המטה הקודם.

גם העובדים מרוצים. "90% מהתגובות חיוביות", אמר רון באנדי, מנכ"ל ראסל אינדקס גרופ, "ובימים האפורים של סיאטל זה עוזר מאוד שיש אור טבעי שנכנס פנימה. והרעש וההמולה גורמים לאנשים לחוש שהם חלק מההצלחה של הארגון, ולא רק חלק מהצוות שלהם".

"הפרעה בריאה"

לא כל הלקוחות של NBBJ הצטרפו לטרנד החלל הפתוח. כשחברת הנדל"ן אר. סי. הדרין החליטה לשפץ את המטה שלה בסיאטל לפני חמש שנים, היא הקצתה שטח למשרדים פרטיים, והשטחים המשותפים הוקצו לצוותים קריאייטיביים.

סוזן קיין, מחברת הספר "Stop Talking Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't stop Talking" (שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר), ספקנית לגבי היתרונות שבסביבה פתוחה - הן עבור אנשים מופנמים והן למוחצנים. לדבריה, לבני אדם יש צורך במרחב אישי. "זה שטח משלך. התמונות שלך תלויות על הקיר", היא מסבירה, "זו הסיבה שאנחנו חיים בבתים. אלה אזורים בטוחים מבחינה רגשית".

הקמפוס של קרן גייטס נותן מענה לחלק מצרכים אלה. המודל שפותח בשילוב עם NBBJ הוא שילוב של 60% חלל פתוח ו-40% משרדים סגורים, כך שאנשים יכולים לקבל את סביבת העבודה הנחוצה להם. בסתיו שעבר, ארבעה חודשים לאחר המעבר של קרן גייטס למבנה, ערכה NBBJ סקר לגבי הקמפוס. 90% מהעובדים דירגו אותו כ"מצוין" או "טוב". 86% אמרו כי זו סביבה מעוררת השראה.

"אני לא יודע אם הייתי רוצה שאלה יהיו 100%", אמר סטיב מקונל, מנהל משותף ב-NBBJ, "אנחנו מנסים לאתגר אנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם. נוצרת הסתגלות לסביבה החדשה, ליחסים חדשים. אפשר להגדיר זאת כהפרעה בריאה", הוסיף.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker