איך הרסו חברי האון את הקיבוץ עד שנאלצו להחזיר את האדמות למדינה - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך הרסו חברי האון את הקיבוץ עד שנאלצו להחזיר את האדמות למדינה

עם סכסוכים עמוקים וחובות מצטברים של 80 מיליון שקל ובתום מאבק משפטי של עשר שנים, העליון חרץ: הקיבוץ יהפוך ליישוב קהילתי ואדמותיו המוחכרות יוחזרו למינהל

77תגובות

אם במאי סרטי תעודה היה רוצה לצלם סרט על קיבוץ האון השוכן על גדות הכנרת, העיתוי המושלם היה יום שלישי בערב, השבוע.

על רכס ההרים הסמוך לקיבוץ השתוללה לה שריפה שכילתה את שדות הקוצים והאירה את שמי הלילה בצבעים מאיימים. "זה בסדר, השריפה לא תגיע אלינו. אנחנו רגילים לזה כל קיץ", אומר חבר הקיבוץ זיגי שרמן, בעודו מביט על מטוסי הכיבוי המנסים לשווא לעצור את האש.

האש הרחוקה מוכרת היטב לקיבוץ האון, אך חבריו מורגלים גם בכיבוי שריפות מסוג אחר. במשך שנים נאלץ הקיבוץ לקפוץ מבעירה אחת לאחרת בניסיון להציל את מצבו. השקעות של עשרות מיליוני שקלים במיזמים כושלים, חובות כבדים, תשתיות בעייתיות, סכסוכים פנימיים ומה לא.

אבל עכשיו הכל נגמר. באחרונה אישר בית המשפט העליון כי בקיבוץ האון יתרחש תהליך תקדימי: הקיבוץ כמו שהוא כיום יפורק, הקרקעות שלו יועברו למינהל מקרקעי ישראל ובמקומו יוקם יישוב קהילתי שיורחב במאות משפחות. בית המשפט קיבל את ההחלטה לאחר יותר מעשור של מאבקים פנימיים בתוך הקיבוץ, בעיקר בהובלת שני חברים שלא הסכימו לוותר ולשנות את פניו של הקיבוץ: זיגי שרמן ואבי זהבי. עכשיו, גם שני הקיבוצניקים העקשנים האלה נאלצים כנראה לוותר, לאחר שבית המשפט העליון דחה את עתירתם לבג"ץ נגד החלטת הממשלה והקיבוץ מ-2007 להיות חלק מיישוב קהילתי.

בין היתר נקבע כי 2,400 דונם קרקע חקלאית שבחכירת הקיבוץ יוחזרו למינהל מקרקעי ישראל בתמורה ל-14 מיליון שקל. חלק מהתמורה תושקע בקרנות פנסיה ל-56 חברי הקיבוץ, שמחציתם בגיל פנסיה, וחלק תשמש להחזר חובות. הבנקים ויתרו במסגרת ההסדר על 30% מחובות הקיבוץ, שהסתכמו ב-68 מיליון שקל. חלק נוסף מהתמורה תושקע בשיפוץ של דירות החברים, שלא שופצו שנים רבות (לפרטי ההסדר המלאים - ראו מסגרת).

"יש 'באג' במבנה של הקיבוץ"

להאון היו את כל הסיבות להיות אחד הקיבוצים המשגשגים בישראל, כמעט בכל ענף שבו היו בוחרים חבריו לפעול. רציתם תיירות? הקיבוץ שוכן ממש על גדות הכנרת. רציתם חקלאות? קרקעות הקיבוץ, לפי זהבי, בן 77, הן בין האיכותיות באזור. "בשנות ה-50 אני הכשרתי פה את הקרקע לחקלאות", הוא אומר ומציג את ידיו המחוספסות. "אין פה מטר אדמה שאני לא טיפלתי בו. אני מכיר את האזור פה כמו את כף היד שלי. יש לאדמה הזו יתרון שלא צריך לנקז אותה, והיא נהנית מרוחות דרומיות".

לא רק תיירות וחקלאות - במשך השנים נגע הקיבוץ בעוד כמה ענפים שראשיו סברו כי יכניסו לקופת החברים כסף טוב, כמו בריכות דגים ומדגרה לגידול יענים. המשותף לכולם הוא אחד: הם נכשלו, ההשקעה ירדה לטימיון וחובות הקיבוץ נערמו לעשרות מיליוני שקלים.

טואג אייל

בשנים האחרונות הצליח הקיבוץ לשרוד - בין השאר באמצעות מכירת מתחם כפר הנופש, תחנת הדלק והכנסה משכירות של בתים לסטודנטים. אבל החובות הלכו ותפחו.

"הסיבה שהקיבוץ נפל היא פשוט כי חברי הקיבוץ עשו עסקים", אומר מוטי קומרוב, תושב קיבוץ אפיקים המשמש מנהל הקהילה של האון ומלווה קיבוצים מטעם התנועה הקיבוצית. "הם השקיעו מיליונים בבריכות דגים והגידול נכשל, אז הם צברו חובות. הם בנו ושיפצו כפר נופש, ונפלו בדיוק על האינתיפאדה שהחלה ב-2000. כך אתה נשאר בלי כלום, רק עם החוב. אלה שני האירועים הגדולים שהיו פה במשך השנים. אחרי זה אתה מתחיל לגרור ריבית, וריבית צוברת ריבית".

אך עם כל הכבוד לאירועים הכלכליים שהפילו את האון, החברים בקיבוץ יודעים היטב שזה לא רק זה. יש משהו אחר, גדול ועצוב יותר, שמנע לאורך כל השנים את צמיחתו של היישוב והביא אותו עד לכדי פירוק. לא, זה לא רק "העוול ההיסטורי" כפי שהוא מכונה בפי כמה מחברי הקיבוץ - בשלב הקמת האון ב-1950, הוא הוקם על שטח מפורז, בניגוד להסכם רודוס לשביתת אש. זה לא זה.

למעשה, בשיטוט קצר בין בתי החברים אפשר לזהות די בקלות את הבעיה הזו של האון: אף אחד לא מסתובב בחוץ. כולם מסתגרים בבתיהם, לא נפגשים בחדר האוכל או במכבסה - כל אלה פשוט נסגרו מזמן - ולמרבה הצער, בחלק גדול מהמקרים גם מתעבים זה את זה.

את ירח פארן, 74, חבר האון שמשמש מבקר המועצה האזורית עמק הירדן, אנחנו פוגשים בקצה השביל שמוקף כולו עצי תמר. הוא עומד שם וממתין לנו בחשיכה - בהיעדר תשתיות שיאירו את שבילי היישוב. "אני באתי מתל אביב ב-1957", הוא מספר. "החלום שלי היה להיות בקיבוץ עד יום מותי. אני אשאר פה, אבל זה לא מה שחשבתי. זה לא אותו קיבוץ. אין פה כלום כיום. אנשים נשארים בבית בגלל האווירה העכורה".

פארן, רהוט ונוקב, לא חושב שיוכל להסביר בפגישה אחת מה קרה להאון. "אנחנו צריכים בשביל זה סימסטר שלם", הוא פותח. אבל בסוף מתרצה: "מאז ומעולם היה במבנה החברתי של האון 'באג' שאני לא יודע להסביר. אולי קונסטלציה של גרעינים, מוצאים או אנשים שלא התחברו. בתחילת שנות ה-50 כבר היה פילוג ועזבו את האון חצי מהחברים. אחר כך הגיעו השלמות מהתנועה המאוחדת ומהנוער העובד, וזה לא התחבר, לא נדבק. כדי לחיות בקיבוץ צריך כוח, צריך לעבור תהליך של חיברות לחיים האלה. רוב האנשים בעולם לא יכולים לחיות בצורה כזו, הם חיים בצורה פרטית - מרוויחים כסף ומוציאים את הכסף לפרנסת משפחתם. בקיבוץ צריכה להיות תלות מוחלטת אחד בשני, וכאן היו אנשים שלא היו מסוגלים לתלות הזאת".

יודע כל קיבוצניק שבמקומות רבים יש חברים שאינם מחבבים זה את זה, בלשון המעטה. אבל בהאון, התופעה קשה בהרבה. חברי הקיבוץ, בעודם משוחחים עם עיתונאי - מכשיר ההקלטה מונח על השולחן - אינם מהססים לכנות זה את זה בכינויים משפילים כמו "דרעק מטומטם", "מנוול" ו"חלאה".

כדי להבין איך הידרדרו מערכות היחסים למצב כזה, צריך לחזור לאמצע שנות ה-80. הקיבוץ ראה אז את הפוטנציאל התיירותי הגבוה של האזור - שאותו השכילו לנצל יישובים באזור כמו עין גב - ורצה גם. מיליוני שקלים הושקעו בהמקת כפר נופש על קרקעות הקיבוץ. אבל היו אלה שנות האינפלציה המטורפת, והמחירים שהקיבוץ שילם היו גבוהים - במיוחד לאחר התוכנית הכלכלית שהביאה לירידה דרמטית במחירים.

ההשקעה הזאת, בנוסף לכישלונות אחרים כמו סגירת מטעי הבננות, הכניסו את הקיבוץ לחובות של כ-70 מיליון שקל. האון לא היה אז לבד, וקיבוצים רבים נכנסו לגירעונות כבדים. במסגרת הסדר חובות הקיבוצים בתחילת שנות ה-90 סוכם כי מהחוב של האון יימחקו כ-50 מיליון שקל, והשאר יוחזר בתשלומים של כמיליון שקל בשנה.

בדיעבר התברר כי האון לא יכול היה לעמוד בקצב החזר שכזה - ההשקעות הכושלות נמשכו, האוכלוסייה התבגרה והפריון שלה היה נמוך, וצעירים חדשים לא הצטרפו. "ב-2009 חגגנו 60 שנה להאון", מספר קומרוב. "הגיעו הנה מאות אנשים שעברו בהאון בגרעינים שונים, היו פה לשנה-שנתיים ויצאו מפה. האון היה תחנת מעבר במשך שנים, אנשים לא נשארו. יש לנו כיום רק 56 חברים, מתוכם 40 פנסיונרים".

"חבורה נבזית"

הפיצוץ הגדול התרחש ב-2001. באותה עת אמורה היתה להתקיים בקיבוץ אסיפה מכרעת שתקבע את עתיד הקיבוץ. היה ברור כי עם חובות כאלה אין עתיד להאון. חברי הקיבוץ היו אמורים למנות ועד מנהל שייקח לידיו את המושכות ויבצע רפורמות מקיפות. אבל אז, שרמן וזהבי, ראשי המתנגדים לפירוק הקיבוץ, הכניסו לתמונה את המערכת המשפטית: הם השיגו צו זמני של בית משפט שמנע את האסיפה.

"התכנסה אסיפה, ואז המזכירה אמרה שיש צו מניעה לבקשת זיגי וזהבי", משחזר פארן. "אז גמלה בי ההחלטה שאי אפשר לחיות בקיבוץ פה, אם יש כאלה שמנסים לנהל את הקיבוץ דרך בית משפט. זה לא קיבוץ".

בעקבות הסכסוכים הפנימיים, החליטו ברשם האגודות השיתופיות למנות להאון ועדה ממונה, והיא החלה לבצע רפורמות והפרטות. תחילה הוחלט כי מבנה השכר לא יהיה שיתופי, אלא שכרו של כל אדם ישולם לפי תרומתו. לאחר מכן החל הוועד הממונה לפתוח בהליכים של הסדר כדי לשנות את מעמד הקיבוץ, והדבר אף הגיע לשולחנה של ממשלת אולמרט שאישרה ב-2007 את "החלטת האון", שקובעת שניתן להפוך קיבוץ למושב חקלאי. אבל במשך כל השנים האלה נערכו מאבקים בערכאות משפטיות בין המתנגדים לפירוק - בראשם שרמן וזהבי - שגרמו לעיכוב בהסדר.

"צמד טראבל מייקרים", כך מכנים בהאון את השניים. "הם חושבים רק על טובתם האישית ומונעים את שיקומו של האון", אמרו לנו. אבל אם תשאלו את שרמן וזהבי, כל האחרים - כולל 80% מחברי הקיבוץ שתמכו כבר כמה פעמים בהסדר - עושים טעות גורלית ומוכרים את נכסי הקיבוץ בזול.

"המינוי של הוועד הממונה היה בהתאם לתקנות הקיבוץ", אומר שרמן, "אבל למעשה הוא פעל כמו מפרק, וזה לא המנדט שלו", אומר שרמן ומציג אינספור טענות נגד ההסדר. ראשית, הוא אומר, כלל לא ידוע מה היקף נכסיו של הקיבוץ. לפי ההסדר, שוויים של נכסי הקיבוץ הוא 14 מיליון שקל, אבל הוא לא מקבל את הטענה הזאת: "לא נעשתה כאן שמאות, יש כאן נכסים כמו מדגרת היענים ששווים הרבה כסף. כל הקרקעות כאן מרושתות במים, ויש פה אלפי דונם לחקלאות. זה שווה הרבה כסף".

שרמן וזהבי אמנם היו רוצים שהקיבוץ יישאר במתכונתו השיתופית מתוך אידיאולוגיה, אבל גם הם מבינים שכך אי אפשר להמשיך. ובכל זאת, ההסדר הזה, הם אומרים, אינו הגון.

הטענות של שרמן וזהבי לא מופנות רק כלפי פנים. זהבי משוכנע כי כל ההסדר הוא קונספירציה של משקי עמק הירדן, האגודה החקלאית שמנהלת את קיבוצי האזור, להשתלט על אדמות האון. "היתה מגמה לייבש את האון ולסגור מטעים כדי להשתלט עליו", הוא אומר. "משקי עמק הירדן כל הזמן רוצים את הקרקעות שלנו כי הן שוות הרבה כסף. הם נכנסו לכאן כמו סוס טרויאני. הם התחילו עם ההפרטה, סגרו כאן פרדס, וגם היתה להם מגמה לנפח את החובות".

שרמן מאמין גם כי במסגרת זו נמכרו נכסי הקיבוץ, כמו כפר הנופש, למשקי עמק הירדן. ובכלל, הם שואלים, איך ייתכן שחוב של 20 מיליון שקל ב-2001 זינק ל-80 מיליון שקל עשור לאחר מכן?

כשמציגים את הטיעונים האלה בפני פארן, הוא מתרגז. "יש כאן חבורה נבזית שקוראת את המציאות בצורה מעוותת. בפסיכולוגיה קוראים לזה פסיכוזה. הם רוצים לנהל את הקיבוץ לפי החלטות מיעוט", הוא אומר. "נערכו כאן בדיקות של כל הגופים שקשורים להסדר וקבעו שהכל בסדר. האנשים שמתנגדים לא יודעים כלום. כל מי שרוצה לעיין בדו"חות של הקיבוץ יכול לעיין, אבל הם לא יודעים לקרוא דו"חות כספיים. זה לא רק מאזן, יש גם רווח והפסד ושערוך נכסים. הכל פתוח. החובות תפחו בגלל הריבית. אני לא מכיר מישהו בישראל שמלווה כסף בלי ריבית. הסיפורים שלהם מצוצים מהאצבע".

"חייבים שינוי, אבל לא כזה"

קומרוב, שניהל את מתווה ההסדר במשך שנים, משוכנע כי זהו ההסכם הטוב ביותר שהיה אפשר לסדר להאון: "יש אנשים שיש להם חלום, והוא התנפץ. הם רגילים לחיות על חשבון הקיבוץ במשך שנים, ופתאום הם צריכים להיות לבד - וזה מפחיד. 80% מהקיבוץ בארבע הזדמנויות שונות תמכו בהסדר. ההסדר נבחן ארבע פעמים על ידי רואי חשבון שונים, והדברים אושרו על ידי רשם האגודות, בבית המשפט השלום, המחוזי והעליון וגם בתנועה הקיבוצית. אין להם הסדר אחר טוב יותר.

"לקיבוץ יש חובות של עשרות מיליונים, והנכסים לא מכסים אפילו 50% מזה. היישוב הולך ומידרדר, והתשתיות שלו בקריסה. מתקנים פה דברים עם רוק וחוטי ברזל. חלק מהבתים כבר קיבלנו צווים שאסור לגור בהם. זה סיפור קשה מאוד של תחזוקה לקויה. אני משוכנע שהאון כקיבוץ, לצערי הרב, הגיע לסוף הדרך - כלכלית, חברתית, ודמוגרפית. אבל כיישוב יש לו תחייה חדשה. שום דבר עד עכשיו לא הציל אותו, וזה מה שיעזור לו לקיומו כיישוב בישראל".

אחד המאבקים הקשים ביותר הוא על הפנסיה שיקבלו הפנסיונרים בקיבוץ. "נשארתי למעשה בלי כלום", טוען זהבי. "מה נותנים לי? 2,400 שקל לחודש ובית ישן של יותר מ-50 שנה וחצי דונם אדמה? זה מה שמגיע לי אחרי 50 שנה? העוולות שעשו לי פה לא יתוארו".

אליהו גיל

פארן וקומרוב מודעים היטב לטענות האלה, אבל סבורים כי במצב הקיים, זה המקסימום שאפשר לעשות. "עם כל הכבוד לדאגה לאותם אנשים (זהבי ושרמן; נ"ט), הסיפור האמיתי הוא לא הם, אלא האנשים המבוגרים שבלי ההסדר יישארו בלי כלום - בלי בית, בלי פנסיה ובלי תשתיות".

פארן סבור כי לא תהיה לחברים ברירה אלא לחיות בצמצום: "אף אחד בהאון לא רעב ללחם. מה שאדם רוצה יש לו. אנשים כאן לא יחיו כמו יצחק תשובה, אבל יחיו. אנחנו גם לא צריכים לחיות כמו עשירון עשירי ולא שמיני, מספיק חמישי".

בינתיים, הסכסוף בהאון הוכרע ובית המשפט הוציא לדרך את הפירוק. אבל שרמן לא אחד שייכנע כל כך מהר: "בית המשפט העליון לא רצה להיכנס לפרטי ההסכם ולכן לא הכריע. אנחנו נבקש דיון נוסף". אצל זהבי, לעומת זאת, כבר יש סימני שבירה: "קיבוץ מבחינה אידיאולוגית זו אוטופיה. המין האנושי לא מסוגל לחיות באוטופיה. תמיד יש שאיפות אישיות ואגואיזם. זה יכול להחזיק מעמד 50-60 שנה, אבל מתישהו זה מתקלקל. אנחנו חייבים לעבור שינוי, אבל לא כזה".

אליהו גיל
אליהו גיל


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#