"ההתנהלות בנושא הדיור הציבורי היא בגדר פשע" - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המחאה עדיין פה

"ההתנהלות בנושא הדיור הציבורי היא בגדר פשע"

עשרות פלישות לבתים, התנגדויות בכוח לפינוי דיירים והפגנות לא חוקיות ■ המחאה החברתית האלימה לא מחכה לקיץ הבא, ומאות פעילים כבר נלחמים בחברות המשכנות ■ מנכ"ל עמידר: "כשהפעילים פולשים לדירה כדי לשכן בה דייר אחד - הם גורמים עוול למשפחה אחרת שזקוקה לדירה הזו יותר"

14תגובות

>> שעת ערב מוקדמת ברחוב יפו בירושלים. מזג האוויר חמים ו-150 המפגינים הצועדים במעלה הרחוב חדורים אנרגיה ורוח קרב - הם צועדים עם מגאפונים, שלטים גדולים ובעיקר עם מיתרי הקול שלהם. "העם דורש דיור ציבורי", הם צועקים בקול ניחר. הרעש שמייצרת ההפגנה הזאת גדול הרבה יותר ממספר משתתפיה הודות להתלהבות של הקהל, כמו גם לאקוסטיקה של הרחוב שמסייעת למפגינים.

לא, זהו לא קיץ 2011. ההפגנה הזאת התקיימה השבוע, מארס 2012. עוברי האורח ברחוב יפו, שנראו מעט מופתעים מההתקהלות, עשויים לחשוב שמדובר בזנבה של מחאת הקיץ, אבל האמת היא שמדובר יותר בראש חץ של מחאה מסוג אחר לגמרי - מחאה שבה אלימות היא בהחלט אופציה, ושלטון החוק הוא רק המלצה.

אמיל סלמן ומיכל פתאל

כבר בקיץ הבטיחו - הזהירו, יהיה מדויק יותר לומר - לא מעט אנשים מפני התלהטות היצרים במקרה שהמחאה החברתית לא תוביל לתוצאות ממשיות. "לא תהיה עוד הזדמנות לאשר את ההמלצות בדרכי נועם בלי אלימות", הזהיר פרופ' מנואל טרכטנברג בדיון בוועדת הכספים של הכנסת באוקטובר, ולפני כמה שבועות בכנס הרצליה חזר יו"ר אסם, דן פרופר, על נבואת הזעם כשאמר כי "אם המחאה החברתית לא תצליח - נחזה בעתיד במחאות הרבה יותר אלימות".

התחזיות האפוקליפטיות האלה רחוקות מהתממשות, אבל תופעת המחאה החברתית האגרסיבית זוקפת את ראשה. בחצי השנה האחרונה מבצעים מאות פעילים ברחבי המדינה פעולות מחאה שניתן להגדירן כאלימות, שמטרתן להעניק סיוע לזכאי הדיור הציבורי בישראל.

מדובר בכ-200-300 פעילים, רובם אנשים צעירים, רדיקלים, המשתייכים לשלל ארגונים ובהם פורום גוש הפריפריות, התחברות-תראבוט, באר שבע המשוחררת, המעברה, התנועה לחיים בכבוד ועוד. אל הפעילים האלה הצטרפו מחוסרי וזכאי דיור בעצמם. מוקדי הפעילות העיקריים הם תל אביב-יפו, באר שבע וירושלים - אך הם פועלים בעוד עשרות מוקדים בישראל.

לצד פעילות לגיטימית כמו סיוע לזכאים במילוי טפסים, ייעוץ משפטי וליווי מול פקידי החברות המשכנות, מתקיימת גם פעילות מילטנטית יותר: הפגנות, שחלקן לא מתואמות עם המשטרה ושבמקרים רבים מסתיימות במעצרים; פלישה לדירות ולנכסים ריקים; והתנגדות פיזית לפינוי דיירים מבתיהם. פעם אחת אף פרצו הפעילים למשרדי חברת הדיור הציבורי עמידר, והשאירו "צו פינוי" על שולחנו של מנכ"ל החברה, יעקב ברוש. עד היום, בחצי השנה האחרונה, התקיימו 14 התנגדויות מאורגנות לפינוי, 5 פלישות לדירות של החברות המשכנות ו-20 הפגנות.

הפעילים: "היחס של עמידר משפיל"

בחזרה לרחוב יפו בערב הירושלמי השבוע. כמחצית המפגינים הם פעילים צעירים - המחצית האחרת מורכבת בעיקר מאמהות חד-הוריות. הן לא שם בגלל האידיאולוגיה. הן שם כי אין להן ברירה, בקרוב רבות מהן ימצאו עצמן ברחוב. השיירה, שהתחילה את מחאתה (החוקית, במקרה זה) מול משרדי עמידר החשוכים, מתקדמת אל עבר בית ראש הממשלה ברחוב בלפור - אך נבלמת עם הגיעה אל שער הברזל הגדול שמונע מעבר. אחת אחרי השנייה אוחזות המפגינות החד-הוריות את המגאפון - ושוטחות את סיפורן האישי.

אמיל סלמן

"לפני כמה שנים נודע לי, בוקר בהיר אחד, שאני בעלת חוב של עשרות אלפי שקלים לחברת עמידר", סיפרה זהבה גרינפלד, בת 47 המתגוררת מזה 20 שנה בדירת עמידר ברחוב פרדס כ"ץ בבני ברק. "כשניסיתי לברר איך הגעתי לכזה חוב, כששכר הדירה שלי מופחת ומגיע בסך הכל ל-300 שקל בחודש, בסניף עמידר פתח תקוה סירבו לספק לי פירוט.

"הגעתי לסיכום לפרישת החוב והתחלתי לשלם 1,000 שקל בחודש כדי להחזיר אותו. אלא שאחרי כמה שנים גיליתי שהחוב לא פחת, אפילו לא בשקל. לקחתי הלוואות אבל הכסף נגמר לי. יש לי צו פינוי ל-12 ביוני ואני מתכוונת להתנגד לפינוי עד הסוף. שיתכוננו".

מעמידר נמסר בתגובה לטענות: "חובה של גרינפלד הוא 76 אלף שקל ופסק דין של בית המשפט קבע כי עליה לשלם את מלוא החוב. לאחרונה הגיעה גרינפלד לסיכום עם עמידר לפריסת החוב".

מיכל גרינברג בת 35, פעילה בארגון המעברה הירושלמי, שבעברה עבדה ככתבת הרווחה של עיתון "מעריב", מסבירה את את הרציונל שמאחורי ההפגנה. "הדרישה המרכזית שלנו משר השיכון ומראש הממשלה היא להורות מיד לחברות המשכנות להפסיק לפנות אנשים לרחוב", היא אמרה. "הם הפקירו את הדיור הציבורי, ועד שהם לא יבנו מספיק דירות אין להם שום זכות לזרוק אנשים לרחוב".

הפעילים לא מסתפקים בדרישות מהממשלה. את ארגון באר שבע המשוחררת ייסדו חמישה סטודנטים לתארים מתקדמים בפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן גוריון, בדיוק על הרקע הזה - המחאה הגדולה לא סיפקה אותם. הם הקימו את הארגון באוקטובר, בסמוך לפינוי המאהל בעיר. "כשהמאהל התפרק החלטנו שצריך לעבור למעשים ולסייע לזכאי הדיור הציבורי" אומרת רנן יזרסקי (26), אחת המייסדות.

חברי הארגון החדש חברו אל התנועה לחיים בכבוד הוותיקה יותר, הפועלת בעיר מזה שבע שנים, קיבלו מידע והחלו ליצור קשר עם זכאי דיור. פחות מחצי שנה לאחר מכן, מונה הארגון 30-40 פעילים, שמספרים על חמישה מקרי פינוי שנמנעו בזכות פעילות הקבוצה, האחרון שבהם בשבוע שעבר. ואולם פעילות הארגון אינה מתמצה במניעת פינויים אלא גם בסיוע לפלישה בפועל, בין אם על ידי יידוע של מחוסרי דיור על מיקומן של דירות ריקות, ובין אם על ידי ליווי פיסי בזמן הפלישה.

