הערים בארה"ב שאיבדו מקסמן עוד לפני הקורונה - מה יעלה בגורלן כעת?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניו יורק בימי קורונה. השפעת המגפה קטלנית במיוחד בערים הגדולות של ארה"ב
ניו יורק בימי קורונה. השפעת המגפה קטלנית במיוחד בערים הגדולות של ארה"בצילום: Mark Lennihan/אי־פי
לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס
לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס

עוד לפני משבר הקורונה, נינה ברז'וביק לא היתה בטוחה לגבי חייה בניו יורק. כיועצת לענקית ראיית החשבון פרייס ווטרהאוס קופרס, היא בילתה את מרבית ימיה מחוץ לעיר, בנסיעות עבודה. לעתים קרובות ברז'וביק תהתה אם תוכל לעשות את אותה עבודה, גם אם בשכר נמוך יותר, מעיר הולדתה — פיטסבורג, שבפנסילבניה. בחודש האחרון היא קיבלה הצצה לחיים האלה, כשחזרה לגור עם הוריה כדי להימנע מהצפיפות בניו יורק, והמשיכה לעבוד מחדר ילדותה.

כעת היא נהנית מהקצב האטי של החיים — אוכלת מרק שבישל אביה וצופה בסרטים עם אמה בסלון המרווח של ביתם. "כשאני פה אני לא יכולה שלא לתהות מדוע אני גרה בכלל בניו יורק?" אומרת ברז'וביץ בת ה–24, שמשלמת בימים כתיקונם שכר דירה בסך 1,860 דולר מדי חודש על דירת שותפים קטנטנה בת 2 חדרים במנהטן. כעת חוזה השכירות שלה בעיר עומד לפוג והיא שוקלת אם לעבור לפיטסבורג. "אין לי מושג מה אעשה כשהחוזה ייגמר", היא אומרת. "אך המצב החדיר בי מחשבות על הפוטנציאל שטמון בהישארות כאן במקום לשוב לניו יורק".

נראה כי השפעת המגפה קטלנית במיוחד בימים אלה בערים הגדולות של ארה"ב. בערים אלה הווירוס מצא קרקע פורייה בשל הצפיפות — שבימי שגרה נחשבת מרכיב נחשק בחיים העירוניים. האם הערים מאבדות סופית מקסמן? ניתוח של ויליאם פריי, דמוגרף במכון ברוקינגס, חושף כי שלוש המטרופולינים הגדולים ביותר בארה"ב — ניו יורק, לוס אנג'לס ושיקגו — איבדו אוכלוסייה בשנים האחרונות וקסמם פג עוד לפני הנגיף. אפילו אזורים עירוניים קטנים יותר, כמו יוסטון, וושינגטון הבירה ומיאמי, צמחו באטיות רבה יותר לעומת קודם לכן. על פי פריי, הצמיחה באזורי המטרופולין הגדולים של המדינה נפלה במחצית בעשור האחרון.

מנהטן בימי קורונהצילום: Frank Franklin II/אי־פי

כעת, כשמנהיגים מקומיים שוקלים כיצד לפתוח מחדש את הכלכלה, עתיד החיים בערים הגדולות והצפופות יותר באמריקה אינו ברור. ראשי ערים מסוימים כבר מזהירים מפני נפילות חדות בהכנסות ממסים בשל אבטלה. חללים ציבוריים כמו פארקים ואוטובוסים, העורקים המרכזיים של החיים האורבניים, נהפכו אזורים מסוכנים. לאור המספר העצום של אמריקאים שעובדים מרחוק, יש השוקלים אם הם באמת צריכים לגור במרכזה של העיר הגדולה.

"הזמן המושלם לעזוב"

ערים רבות בארה"ב פרחו בשנות ה–90 לאחר שני עשורים של קיפאון, ונתמכו על ידי גלים חדשים של הגירה וצמיחה כלכלית חזקה שמשכה תושבים חדשים. ואולם בעשור שבין 2010 ל–2020 הצמיחה האטה. ערים גדולות נהפכו יקרות ושכר הדירה לא היה בר השגה עבור בני מעמד הביניים. גם הכלכלה השתנתה: המשכורת בעבודות בשכר נמוך, לאחר חישוב יוקר המחיה המקומי, היתה זהה בכל מקום.

חיטוי רכבת סאבווי בניו יורקצילום: ANDREW KELLY/רויטרס

ואז הווירוס הגיע וחידד את השאלות לגבי סגנון חיים ומחירי מחיה גבוהים. יש שטוענים כי המגפה תאיץ את המגמה שכבר היתה קיימת קודם לכן. "המגפה מתחה עוד יותר את הבד שהחל להיקרע", אומר ארון בוזל, מנהל טולסה רימוט, תוכנית שמציעה 10,000 דולר לעובדים שעברו לטולסה, אוקלהומה.

"עלויות גבוהות ולחצים חזקים מבריחים אנשים מהערים הגדולות, והם נמשכים לתחושת הקהילה החזקה שקיימת בטולסה", אמר בוזל. "אם היה רגע שבו החיים בעיר הגדולה נהפכו ליותר מדי, זה היה הרגע".

מסעדה סגורה בשיקגוצילום: בלומברג

ברנה פלטיר היא אמנית שעזבה את לוס אנג'לס ב–2018 ועברה ללאס וגאס, אך גם שם עלות המחיה היתה גבוהה מדי עבורה. כשהקורונה החלה לגרום לסגירת העיר, העסקים באתר שבו מכרה סיכות אמייל קרסו. במקום לדאוג לגבי תשלום שכר דירה בסך 1,360 דולר בלאס וגאס, היא החלה לתכנן מעבר לטולסה, ומאז התקבלה לתוכנית ההשמה של העיר. עד תחילת אפריל, מצאה פלטיר עבודה כנהגת משאיות.

"זה היה הזמן המושלם לעזוב", אמרה פלטיר בת ה–31. "הייתי חייבת לעשות את זה, אחרת הייתי מפונה". כיום היא גרה בדירה במרכז טולסה ומשלמת 825 דולר לחודש. "אני לא מהמרת באופי שלי, אך במקרה הזה חשבתי לעצמי שזה מצב קיצוני".

שדרות מישיגן בשיקגוצילום: בלומברג

מיתונים, לפחות בהיסטוריה הקרובה, התגלו כטובים לערים. הזינוק האחרון באוכלוסייה בכמה מהאזורים האורבניים הגדולים קרה בעקבות המיתון הגדול, כשאנשים איבדו את בתיהם בפרברים הצפופים לאחר ששוק הדיור התרסק. הצמיחה האטה משמעותית באזורים העירוניים הקטנים יותר, בעיקר במדינות כמו ג'ורג'יה, אריזונה ונוואדה.

ואולם המגפה משנה את המשוואה והופכת אותה לקשה לחיזוי. אד גלייזר, מרצה לכלכלה באוניברסיטת הרווארד ומחבר הספר "Triumph of the City", אמר כי הצפייה בווירוס מתפשט בין ערים היתה כמו חזרה בזמן. "זה מרגיש כמו חזרה לכולרה", הוא אמר.

שוק הפרחים בלוס אנג'לסצילום: LUCY NICHOLSON/רויטרס

לדבריו, תוחלת החיים של תינוק שנולד בעיר ב–1900 היתה פחותה בשבע שנים מתינוק שנולד באזור כפרי. הפער נעלם בשנות ה–20, לאחר בניית מערכות מים וביוב מודרניות. עם הזמן, החיים בעיר נהפכו לדרך לעידוד בריאות. אנשים יכלו ללכת לאן שהיו צריכים ולתמוך אחד בשני ברשתות חברתיות הדוקות.

בעוד האיום של הווירוס פוחת, חלק מאלה שברחו מהערים הגדולות אולי יחליטו לא לשוב. אחרים בוודאי ירצו לחזור לחיים האורבניים. "הדרך שבה אנשים מתנהגים במגפה היא אינה המדריך הטוב ביותר לדרך שבה הם רוצים לחיות את חייהם בשגרה. בנוסף, מעבר דירה הוא עסק יקר ואנשים לא להוטים לקחת סיכונים בתקופה כזאת", אומר ג'אד קולקו, הכלכלן הראשי של אתר אינדיד לחיפוש עבודה. "אנחנו חיים בעיצומו של ניסוי עצום כפוי, אך לא יודעים מה יהיו תוצאותיו".

כה רב העלום על הידוע. מה יקרה למחירי הדיור, שהזינוק המטאורי שלהם בערים היה חלק גדול ממה שגרם לאנשים לברוח? או להגירה — אחד הכוחות החשובים ביותר לצמיחה בערים? כבר עתה תחת ממשל טראמפ המספרים האלה מאטים. הערים בוודאי ייראו אחרת בעודן מתכוננות לעתיד של מגפות אפשריות.

אחת השאלות הגדולות לגבי עתיד הערים היא מה יקרה לעובדים בעבודות בשכר נמוך, שהם חלק גדול מהאוכלוסייה העירונית אך בדרך כלל עובדים בעבודות שאי־אפשר לבצען מהבית. תעשיית המסעדות, למשל, מעסיקה יותר מ–11 מיליון איש. "במהלך מגפה העבודות האלה נמצאות בסיכון מיוחד", אומר גלייזר. "אני מעריך שהן יהיו הראשונות להיעלם".

לכתבה המלאה בניו יורק טיימס

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker