תותים באמצע המדבר: "צעירים חיפשו את המקום הזה בגוגל - ובאו לגור כאן"

האם אופקים תצליח למתג את עצמה כ"בירת האגרו־טק" של ישראל ולמשוך צעירים? ■ עם מגמת הגירה חיובית לראשונה בהיסטוריה שלה, וראש עיר שלמד לא לסמוך על הבטחות פוליטיקאים והטבות מס, בעיר הדרומית מסתכלים קדימה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שדות ירוקים בנגב. "אופקים היא מחסן התבואה של ישראל"
שדות ירוקים בנגב. "אופקים היא מחסן התבואה של ישראל"צילום: אליהו הרשקוביץ
גילי מלניצקי
גילי מלניצקי
גילי מלניצקי
גילי מלניצקי

בתודעה הקולקטיבית הישראלית צרובה אופקים כעיירת פיתוח שאף אחד מתושביה לא באמת בחר לחיות בה. מעין חצר אחורית לקליטת עולים, שמי שיכל עזב אותה בהזדמנות הראשונה. "התופעה העקבית ביותר בהיסטוריה של אופקים היא עזיבתה", קבע ד"ר נתן מרום בעבודה שפירסם ב-2006 במסגרת עבודה של מכון ון־ליר שעסקה בהגדרת ערים ישראליות.

מנכ"לית העירייה בשנת 2010, מירי ועקנין, הובילה בזמנו מהלך מיתוג חדש לעיר והסבירה באחד הראיונות שנתנה לתקשורת כי "הקהילה זה מה שמשאיר את התושבים, אחד תומך בשני". ד"ר מרום טען מנגד במחקרו שמשפחות רבות מאופקים שהצליחו להתבסס כלכלית, מיהרו לנצל הזדמנויות לעזוב לאן שיכלו: באר שבע, אשדוד או אשקלון. הוא גם טען ש"הנטישה" של העיר במשך שנים פגעה בחוסן העירוני של מי ש"נותרו מאחור", והעמיקה את המצוקה ותחושת הנידחות. מהלך המיתוג ההוא לא זכה לתשואות אדירות, וללא ספק, אופקים מאז הקמתה ב-1955 ועד היום, היא אחת הערים החבוטות ומותג שלפחות חלק מהפרסומאים היו מעדיפים למחוק לגמרי ולהקים מחדש.

ואולם, אחרי שנים של הספדים על העיר, התערבויות גסות מצד הממשלה בניהול העירוני בניסיון לאושש אותה, חוסר אמון שנבנה ותוחזק בין הממסד לתושבי העיר, ויותר מ-15 שנה בהם חיכו לתוכנית מתאר כוללנית שתסמן את אפיקי הפיתוח - נדמה כי בארבע השנים האחרונות מצליחה אופקים לחולל שינוי מגמה. מ-2016 ועד היום מציגה העיר נתוני הגירה חיובית, כשהיא בולמת חלק מהעוזבים, ומצליחה לעודד משפחות חדשות ותושבים חוזרים לבנות את ביתם בעיר, לצד חזון לשכונות החדשות שיקומו. אפילו תוכנית המתאר אושרה בשנה שעברה וגם נחתם הסכם גג בפברואר 2017 שאמור להוסיף לאופקים כ-14 אלף דירות חדשות בעשור הקרוב.

"אופקים נמצאת היום בתקופה חדשה. לראשונה בתולדות העיר מגיעות אליה משפחות שלא דרך אוניות או מטוסי עולים, אלא כי הם שמו אותה כיעד בגוגל מאפס", מספר ראש העיר, איציק דנינו, בהתלהבות מתונה. "זאת פעם ראשונה שגידול דמוגרפי נוצר כאן לא בגלל גידול טבעי, אלא כי אנשים שחיים ביישובים אחרים - מעדיפים את אופקים על פניהם. זה אולי נשמע טריוויאלי אבל מדובר בסיבה לגאווה מקומית ובהבעת אמון שנותנים בעיר ובתושביה. אני מודה, אני לא במרוץ של פיתוח המותג העירוני, אלא מתמקד בלבנות את האמון של התושבים ובלייצר שינוי תדמית מבפנים. עד שלא נבנה תשתית ראויה לשינוי שאנחנו מייחלים אליו - לא נצא בקמפיינים", הוא פוסק. "אנחנו רואים איך מכרזים בבאר שבע נתקלים בקשיים עם ביקושים נמוכים מצד קבלנים, ובאופקים אנחנו רואים נהירה של יזמים וביקושים לכל מגרש. אנחנו מבינים שאנחנו בכיוון נכון".

הפנים לעתיד

זה לא שלדנינו אין חזון בומבסטי לעיר. התוכנית האסטרטגית שגובשה לעיר, בתמיכת קרן מיראז', תנועת אור ומשרדי הממשלה - מציבה את אופקים כבירת האגרו־טק הישראלית, לא פחות, ואולי אפילו של המזרח התיכון כולו, תלוי את מי שואלים.

אבל ביחס לחזון ולמותג החדשני שעוד נרחיב עליו בהמשך, נדמה שדווקא דנינו מבין שבעת הנוכחית עדיף להשאיר את הפנטזיות למצגות ולהתעסק בלשמור את הראש של אופקים מעל המים. במיוחד כשתקציבה עדיין גרעוני והיא מנוהלת בסיוע חשב מלווה ממשרד הפנים. שלוש מערכות בחירות ארציות ורביעית באופק מאלצות את העיר להתנהל עם תקציב המשכי ובצל חשש לצמצום תוכניות המתוקצבות על ידי משרדי הממשלה. הערפל התקציבי מצמצם את כל פעילויות הרשויות המקומיות, אך פוגע במיוחד ברשויות החלשות, במיוחד כאלו שעדיין נמצאות בתוכנית הבראה והמראה.

דנינו, שגדל באופקים ("אחי הוא הילד הראשון שנולד פה"), יודע איך נראתה העיר בימיה השחורים, כאשר מובטלי המפעלים הבעירו צמיגים וכולם חיפשו את שלטי היציאה. "אני מחובר לאופקים בכל עורקיי ונימיי ושותף לעליות ולמורדות שידעה העיר", אומר דנינו. "אני מכיר אותה עם 4,000 תושבים ואני אכיר אותה גם עם 40 אלף. הייתי פה גם בימים בהם אנשים התביישו להגיד שהם גרים כאן. אני בעצמי כמתבגר, כשנשאלתי מאיפה אני הייתי עונה 'ליד באר שבע' ומחכה לעבור כבר לשאלה הבאה. היום המציאות משתנה ותושבים גאים לגור כאן. נכון, הרבה מגיעים בגלל הטבות המס וערכי קרקע נמוכים - אבל הם גם נשארים בגלל איכות החיים שאנחנו עובדים קשה כדי להציע להם. באופקים מאסו בלחכות שמישהו יעשה משהו בשבילנו, אז התחלנו לעשות את הדברים בעצמנו. יש פה תושבים שלוקחים אחריות ועושים".

תנועת אור, הפועלת לעידוד ההתיישבות בנגב ובגליל, היא אחד מגופי המגזר השלישי שמעורבים בחזון העירוני החדש של אופקים. במסגרת פעילותה קיימה מפגשים עם "בנים חוזרים" בפוטנציאל, במטרה לעודד את ילידי אופקים לחזור אליה. "נתקלנו בהרבה יותר סקפטיות בהשוואה למי שלא גדל באופקים", מספר מנכ"ל התנועה, רוני פלמור. "הם רואים באופקים מקום שמרני וחלקם מנסים להתנתק מעברם, כי להערכתם שום דבר לא יוכל לצמוח מהשכונות הישנות והזנוחות בהן גדלו. הפתיע אותם שיש אנשים שבוחרים בעיר ומגיעים אליה, כמו גם חברות טכנולוגיות, ושהשכונות שנחשבו הכי קשות יעברו שינוי ומתיחת פנים".

דנינו: "אופקים נמצאת בתקופה חדשה. לראשונה בתולדות העיר מגיעות אליה משפחות שלא דרך אוניות או מטוסי עולים, אלא כי הם שמו אותה כיעד בגוגל מאפס"

ראש העיר אופקים איציק דנינו. "כשנשאלתי מאיפה אני, הייתי עונה 'ליד באר שבע'"
ראש העיר אופקים איציק דנינו. "כשנשאלתי מאיפה אני, הייתי עונה 'ליד באר שבע'"צילום: אדי ישראל

היסטוריה של מצוקה

כדי להבין את שורשי הסקפטיות חייבים לחזור לשנות ה-50, עת היווסדה של אופקים. אז נקלטו במקום בעיקר עולים בני עדות המזרח ממרוקו ותוניסיה, ששוכנו במעברות, צריפונים ופחונים. התושבים הראשונים היו גם עובדי הבניין שבנו את מבני הקבע וחלקם עבדו בעבודות מזדמנות באזור. בסוף 1956, שנה אחרי היווסדה ובסיום מבצע קדש, הגיעו לישוב עוד 150 משפחות מיהודי מצרים, ובשנת 1959 אוכלוסיית אופקים מנתה קצת יותר מ-4,000 תושבים. מתוכם כמאה עבדו כשכירים קבועים, חמישים כעצמאים, והשאר הוגדרו כ"דורשי עבודה" שהועסקו בעבודות יזומות וזמניות. בשנת 1961 הוקם באופקים מפעל הטקסטיל "אופ־אר" שבשיא פעילותו עבדו בו כ-450 מתושבי העיר, עד שנסגר על רקע משבר הטקסטיל, בקול מחאה וזעם בשנת 1986.

על רקע היעדר היצע מקומות העבודה והדיור הציבורי שהתפתח, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 נקלטה באופקים אוכלוסייה חרדית שהלכה והתעצמה עם התחזקות ש"ס ופעילות חב"ד המקומית. בשנות ה-90 חוותה העיר גל עלייה גדול נוסף, בעיקר מברית המועצות לשעבר. מנכ"ל החברה הכלכלית לאופקים, אהרון אלקבץ, תיאר במחקר של ד"ר מרום את ההנחה הרווחת שהיתה לגבי העלייה: "העולים חדשים מברית המועצות בעצם הצילו את העיר... זו אוכלוסייה עם רקע של (אנשים) חרוצים, והתפישה היתה שהם ירימו את העיר מחדש ויאזנו אותה מבחינה דמוגרפית".

בפועל, אלקבץ ותושבי אופקים גילו די מהר שהעולים שהיו אמורים לפתור את המצוקה של היישוב, הם קהילה שבעצמה מצויה במצוקה. אמנם אחוז התושבים עם תואר אקדמאי עלה באותם שנים מ-2% לכ-23%, אבל רבים מהעולים היו מבוגרים מעל גיל 60 שלא הצליחו להיקלט בשוק העבודה. מפעלים שפעלו באזור ונסגרו בשנות ה-90 גרמו לעלייה נוספת באחוז המובטלים ודירות הדיור הציבורי בעיר, וגררו שורה של שביתות עובדים שמחו נגד פיטוריהם והפנו אצבע מאשימה כלפי המדינה שלא דאגה להם.

הגירה חיובית

על כניסתה של העיר לשנות ה-2000 סיפר אלקבץ: "אופקים קלטה עלייה, בעיקר מזרחית ומהעולם השלישי, והתוצאות מדברות בעד עצמן. נוצר מצב סוציו־אקונומי מאוד קשה, ואופקים 'הובילה' את המדינה כישוב היהודי עם המצב הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר במדינה. זה ישוב שבו 50% מהתושבים משתכרים פחות משכר מינימום ו-30% מהדיור זה דיור ממשלתי של עמיגור".

ראש העיר יצחק דנינו נכנס לתפקידו ב-2013, אחרי שש שנים בהן נוהלה העיר על ידי ועדה קרואה שמינה לה שר הפנים, מאיר שטרית. "לא היה צריך לשבת בלשכת ראש העיר כדי להיווכח שאופקים נשכחה במשך שנים ונמצאת בפיגור", מספר דנינו. "התקציבים להשקעה בעיר ופיתוחה היו נמוכים מאוד ועתודות קרקע למגורים כמעט ולא היו קיימות. ראינו את ירידת צה"ל לדרום כתהליך שיעודד השקעה בנגב ולמרות שהבנו שאנשי הקבע לא יגיעו לאופקים, הבנו שנוצר מומנטום חיובי".

צעד משמעותי ראשון שנרשם בקדנציה של דנינו היה הפעלת תחנת הרכבת בעיר בשנת 2016, כחלק מקו הרכבת אשקלון־באר שבע. פתיחת התחנה קיצרה את זמני הנסיעה בין אופקים לגוש דן, אבל עדיין לא הצליחה לשנות בצורה ניכרת את מאזן מקבלי דמי האבטלה בעיר בהשוואה לממוצע הארצי.

לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ב-2016 השכר החודשי הממוצע של שכיר מאופקים עמד על כ-6,500 שקל, זאת כאשר הממוצע הארצי עמד על כ-8,900 שקל, והממוצע בערי הפיתוח היה 7,300 שקל. אחוז מקבלי האבטלה בישראל באותה שנה עמד על 7.7% מהאוכלוסייה, ובאופקים - 11%. באותה השנה רק 51.7% מתלמידי כיתה יב בעיר היו זכאים לבגרות בהשוואה ל-63.5% הממוצע הארצי, ואופקים עדיין היתה בראש רשימת הערים שדרשו את מענקי האיזון הגבוהים ביותר בארץ, כדי לגשר על הפער בין ההוצאות לבין ההכנסות פר תושב. לפניה היו רק חצור הגלילית, ירוחם ובית שאן.

דנינו: "המדינה חייבת לחבר את הנגב המערבי למרכז הארץ וליצור רכבת ישירה, אם מעוניינים לפרוץ את גבולות חדרה־גדרה. אנחנו שעה ממרכז הארץ, זה לא פריפריה"

"יותר נגישה מקרית שמונה"

עם כניסתו חיפש דנינו שיתופי פעולה שיצמיחו את העיר מבלי להיתמך על ידי משרדי הממשלה. פעילות משותפת עם קרן מיראז', תנועת אור, גופי מחקר ואסטרטגיה כמו דלויט וגיאוקטוגרפיה, ויוזמות אחרות איפשרו לו לחשב את מסלולה החדש של העיר. בשנת 2016 מונה עמיצור דמרי למנהל היחידה לתכנון אסטרטגי. דמרי, תושב אשל הנשיא, היה שותף להקמת מרכזי צעירים בדרום מטעם הג'וינט ורכז התיישבות בתנועת אור. יחד עם דנינו הם תכננו להוציא את אופקים מפלונטר האבטלה ולהבטיח תעסוקה איכותית שתמשוך משפחות צעירות לעיר.

לדברי דמרי, הם מצאו שאופקים היא מרכז עירוני למרחב כפרי וכי 70% מגידולי השדה בארץ מצויים סביבה בנגב המערבי. "השטחים החקלאיים יכולים לייצר כלכליות רבה אם יהוו כר מחקר פורה לתעשיית אגרו־טק שצריכה מרחבים תעשייתים ומשרדים, וכולם ירוויחו", הוא מסביר.

דמרי מוסיף כי "הבנו שבאר שבע, עומר ולהבים יהיו מי שיהנו ממעבר בסיסי צה"ל לדרום, ולכן כדאי להתבדל ולהתבלט בתחום אחר, והמחקר הצביע על הפוטנציאל של האזור לקהילת האגרו־טק שמתבססת גם ככה בארץ. המלחמה הבאה בעולם תהיה על משאבי מזון, ביטחון תזונתי ומים, הרי הקורונה הוכיחה את זה, ואנחנו רוצים שאופקים תהיה בחזית. אנחנו מנסים לקדם תהליכים שימשכו לכאן חברות גדולות שיקימו כאן מרכזי מחקר ופיתוח, האבים ואקסלורטורים בתחום, יחד עם המועצה האזורית מרחבים, שהם שותפים שלנו לחזון הזה".

היתרי בנייה

מי שקרא על החזון לאזור התעשייה בקרית שמונה או ביקר שם, עלול לחשוב שמדובר בתקליט שבור, שכן חזון הפיתוח הכלכלי והמיתוג של אופקים נשמע כמעט זהה, עם הבדל של קצת יותר משלוש שעות נסיעה.

באופקים לא רואים בעיה עם החזון המקביל לאזורי התעשייה בצפון הארץ, שם עמלים כבר כשנתיים לגייס השקעות ולמשוך חברות לפיתוח תעשיות פוד־טק ואגרו־טק. "החזון בקרית שמונה הוא מקור השראה עבורנו", מודה דמרי. "לא צריך להיות פה עניין של קניבליזציה או תחרות שיש בה משחק סכום אפס, אלא הבנה שאם קרית שמונה תצליח, גם אנחנו נצליח - ולהפך. הבנו מאנשי קרית שמונה שיש מקום להרבה פעילות בעולם של ביטחון תזונתי וקיימות, ושאלו מנועי צמיחה ומקור להשקעות הכי גדולות בעולם כיום".

דנינו מוסיף כי "אגרו־טק זה עולם מאוד רחב עם המון אפשרויות שמושפעות ממזג האוויר השונה והגידולים השונים. יש לנו את מכון מחקר גילת הקרוב, המכון הוולקני, השטחים החקלאיים ויוזמות מטורפות שגורמות לך להבין שאם אנשים יהיו יצירתיים - אנחנו נרוויח". דמרי מסביר כי עתה מחפשים באופקים שותפות רב מגזרית שתכלול משרדי ממשלה, חברות פרטיות ומיזמים חברתיים, ובינתיים גויסו לפורום חברת נטפים, משרד הכלכלה, המשרד לשוויון חברתי, קק"ל דרום, המדען הראשי ואחרים.

גופי המחקר והפיתוח, המעבדות והמשרדים אמורים כולם לפעול בשני אזורי התעסוקה המתפתחים בעיר, לצד תהליכי התחדשות שעוד נדרשים לכמה מבני תעשייה ישנים. לפי דנינו, באזור התעשייה "נוח" החדש הוכשרו כ-720 דונם ושווקו מגרשים ל-37 חברות, ובאזור התעשייה "שקד" מקודמים בימים אלו 18 מגרשים נוספים, עליהם התמודדו כמאה מפעלים. אף אחד מהם לא שווק לענקיות בתחום האגרו־טק. "בנינו מכרז שאמר: שלמו על עלויות הפיתוח, ואנחנו תמחרנו את ערכי הקרקע בצורה מינימלית וסמלית. בפועל נדהמנו ושמחנו לגלות שאנשים היו מוכנים לשלם פי שבעה ועשרה מה-70 אלף שקל שהגדרנו", מעיד דנינו.

אופקים. מפיקים לקחים מצמיחת נתיבות ושדרות
אופקים (למצולם אין קשר לכתבה). מפיקים לקחים מצמיחת נתיבות ושדרותצילום: אליהו הרשקוביץ

"אופקים היא 'מחסן התבואה' של ישראל", אומר פלמור. "אופקים יותר נגישה מקרית שמונה ולכן אנחנו רואים תהליך מהיר יותר שצומח בטבעיות מהשטח, ברגע שהאקלים העסקי והעירוני יאפשרו את זה. אנחנו מלווים את העירייה כך שתוכל לקדם תכנון ולקלוט את החברות במסלול ירוק ומהיר. אופקים תוכל לרכז כנסים בינלאומיים ולהיות המפגש המדויק בין כפר לעיר".

חינוך, תחבורה והטבות מס

לצד המותג האגרו־טקי, מנסה דנינו לבצע מהלכים תומכים בתחומי הדיור והחינוך. "אני רוצה לייצר כאן שכונה חקלאית על 200 דונם, שבה נשווק מגרשים למגורים צמודי קרקע לצד משק חקלאי־מחקרי", הוא מסביר. "אין עוד המון מלאי של קרקעות בצפיפות נמוכה ואני רוצה שיהיה להן ייחוד והצדקה. למשל, מישהו שיגדל תותים בתנאי אקלים מדבריים, מישהו שיעשה מחקר על צמחי מרפא ומישהו שיקדם מחקר על בריכות דגים. אני יכול לראות איך מגורים ייחודים כאלו מושכים את חוקרי מכון וולקני, יזמים ומורים שמבקשים להיות חלק מהבית ספר החקלאי שאבנה פה".

מהלך נוסף הוא כוונה להקים בית ספר עירוני־חקלאי מודרני שבוגריו ישתלבו בתעשייה המקומית שדנינו מקווה שתצמח באופקים. "בינתיים, אחרי שנים בהם נסגרו גני עירייה, אני פותח כיתות לימוד חדשות, וזכינו השנה בפרס החינוך הארצי של משרד החינוך. בשנת 2019 ממוצע הזכאים לבגרות עלה ליותר מ–85%, ואנחנו יודעים שההשקעה הכי משמעותית שלנו כדי להצליח למשוך משפחות חדשות לכאן קשורה לחינוך. ב–2015 עמד תקציב החינוך בעיר על כ–35 מיליון שקל ובשנת 2020 הוא עלה לכ–82 מיליון שקל. גם בית הספר החדש יראה שונה ויהיה בקשר עם גינות קהילתיות, בתי גידול וגופי מחקר ותעשייה".

דנינו מפתח בשנים האחרונות מערך חינוכי שיאפשר לילדים להיות במסגרות חינוכיות מ–7:30 ועד 17:00, ללא עלות נוספת. "זאת הדרך להבטיח לצעירים שמגיעים לכאן שהם יוכלו לעבוד מחוץ לעיר ולשמור על רמת הכנסה גבוהה, במרחק של שעה ורבע מהרגע שיצאו מהבית ועד שהגיעו לעזריאלי בתל אביב", הוא אומר. "הקורונה עזרה לנו לתרגל עבודה מהבית, אבל כל עוד אני לא יכול להציע לאקדמאים ולמהנדסים שמגיעים היום לאופקים תעסוקה איכותית סביב אגרו־טק והתחום הפרה־רפואי, שיתפתח כאן גם בשנים הבאות הודות להקמה של בית חולים שיקומי חדש, אני חייב לוודא שאני מציע למי שעובר לאופקים גם פתרונות תחבורה".

למרות תחנת הרכבת הפעילה והתוכניות שמקדמת העירייה בנושאי רכבים שיתופיים, כלי רכב חשמליים ואוטונומיים ואוטובוסים ירוקים, לדנינו יש בטן מלאה על רכבת ישראל והממשלה שלדבריו, מתעקשות להרחיק בין הפריפריה למרכז. "מדינת ישראל חייבת לחבר את הנגב המערבי למרכז הארץ וליצור רכבת ישירה, אם מעוניינים לפרוץ את גבולות חדרה־גדרה", הוא אומר. "אנחנו שעה ממרכז הארץ, זה לא פריפריה, וההשקעה הזאת תחזיר את עצמה תוך עשור עם עליית ערכי הקרקע בנגב המערבי. חשבתי שב–2020 זה יקרה, אבל בממשלה תקועים בנוסחאות ישנות".

דנינו זוכר איך ב–2015 היה בטוח שגייס את השורה הראשונה של הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות לטובת המהלך. "שר האוצר משה כחלון היה אצלי בתחילת כהונתו ושאל אותי: מה לעשות עם הכסף. אמרתי לו שחייבים רכבת מהירה שתבטל את הפריפריה בישראל ותדחוף את אופקים, נתיבות ושדרות. הוא פירסם באותו היום סרטון בפייסבוק ואמר: 'המשימה היא לבטל את הפריפריה במדינת ישראל'. אחרי כמה חודשים התחלנו לגבש את הסכם הגג וב–2017 כשהוא נחתם, נתניהו הגיע לאופקים לטקס החתימה והתגייס גם הוא לרעיון הרכבת והמסילות לתל אביב. ומה קרה מאז? כלום. רכבת ישראל תקועה עשרים שנה מאחור ורק השקעה בתשתיות לאומיות תוציא את המשק מהמיתון שנכנסנו אליו. אני מקווה שבמקום לזנוח תוכניות, יקדמו אותן, ולא ישאירו את הפריפריה מאחור".

עד שתגיע הרכבת, הקלף החזק ביותר של דנינו איננו החינוך המשתפר או הציונים הגבוהים בסקרי שביעות הרצון לגבי חזות העיר וניקיונה. מה שגורם להצלחת שיווק הדירות בשלוש השכונות החדשות של אופקים, אלו הן בעיקר הטבות המס שמעניקה הממשלה לאזור, לצד ערכי הקרקע הנמוכים. תושבי אופקים זוכים להטבת מס הכנסה של 18% עד לתקרה של 234 אלף שקל בשנה. בני זוג שמשתכרים בין 8,000 ל–12 אלף שקל כל אחד, הנהנים גם מנקודות זיכוי במס, יכולים לפטור את עצמם כמעט לגמרי מתשלומי מס ולחסוך בשנה 45–70 אלף שקל, וגם הטבת מחיר למשתכן סייעה לעליה בביקושים.

ב-2016 השכר החודשי הממוצע של שכיר מאופקים עמד על כ-6,500 שקל, בעוד הממוצע הארצי עמד על כ-8,900 שקל, והממוצע בערי הפיתוח היה 7,300 שקל. שיעור מקבלי האבטלה עמד על 7.7% מהאוכלוסייה, ובאופקים - 11%

תחנת אוטובוס באופקים
תחנת אוטובוס באופקים. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: תומר אפלבאום

"משפחה צעירה מצליחה לחסוך פה הרבה כסף שמאפשר לסגור מהר את המשכנתה או לחסוך כסף פנוי להשקעות בתרבות, חינוך, או חופשה בחו"ל", אומר דנינו. לדברי דמרי, "זה המרכיב שגורם למשפחות לנהור ומייצר אטרקטיביות על פני באר שבע, שנתפשת כמטרופולין אזורי גדול וצפוף. מי שמגיע עם תקציב של מיליון שקל יכול להרשות לעצמו בבאר שבע דירה 80 מ"ר, לעומת צמוד קרקע כאן, ועוד להישאר עם עודף".

הקלף ה"כפרי" שבו מנופפת אופקים היום, לא יישאר עוד הרבה זמן לאור מדיניות הגדלת הצפיפות בישוביים עירוניים שמובילים במינהל התכנון בשנים האחרונות. תוכנית המתאר החדשה לאופקים קבעה יעד של 80 אלף תושבים עד 2040, וכבר בהסכם הגג שנחתם ב–2017, דובר על לעלות את הבנייה בעיר לגובה של עד 13 קומות.

"אופקים ידעה למכור לצעירים בית קרקע עם גינה וכלב, אבל היום המדינה דוחפת לבנייה רוויה וסמי רוויה, ולכן התפקיד שלנו זה להבטיח שהשכונות החדשות יהיו מתוכננות נכון, עבור קהילות שיפגשו אחת את השנייה ובלי שימושים עירוניים אינטנסיביים. תכננו גינות קהילתיות שיאפשרו מפגש אינטימי בין השכנים", מסביר דמרי.

חוששים מהלחץ של ליצמן

נראה שקברניטי העיר, מנסים לנתב את תקופת ההקפאה והפיגור תחת החשב המלווה, ללמידה מהשכנות נתיבות ושדרות, שצמחו משמעותית, ולהפיק לקחים בעקבותיהן. נתיבות התפתחה כעיר מסחר ואבן שואבת לאוכלוסיות חרדיות, ושדרות, אליה פוזלת אופקים, נשענת על מכללת ספיר ואזור תעשייה שער הנגב.

