כשהתקרה דולפת, המוזות שותקות

דליפה עוררה התכתבות פיוטית בין עורכי הדין - שלא הייתה מביישת משורר

אבי גולדברג
אבי גולדברג

הסיפורים הטובים ביותר מתחילים במשפטי מפתח מינוריים כמו "הכול החל בדליפה של מים דלוחים מתקרת הדירה". אז התקרה המדוברת שנמצאה בדירה של אמן צעיר, במרתף בניין משנות ה-30 של המאה שעברה בלב תל אביב, החלה לדלוף.

כמעט מבלי משים, מתוך הטיח העבש, החלו לזלוג טיפות מים קטנות, כמעט בלתי מורגשות, שעה ששקד על כתיבת תסריט. האמן הצעיר לא שת ליבו אל הטיפות, עד שניטחו בשצף קצף לתוך המרתף האפל.

האשד השוצף הדיר את האמן מעבודתו והסיח את מחשבותיו מהתסריט הרומנטי. המים זיכו את המיטלטלין שבדירה ברחצה הגונה, תוך תוך שהם מוסיפים לכך פתיתי טיח - מעין תחליף לפתיתי סבון כביסה.

וכדי שלא להאריך בסיפור הפרוזאי שכמוהו מתרחש מן הסתם מדי יום באחת הדירות בעיר, נוסיף כי האמן ניתק את המחשב משקע החשמל, הרים אותו מעל לראשו, פסע במכנסיים מופשלים במים הגואים וחילץ עצמו מהדירה. כלבו שחה החוצה דרך החלון ובתנועות ניעור הפרווה ייבש עצמו בשמש החורפית.

מקץ שבוע ירד מפלס המים, ואפשר היה לזהות את הרצפה השטופה והרחוצה, ללא משקפת צלילה. פנה האמן לבעלת הדירה בבקשה ובטרוניה, ונענה: "אדוני, אין מה לעשות, הבניין ישן ודברים מסוג זה מתרחשים והם בגדר גזירה שעל דייר לקבלה". בצר לו, פנה האמן לעורך דין, שעתר מטעמו לבית הדין במלים הבאות:

"השוכר שכר דירת חצי מרתף מהנתבעת. בעת ההשכרה לא ידע התובע התמים כי הוא צפוי לחוות בשיטפון שיציף את הדירה, ולכן שילם את דמי השכירות טבין ותקילין. התובע, איש ספר, סבר כי האמור בספר 'בראשית' פרק ט' פסוק ט"ו - 'ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר', היא הבטחה ברת תוקף של אלוהים. התובע ניצל משטף המים אך ורק מכוח אימוני השחייה שחויב בהם בילדותו על ידי אביו הקפדן. לתובע נגרם נזק בשל הצורך לראות את פרי עמלו, כתבים שחיבר, צפים על פני מים עכורים.

בכל הכבוד והרספקט ליושב בדין, לבן הארמי, עו"ד ופרקליט, הרשום במרשם עורכי הדין".

בעלת הבית מצדה, השיבה בכתב הגנה, כדלקמן:

"התובע עושה שימוש קנטרני בהליך המשפטי, נגד בעלת בית שנפלה קרבן למחדלי שרברב שתיקן את צינור המים ב-1943! ועל כן יש לפנות לשארי השרברב ולתבוע אותם לדין ולא אותה.

"הדייר, המתעלם מחובתו המינימלית להקשיב לטיפות בטרם ייהפכו לזרם, ובכך להקטין את נזקיו על ידי מנוסה בעוד מועד, עומדים לתובע לרועץ. אין לאפשר לצעירים חסרי בית, המתגוררים ברכוש הזולת, להתלונן כל אימת שדירתם נהפכת לזמן קצר לבריכה.

"בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה, שמטרתה לגזול את כבשת הרש מהנתבעת, ולהכריח את התובע לשלם עבור מגורים בדירה, באשר הנתבעת לא מצאה דייר חלופי לדירה במקומו, מלבד מגדל דגי נוי מרחוב בן יהודה המוכן להשתמש בה כבית גידול לדגים ושורצי ים אחרים.

על החתום, בלעם ציגלמן, עורך דין ונוטריון מוסמך, בשם בעלת הבית".

חלפו ימים רבים, התובע התבגר, נשא אשה ובנה לה בית ושיבה זרקה בשערו, והנתבעת עברה לגור במעון לקשישים. בית הדין הוציא תחת ידו פסק דין, המשתרע על 127 עמודים, ובו ניתוח מדוקדק שבו הוא בוחן את האירועים, את אחריות הצדדים לתוצאות - כולל אחריות השרברב שתיקן את הצינור ב-1943 - לפי סעיפיה של פקודת הנזיקין המנדטורית, וקבע:

"לאור המסקנות המשפטיות שאליהן הגעתי, אני מוצא לחייב את התובעת: לתקן לאלתר את הצינור ולסייד את הדירה.

"לגבי הנתבע אני פוסק: עליו לשוב לדירה ולגור בה עד תום תקופת השכירות, מיד לאחר שתסויד ויתוקן הצינור. על השרברב איני מטיל כל חובה באשר לא הוזמן לדין.

על החתום:

בן-ציון תענך, שופט בישראל".

ובכן קוראים יקרים, הלא תודו שסיפורים טובים מתחילים בדליפה קטנה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