במלים אחרות, החלטתם לקחת את החוק לידיים.

"כעיקרון, גם אני וגם שאר הפעילים נגד לקיחת החוק לידיים. אבל כשמדובר בחברות המשכנות (עמידר, עמיגור, חלמיש וכו', נ"ב), מבחינתי החברות האלה הן חברות מתעללות, שמקדמות את ההפרטה בדיור הציבורי. כל מה שקורה בישראל בנושא הדיור הציבורי הוא בגדר פשע, ואם יש אמא שרוצה לתת קורת גג לילדים שלה, ומנסה לעשות הכל נכון והכל בסדר ובכל זאת לא מצליחה, לא מעניין אותי כלום - אני אעזור לה. אם המדינה לא עוזרת לה, אני אעשה את זה. אם זה נקרא לקחת את החוק לידיים אז כן, זה מה שאני עושה".

אמיל סלמן ומיכל פתאל

היחס הקיצוני של יזרסקי לפעילותה של עמידר ושאר החברות המשכנות מאפיין את מרבית פעילי התנועה על ארגוניה השונים, כשכל טענה שלפיה חברות אלה משמשות קבלן ביצוע של מדיניות ממשלתית ולכן לא הן הכתובת, נדחית על הסף.

לטענת הפעילים, בעיקר באזור הדרום, עשרות דירות עמידר עומדות כיום ריקות ואינן מאוכלסות. בנוסף לכך טוענים הארגונים ליחס מחפיר בלשכות החברה. "עמידר היא לא רק קבלן ביצוע של מדיניות ממשלתית, היא גם אחראית על היחס אל הדיירים והזכאים", אומרת רונה מורן (28), פעילה בתנועת התחברות-תראבוט, המזוהה עם מפלגת חד"ש.

"אם היינו רואים שמצד עמידר נעשה המקסימום כדי למזער את הפגיעה בבני אדם, אז היינו יכולים לקבל טענה כזו. אבל הדברים שראינו בשנה האחרונה מלמדים בדיוק על ההפך. מפילים על הדיירים חובות ענק בלי לתת להם פירוט, רומסים אותם עם צבא של עורכי דין. ההתייחסות של עמידר נוראית ומשפילה. מדובר במנגנון מוכוון רווח".

החברות: "אנחנו בין הפטיש לסדן"

בימי המחאה החברתית, מורן וחבריה לא הקימו את אוהליהם בשדרות רוטשילד בתל אביב, כי אם בשכונת התקוה בעיר ובשכונת ג'סי כהן בחולון, במאהלים המכונים בז'רגון הפעילים "מאהלי אין ברירה". "כבר לפני שנה התחלנו לקיים פעילות בנושא דיור ציבורי, עשינו כנס בשכונת קטמון בירושלים שאליו הגיעו נפגעות דיור ציבורי מכל המדינה, והיינו מרוכזים בליצור את הקשרים המאוד לא פשוטים בין שכונת התקוה ליפו".

על אף הסתייגות הפעילים מהזרם המרכזי של מחאת הקיץ, גם הם לא יוכלו לקחת ממנה את הקרדיט לכך שהיא החזירה את נושא הדיור הציבורי לסדר היום אחרי עשור של שכחה קולקטיבית, שהחביאה כמה עובדות מטרידות: מאז 1998, אז נחקק חוק הדיור הציבורי, מכרה מדינת ישראל עשרות אלפי דירות ציבוריות, בעיקר באזורי הביקוש. החברות המשכנות מחזיקות כיום ב-67 אלף דירות בלבד, לעומת 110 אלף שהיו ברשותן בעבר. זאת, בעוד ממדיה של האוכלוסייה הנזקקת רק תפחו והלכו בתקופה זו.

אמיל סלמן

הדירות נמכרו למשפחות הזקוקות להן. עם זאת, יותר מ-2 מיליארד שקל נכנסו לקופת המדינה כתוצאה מהמכירות, והיו מיועדים על פי החוק לשימוש עבור בניית ורכישת דירות ציבוריות נוספות. אלא שבסיכומו של עניין, מתוך הסכום העצום הזה לא הועבר אף שקל למטרה זו.

בתוך המערכת הפוליטית שהתעוררה בקיץ האחרון קרא שר השיכון והבינוי, אריאל אטיאס, הראשון קרא להגדיל את היצע הדיור הציבורי, לא על ידי בנייה יזומה של המדינה, כפי שנעשה בשנות ה-50 - אלא על ידי חיובם של יזמים להקצות 5% מסך הדירות הנבנות בכל פרויקט למטרה זו, בתמורה לסל הטבות שיוענקו על ידי הממשלה. משרד האוצר הביע אז התנגדות לרעיון, ואפילו במסקנות ועדת טרכטנברג לא נמצא לו ביטוי. עמידר גם היא הביעה תמיכה גורפת בהגדלת המלאי, ולכן קשה לראשיה להבין מדוע מתוך כלל הגורמים המשפיעים על מצב הדיור הציבורי, סומנו דווקא הם על ידי הפעילים כ"שטן הגדול".

באופן לא מפתיע מתברר כי האיבה הדדית. ערן כהן, מזכיר וסמנכ"ל עמידר, מקפיד להצמיד לפעילים את התואר "חברתיים כביכול": "קרה משהו בקיץ האחרון, ואנחנו שמחים שבסופו של דבר הנושא של הדיור הציבורי חזר לסדר היום. אבל יש אנשים שלוקחים את הנושא לכיוונים מאוד לא טובים, ובסופו של דבר חוטאים לדיור הציבורי. כי כשיש בלגנים, הפגנות ופלישות, מה אומרים באוצר? אומרים 'למה בכלל צריך את כל כאב הראש הזה', וזה החשש הגדול שלנו. אנחנו יכולים ליצור שיתוף פעולה מנצח, כפי שיש לנו עם עמותות ותיקות יותר ורציניות הרבה יותר, כמו עמותת ידיד, אבל לא יכולים לקבל את העובדה שארגונים כאלה לוקחים את החוק לידיים".

"אנחנו נמצאים בין הפטיש לסדן", הוא אומר. "מצד אחד יש לנו מחסור חמור בדירות, ומצד שני יש לנו את משרד האוצר שחושב שכל נושא הדיור הציבורי הוא פרויקט שאבד עליו הכלח".

אחת הטענות המרכזיות של הארגונים היא שלאנשים שאתם מפנים אין לאן ללכת, ולכן אתם יוצרים הומלסים במו ידיכם.

"הדבר שאנחנו הכי שונאים בעבודה זה לפנות משפחות, אף שיש כל מיני אנשים שטוענים ברשעות אחרת. אין אף עובד עמידר שקם בבוקר ואומר לעצמו 'איזה כיף, היום הולכים להוציא משפחה מהבית'. הבעיה היא שכשמישהו פולש לדירה בצורה לא חוקית, אז הוא מונע מזכאי אחר להיכנס. אז שאותו זכאי יגור ברחוב - זה כן צודק? המשוואה הזו היא משוואה נוראית, אבל היא קיימת.

"מי שנמצא בראש רשימת ההמתנה הוא הזכאי, שנבדק ונמצא שעל פי המדדים השונים הוא זה שכרגע הכי זקוק לדירה. לכן אם יש אדם שנמצא במקום 30 ברשימה, שפלש לדירה שאותה היה אמור לקבל זה שבמקום הראשון, אז הוא מנע דיור ממישהו שנמצא במצב הרבה יותר גרוע ממנו. מה שאותם פעילים לא מבינים הוא שבפלישה הם גורמים עוול למשפחה אחרת. גם כך אנחנו בבעיה מבחינת מספר הדירות, והארגונים האלה באים ומוסיפים לנו בעיות".

איך אתה מסביר את האיבה העמוקה דווקא כלפיכם?

"אני לא יודע לענות על זה. עמידר הוא הגורם האמון על הטיפול בדיור הציבורי, וכשיש פינויים - מי שחתום על הצווים זה אנחנו. השאלה היא מה הם מצפים, יש לנו דירות שאנחנו מחביאים?"

אמיל סלמן

אחת הטענות היא שכן. גם מבקר המדינה מצא ב-2009 שמאות דירות ברחבי הארץ עומדות שוממות.

"מקרה של דירה ריקה יכול כיום להיות משתי סיבות בלבד: או שהיא התפנתה ומכינים אותה לקראת כניסה של דייר חדש - אבל בינתיים אנשים רואים דירה ריקה ומתחילים לטלפן ולצעוק.

"מקרה שני הוא של דירות בקומת קרקע שנשמרות למקרים קשים כמו נכים רתוקים. בעבר היתה מדיניות שלפיה המדינה העדיפה להשאיר דירות שדרשו שיפוץ מאסיבי בעלות של יותר מ-100 אלף שקל ריקות, ובכך עסק דו"ח המבקר. אבל מאז הדו"ח נמצא התקציב לשיפוצן וכיום הן משמשות אותנו. לכן כל האגדה הזו על דירות ריקות כמעט כבר לא קיימת".

את מאיה זגוב, בת 42, אם חד-הורית לארבעה שהשתתפה גם היא בהפגנה השבוע בירושלים, ההסברים האלה רחוקים מלספק. היא מספרת כי מזה שבע שנים היא מוגדרת כזכאית לדירה, ועל אף שבימי פרוץ המחאה היתה במקום הרביעי בתור - כיום היא ממוקמת במקום 11.

"יש לי שני בנים בחינוך מיוחד בגלל הנזק שנגרם להם עד היום מכל הפינויים", היא מספרת. בימי המחאה יצאה עם קבוצת אמהות חד-הוריות לגן העצמאות, שם הקימו מאהל משלהן. כיום היא מקבלת סיוע בשכר דירה של כ-2,500 שקל לתקופה של חצי שנה, כחלק מההסכמות לפינוי המאהל, ושוכרת דירה בקטמון. הכנסה זו מיתוספת לכ-2,200 שקל שהיא מרוויחה בחודש מעבודתה בטיפול בקשישים, ולכ-2,000 שקל נוספים שהיא מקבלת כהבטחת הכנסה. "עכשיו סגרו לנו לחצי שנה את הפה, אבל אנחנו ממשיכים ובקיץ נצא שוב. הפעם זה יהיה הרבה יותר רציני מאשר בפעם שעברה".

מחאה נשית

>> אחת התופעות הבולטות בתנועה החדשה היא שכל מנהיגותיה הן נשים עם יוצא מהכלל אחד - מייסד התנועה לחיים בכבוד חיים בר יעקב.

יעל בן יפת, בת 39 מתל אביב, נמנית על מייסדות פורום גוש הפריפריות, ארגון גג למספר ארגונים יהודיים-ערביים. רנן יזרסקי, בת 26 באר שבע, סטודנטית לתואר שני, נמנית על מייסדות ארגון באר שבע המשוחררת, ומשמשת רכזת הפעילות בתנועה לחיים בכבוד. ספיר לוסקר-עמראן, בת 21 מאורנית, נמנית על מקימי מאהל ראש העין ופעילה בפורום גוש הפריפריות.

נשים גם עומדות במרכז הפעילות בארגונים אלה. מיכל גרינברג, בת 35 מירושלים, עיתונאית לשעבר, היא אחת הפעילות המרכזיות בארגון המעברה. סמירה קאדי, בת 41 מיפו, היא אחת הפעילות המרכזיות באזור תל אביב-יפו, וזכתה במאבק בתביעת פינוי של חלמיש נגדה ונגד משפחתה. זהבה גרינפלד, בת 47 מבני ברק, גם היא פעילה מרכזית ובעצמה מתמודדת עם צו פינוי.

"האופי האפור, היומיומי והשוחק של עבודה מול אוכלוסיות מוחלשות בדרך כלל לא קורץ לפעילים גברים", מסבירה רונה מורן מתנועת התחברות-תראבוט את התופעה. "אבל הדבר החשוב הוא שאת המאבק הזה מובילות נפגעות הדיור הציבורי עצמן, נשים אמיצות מאוד שהבינו שהסיכוי היחיד שלהן הוא בבנייה של קהילה ובמאבק משותף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#