"מ–2016 שיווקנו בעיר כ–5,000 דירות בשכונות החדשות, והחרדים שהיוו קרוב ל–40% מהאוכלוסייה ירדו לפחות מ–35%", מספר דנינו. "אני רואה בהם חלק חשוב מהעיר ורוצה בהם, אבל רק כאשר יהפכו ל–25% מהאוכלוסייה נקלוט עוד בבנייה ייעודית ומותאמת לחרדים. כמובן שנתמוך בריבוי הטבעי הקיים, אבל כרגע אופקים צריכה להבטיח שהיא נותנת שירותים איכותיים לכלל האוכלוסיות שבתוכה, וכמות של יותר מ–25% חרדים בעיר זה משהו שקשה לשאת. אני מקווה שנראה שיתוף פעולה נכון עם משרדי מממשלה בעניין, ולא לחצים מצידם".

דנינו חושש מהלחצים של שר הבינוי והשיכון לשעבר, יעקב ליצמן, ושר הפנים, אריה דרעי, שיידרשו לייעד שכונות לחרדים במסגרת עתודות הקרקע הקיימות ובכפיפות להסכם הגג. נכון ליולי 2020, אחוז האזרחים הוותיקים באופקים הנתמכים על ידי קצבות ביטוח לאומי ומספר המשפחות המקבלות הבטחת הכנסה וקצבאות ילדים - עדיין גבוה מהממוצע הארצי. גם הסכם הגג שאמור היה לייצר הכנסה של כמיליארד שקל מדשדש, ולפי דו"ח בנק ישראל מתחילת השנה, עד סוף 2019 שווקו רק 22% מיעדי השיווק באופקים.

המדינה כבר איכזבה את דנינו בעבר, כאשר "הדירה" מאופקים את קבוצת בני טיפוחיו, צעירים תל אביביים שעמדו מאחורי "יוזמת נוח". מדובר במיזם חברתי־כלכלי שמטרתו להקים שכונת מגורים שתהווה אלטרנטיבה למצוקת הדיור בעקבות מחאת 2011, וכך לייצר קהילה חזקה וחדשה בתוך אופקים. חבורת הצעירים הייתה שותפה לתהליכי התכנון של השכונה המקודמת כיום, "חורשת נוח", שאכן אושרה בוועדה לתכנון מתחמי דיור מועדפים (ותמ"ל) בדצמבר 2016 ומיועדת לאלף משפחות - אולם היא לא תהיה חלק ממנה. התוכנית הציגה מודל של עירוב שימושים, קישוריות לתחנת הרכבת ולעיר הוותיקה, שדרה ראשית מרכזית, מוסדות חינוך פורמלי ובלתי פורמלי ותמהיל בינוי מגוון, אבל שום סעיף לא התאים לקליטה ייעודית המותאמת לקבוצה.

"מדובר בקבוצה מדהימה שיכלה לחזק מאוד את אופקים, והמדינה פשוט שמטה את זה מבין הידיים", אומר דנינו. "200 משפחות תל אביביות, שהיו משפיעות על עשרות אלפים, הגיעו איתי עד ללשכת ראש הממשלה והשר כחלון, אבל כשניסו לתת פטור ממכרז לאותה קבוצה, היועצים המשפטיים הקשו ולא הבינו את השעה הגורלית ואת האינטרס הלאומי שהיה צריך לגבור על תנאי מכרז סטנדרטים. כמו שיודעים לתת פטור לאנשי קבע ושוטרים, גם קבוצות שיכולות לחולל שינוי כלכלי ולחזק את הפריפריה היו צריכות להיתמך, וזה ממש טיפשות של המדינה".

נראה שהמותג שנקרא אופקים נע בין האפשרות החדשה לחלום רחוק ולעודד יוזמות פנימיות וחיצוניות, לבין חבטות קשות מהמציאות ומההבטחות שמתמוססות. כאן עוד מפלרטטים עם זהות קהילתית שבין עיר לכפר, ועוד לא החליטו אם מיתוגית הם יותר קרובים לבאר שבע, לתל אביב, או אולי דווקא לקרית שמונה. מה שבטוח, רק אחרי 65 שנים, מנסה אופקים להפוך בעצמה לעיר ולמותג.

שקיעה באופקים
שקיעה באופקיםצילום: אליהו הרשקוביץ

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker