הבריחה מחיפה: הצעירים נוטשים, שכונות גוססות - מה קרה לעיר שרצתה להיות "ברלין הישראלית"

עשור של משבר דיור אמור היה להפוך את חיפה לאלטרנטיבה מבוקשת לגוש דן, אך כעת העיר מתמודדת על תואר העיר הזקנה בישראל ■ חזרתי לעיר ילדותי כדי לברר מדוע ראש העיר החדשה חושבת שחיפה עוד תהיה ברלין

יעל דראל
יעל דראל
חיפה
חיפהצילום: Jaroslaw Gregorowicz / iStockphoto via Getty Images
יעל דראל
יעל דראל

מטעי הבננות לאורך יישובי חוף הכרמל מסמנים לי שהגעתי הביתה. השקיות הכחולות על ענפי העצים, בריכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל, וברקע, ההר הירוק כל ימות השנה. עוד רבע שעה אגיע אל חיפה, העיר שעזבתי בגיל 21 ומאז שבתי אליה לביקורים קצרים בלבד.

הנוסטלגיה מכה בי, אך המספרים הרשמיים מוכיחים שאני סתם עוד נתון בסטטיסטיקה: מדי שנה, כ–2,000 תושבים בממוצע עוזבים את חיפה והופכים אותה לאחת הערים השיאניות במאזני ההגירה השלילית בישראל. הממוצע הזה אינו תמיד מייצג. היו שנים רעות יותר: ב–2016, למשל, כ–26 אלף איש היגרו לחיפה, אך כ–35 אלף אחרים בחרו לנטוש אותה — מאזן הגירה שלילי של כ–9,400 תושבים.

הנטישה העקבית זיכתה את חיפה בשלל ניתוחים לאורך השנים: עיר נמל מזדקנת, משעממת ואפרורית, שהטופוגרפיה הכשילה אותה והתחרות עם תל אביב לא הותירה לה סיכוי. היו גם הסברים על כך שהפרובינציאליות נטועה עמוק בדנ"א המקומי. "עיר עם מנטליות של עיירה", אומרים עליה. אינספור הספדים, על אף שלכאורה, חיפה מחזיקה בכל הקלפים המנצחים: נקודת מפגש נדירה של הרים, שטחי יער ורצועת חוף יפיפייה, עיר שיש בה אוניברסיטה וטכניון, שבהם לומדים כ–30 אלף סטודנטים בשנה, פארק ההיי־טק מת"ם, שנחשב לאחד המבוקשים בישראל, ביקוש טבעי לתיירות, ומוקדי תעסוקה קשיחים הנובעים מהיותה עיר נמל, עם פעילות מסחר ותעשייה מסורתיים.

על הנייר, העיר הצפונית היתה אמורה להיות המרוויחה הגדולה ממשבר הדיור ותשובה לאומית עבור צעירים רבים: זולה ביחס לתל אביב, מפלט מתבקש מהשאון והדוחק של גוש דן, עיר גדולה שמציעה תחבורה ציבורית בשבת, חינוך איכותי ומגוון אנושי שכולל חילונים, חרדים וערבים. על פי נתוני אתר מדלן, ב–2018 הסתכם מחירה של דירת ארבעה חדרים חדשה ממוצעת בחיפה בכ–1.6 מיליון שקל — כמיליון שקל פחות בהשוואה לדירה דומה בתל אביב.

למרות זאת, בסיכום העשור מציגה חיפה תמונה עגומה: בין 2008 ל–2018 אוכלוסיית העיר גדלה ב–7.3% בלבד, לעומת גידול של כ–27.5% באוכלוסיית אשקלון באותה תקופה, 20.6% באוכלוסיית נתניה ו–22% באוכלוסיית פתח תקוה. אפילו בתל אביב — שמחירי הדיור בה שברו שיאים במשך העשור — גדלה האוכלוסייה ב–12.2%.

חלומות על ברלין

"לצעירים בחיפה יש שתי נקודות יציאה מהעיר: כשהם חוזרים מהטיול אחרי הצבא וצריכים להחליט איפה ללמוד; ואחרי הלימודים. מי שרוצה לבלות עוזב לתל אביב, ומי שרוצה להישאר באזור - הולך בעקבות התעסוקה או הדיור הזול, מחוץ לחיפה"

על אף הסטטיסטיקה, ההגעה לחיפה מעוררת התרגשות קלה. שנה חלפה מאז הבחירות לראשות העיר, שבהן הביסה ד"ר עינת קליש־רותם, מתכננת ערים במקצועה, את ראש העיר הוותיק יונה יהב. במהלך ולאחר הקמפיין השמיעה קליש־רותם הצהרות דרמטיות והבטיחה שחיפה תהיה בירת באוהאוס, מוקד של טיסות בינלאומיות לאירופה, עיר זולה ותוססת שתמשוך צעירים ותביס את נתוני ההגירה האכזריים. מעל לכל, ריחפה הבטחה אחת בלתי נשכחת: חיפה תהיה ברלין הישראלית.

לא הספקתי לשקוע בחלומות על ברלין, כששיכוני שער העלייה המצהיבים בכניסה לחיפה סימנו לי שהגעתי ליעד. השיכונים הוותיקים האלה נהנים ממרחק הליכה לחוף הים, פריווילגיה שרוב החיפאים יכולים לחלום עליה, אך בעיר שבה חוקי הנדל"ן הפוכים, המשמעות אינה בהכרח חיובית. במשך עשורים, דווקא השכונות לאורך חוף הים — שפרינצק, נווה דוד ועין הים — נחשבו לנחשלות ביותר וסובלות מהנתק שיוצרות מסילות הרכבת בין העיר לחופה. אפילו הרכבל העירוני, שמוביל אל החוף היפה של שכונת בת גלים, אינו מציע דבר ליורדים מקרונותיו העגולים: ליורדים ברכבל אין ברירות רבות אלא לעלות בחזרה אל תחנת המוצא בכרמל הצרפתי.

אני חולפת על פני שכונות החוף וההשוואה לברלין ממשיכה להדהד בראשי כשהרכב עושה את דרכו בכביש דרך הים — הציר הארוך והמתפתל המוביל מעלה אל מרכז הכרמל. השעה היא 10:30, אך אין זכר להולכי רגל לאורך קילומטר. רק יחידי סגולה מסוגלים לצלוח את השיפוע הבלתי אפשרי בהליכה רגלית או באופניים. פה ושם מתנוססים שלטים על פרויקטי תמ"א 38.

מתמודדת על תואר העיר הזקנה בישראל

בעוד כמה דקות אגיע למרכז הכרמל, אזור שמבטיח עצירה נינוחה ומישורית באחד המוקדים המרכזיים של רכס הכרמל, שבו מתקיימים מגורים, שטחי מסחר, בתי קפה ומסעדות. במרכז הכרמל, שבו ממוקמת גם תחנת היציאה העליונה של הכרמלית, מתקיימת רשימה מכובדת של פעילויות עירוניות: מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, גן חיות לימודי, מרכז למופעי מוזיקה בגן האם, סינמטק, מלונות דן פנורמה והולידיי אין, תצפית מרהיבה על אזור המפרץ וגם עשרות עסקים, שזכו לשיפוץ המרחב העירוני באזור בשנים האחרונות.

אלא שהמפגש עם המציאות קשה לעיכול. בחלק מהמקומות אמנם ניכר כי המדרכות הורחבו ומראה הרחוב מעט שודרג, אך מעיבים על כך שלטי השכרה רבים הפזורים בשדרות הנשיא בפתחן של חנויות ריקות. ההליכה הרגלית במרכז הכרמל מסגירה מיד את הבעיה האנושית: התנועה ברחוב דלה מאוד ומיעוט הצעירים בולט לעין. במרכז פנורמה הוותיק, הגיל הממוצע של יושבי בית הקפה המרכזי נושק ל–80 ובמדרכה ממול — שממה מוחלטת בגן האם. בדיקה מהירה בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעלה כי לא מדובר במקריות: ב–2019 העיר שבה אוכלוסיית בני ה–75 ומעלה היא הגדולה ביותר בישראל היתה אמנם בת ים — אך חיפה תופסת מיד אחריה את המקום השני. למעשה, בקצב הנוכחי חיפה בדרך לכבוש את התואר "העיר הזקנה בישראל".

"העירייה בנתק מהקבלנים כדי לדכא פיתוח"

"מרכז הכרמל מת. אני מצטער להגיד את זה, אבל 30 שנה שאני מחזיק כאן את המשרד, והשיפוץ שביצעה העירייה לפני כמה שנים מורגש רק לרעה", מספר דרור אלוני, זכיין אנגלו סכסון ומתווך נדל"ן ותיק שמשרדו ממוקם במרכז הכרמל. אלוני, יליד 1966 נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא חיפאי ותיק וממשיך דרכו של אביו, אריק אלוני, מוותיקי זכייני אנגלו סכסון בעיר. "מי שאמור היה להיות מושפע מהשיפוץ הם בעיקר העסקים שפועלים במפלס הרחוב, אך העירייה הרחיבה את המדרכות, ולא דאגה לכל השאר. אין איפה לחנות, אין תשתיות ניקוז, אין תחזוקה וניקיון ומספיק שרכב אחד עוצר בצד — כדי שייווצר פקק בכל האזור", הוא אומר.

"מרכז הכובד של העיר עבר לקניונים ולעיר התחתית בעידוד העירייה, וכאן העסקים נסגרים. סניף מקדונלד'ס נסגר, סניף דומינוס פיצה נסגר (על רקע פרשה תברואתית; י"ד), יש המון חנויות ריקות. נכון שיש כאן עוד עסקים שפועלים, אבל אין אקשן, אנשים מעדיפים ללכת לקניון, גם בגלל היעדר החניה. הסוחרים היומיומיים כאן מתקשים מאוד", הוא מסכם.

עוברים ושבים

אלוני סבור כי מלבד השיפוץ, שלא השיג את מטרותיו, גסיסתו של מרכז הכרמל קשורה גם לדנ"א המקומי ולמדיניות העירייה כלפי יזמים: "בחיפה יש המון פנסיונרים, אנשים שמחזיקים עורכי דין ויש להם כסף, והם פשוט לא רוצים שינוי. האווירה הזו מקשה מאוד על היזמות בעיר ואני לא מתבייש לומר שגם העירייה הנוכחית מאוד לא מקלה על היזמים. פשוט לא להאמין כמה פוליטיקה פנימית, כמה ביורוקרטיה וכמה קשיים מערימים על קבלנים. רבים מהם זנחו את חיפה ומעדיפים לבנות במקומות אחרים. באופן כללי התחושה היא שהדלת בעירייה סגורה".

לרוב קשה למצוא בישראל קבלנים או יזמים שיסכימו למתוח ביקורת גלויה על ראשי ערים, בשל הקשר המקצועי וסבך האינטרסים העסקיים המתקיים מול הרשויות המקומיות, אך בשיחה עם סגן נשיא התאחדות בוני הארץ, חיים פייגלין, הוא חורג ממנהגו ומשמיע דברים קשים נגד העירייה: "לצערי ראש העיר הנוכחית בחרה לפעול בנתק מוחלט מול ארגון הקבלנים במחוז חיפה. לאורך 80 שנות קיומו הארגון קיים קשרים עם עיריית חיפה, מהנדסי העיר ואנשי המקצוע, והיום הקשר הזה פשוט לא מתקיים. זה אבסורד, משום שאין מי שרוצה לפתח את חיפה יותר מאתנו. זוהי פרנסתנו ואנחנו השותפים הכי נאמנים של העיר, אבל עיריית חיפה החליטה שהיא מעוניינת לדכא את הפיתוח וזה מצער מאוד".

צילום: ניר שטיינברג

יוני לם, בעליהם של שלושה ברים ומועדון במרכז הכרמל, שעזב לתל אביב: "המיתוג של אוניברסיטת חיפה והטכניון לא מושכים את רוב הצעירים. אין בחיפה אווירה סטודנטיאלית וכיפית"

פייגלין, המשמש בעל השליטה בחברת הנדל"ן צמח המרמן, נחשב לאחד מבכירי ענף הבנייה בישראל ועומד בראש ארגון קבלני חיפה והצפון בהתאחדות. לדבריו, "נכון להיום שורר בחיפה קיפאון וזה קורה על אף שיש כאן הזדמנות היסטורית לבנות — הרי אוכלוסיית המדינה צפויה להכפיל את עצמה וזה קורה מול עינינו, אבל חיפה בוחרת להישאר מחוץ למשחק והגידול בבנייה ובתשתיות פוסח על העיר. חיפה מחמיצה את ייעודה כמטרופולין צפונית — ובקצב הזה המדינה תיאלץ למצוא מטרופולין אחרת שתמלא את תפקידה באזור הצפון".

לאורך הכנת הכתבה אלוני ופייגלין אינם היחידים שמבטאים ביקורת גלויה כלפי התנהלות העירייה. ועדי השכונות בעיר, החל בנווה דוד ועד לבת גלים ורוממה, טוענים באחרונה כי ראש העיר מסרבת להידברות איתם, ואת דלתה הנעולה של קליש־רותם מכירים היטב גם כלי התקשורת. מאז נכנסה לתפקידה היא סירבה בעקביות לשתף פעולה או למסור מידע על הנעשה בעיר, וגם לכתבה זו, על אף פניות מרובות מצד TheMarker, סירבה עיריית חיפה להגיב — או לאפשר ראיונות עם ראש העיר או בכיריה.

עיר ללא חיבורים

תסכולם של הקבלנים והיזמים מהיעדר בנייה חדשה בעיר מובן, אך קשה לייחס את מצבה של חיפה למי שרק לפני שנה נכנסה לתפקידה. ב–15 השנים האחרונות מי שניהל את העיר היה יונה יהב. גם הוא וראשי העיר שלפניו לא הצליחו להשאיר את העיר עדכנית, או לתקן טעויות היסטוריות — ובראשן הרחקת התעשייה המזהמת מהמפרץ או מציאת פתרון למסילת הרכבת שחוצצת בין העיר לחוף ימה.

צילום: מגד גוזני

רן לוצקי, קמפיינר פוליטי ובעבר ראש אגודת הסטודנטים בחיפה: "אין כאן אפשרויות עבודה מרובות בתחומי, וב-2005 הוצעה לי עבודה כמעצב במחלקת המיתוג של גיתם. את דירת ה-100 מ"ר שהיתה לי עזבתי לטובת 15 מ"ר ביפו"

דלתה של קליש־רותם אולי נעולה, אך פה ושם, מעבר לסיסמאות ריקות אודות ברלין, היא מפזרת רמזים דקים: לתפישתה, עדיף לחזק את השכונות הוותיקות על פני בנייה חדשה, ותוספת מגורים אינה התשובה לבעיותיה של העיר. "עד היום קידמו בחיפה מגורים, מגורים ומגורים. אבל איפה אותם אנשים שיתגוררו בפרויקטים האלה, יעבדו, איפה הם יקנו, איפה יהיה בית הספר שלהם? צריך להגיע למצב שהעיר תישא את עצמה מבחינה כלכלית", אמרה באחרונה בישיבת מועצת העיר. ליזמים היא שיגרה את המסר הבא: "במקום שיזמים יחליטו איך תיראה העיר, אנחנו צריכים לתכנן איך אנחנו רוצים לראות את העיר. המטרה היא שאנחנו נתכנן את העיר, והכוחות היזמיים והנדל"ניים יממשו, ולא להפך".

בהאזנה לדבריה מתעורר הרושם שקליש־רותם שקועה עדיין במידה רבה בקמפיין לראשות העיר: נאומיה מתרכזים לא מעט בביקורת על קודמיה, ופרט לרמזים דקים, היא אינה מבהירה כיצד בכוונתה להציל את חיפה. אני צוללת אל מהלכי התכנון המרכזיים שמקדמת העירייה בימים אלה ומגלה כי אכן, אין כיום תוכניות משמעותיות למגורים בעיר — אך מנגד, כמעט שאין תוכניות משמעותיות לפיתוח התעסוקה, התרבות או הפנאי בעיר.

המהלכים המרכזיים בחיפה נוגעים להסדרת הבינוי לגובה, שימור הוואדיות, פיתוח שבילי האופניים וגיבוש מדיניות להתחדשות העירונית. את עיקר מאמצי ההתחדשות מפנה העירייה בימים אלה לשכונות קריית אליהו, קריית חיים מערבית וקריית אליעזר.

בקריית אליעזר, שאת אצטדיון הכדורגל ההיסטורי שפעל בה הרסו ב–2014 לטובת בנייה חדשה, מוקם פרויקט מחיר למשתכן — כמעט היחידי בעיר — הכולל כ–400 דירות בלבד. בפרויקט זה דירת 109 מ"ר עתידה להימכר במחיר ממוצע של כמיליון שקל, ומלבדו הוקם פרויקט מצומצם ברמת אלמוגי שמונה כמה עשרות דירות. אלא שגם בפרויקט הממשלתי, שאמור למשוך צעירים לעיר, ניכר כי חיפה משתרכת הרחק מאחורי ערים רבות, אם מביאים בחשבון שמתחילת התוכנית שווקו בישראל קרקעות לכ–90 אלף יחידות דיור.

פה ושם ניתן למצוא פרויקטים ויוזמות נקודתיות מעניינות — אך המשותף לכולן, למרבה הצער, הוא היעדר החיבור ביניהן. בוואדי סאליב למשל, שכונה בעיר התחתית שנושאת עמה את היסטוריית מאבק המזרחים נגד הממסד, אך ננטשה והידרדרה לאורך השנים, מתאכלס בימים אלה פרויקט מגורים להשכרה שמציע דירות בנות שניים, שלושה וארבעה חדרים, בעיקר עבור אוכלוסייה צעירה. אמנם הפרויקט סמוך לשוק הפשפשים הצבעוני, אך כיצד הוא יפעל בתוך ההזנחה הכללית השוררת בהדר וברחובות הסמוכים? קשה לדמיין.

יוזמה מעניינת נוספת היא תוכנית קמפוס הנמל, המשתרעת על פני כ–115 דונם, בין בית המכס ההיסטורי ממזרח לבין ממגורות דגון ממערב. תוכנית זו גובלת ברחוב העצמאות ומבקשת להפוך את אזור מחסני הנמל ההיסטוריים ל"דאון טאון" של חיפה, עם כ–1,600 דירות חדשות, שטחי מסחר ובילוי ושבילי אופניים. באזור זה לא נוספו מגורים זה עשורים רבים, ויש לקוות שבנייתם לצד אזור פנאי ותעסוקה תסייע בהחייאת האזור. האדריכל ברוך ברוך, שמתכנן את המתחם החדשני, מכנה אותו "חגיגה עירונית פתוחה", אך גם במקרה זה החיבור לשאר חלקי העיר בעייתי ומקרטע. מהיכן יגיעו כל אותם רוכבי אופניים חיפאים שמציעות ההדמיות? בוודאי שלא ממרכז הכרמל, או משכונות המגורים של הדר, אחוזה או רמות רמז.

אין דירות חדשות — והארנונה גבוהה

חזון ברלין, עיר אירופאית מתקדמת ותוססת, שאינה סובלת מטופוגרפיה הררית ומניתוק מוחלט בין חלקיה — הולך ומתרחק. את מקומו תופסת התובנה כי העיר זקוקה לפעולת החייאה דחופה, וכי בצינור החמצן המרכזי יש להזרים ובמהירות אוכלוסייה צעירה.

אז מדוע למרות שלל יופייה ויתרונותיה ממשיכה העיר להפסיד בעקביות בקרב על לבם של הזוגות הצעירים — ולאן כולם עוזבים? "להגיד שהחיפאים עוזבים לתל אביב זה לא מדויק, משום שתל אביב היא לא בעיה חיפאית — אלא בעיה לאומית", מצהיר עידו מינקובסקי, בעל משרד יחסי ציבור ויליד הקריות, ששימש במשך כמה שנים דוברו של יהב בתקופת כהונתו כראש העיר.

"החיפאים עוזבים היום לא רק למרכז הארץ, אלא בעיקר ליישובים שליד העיר. למה? משום שחיפה אמנם יפה מאוד, אך קשה לחיות בה. אי אפשר ללכת ברחובות, אי אפשר לנסוע באופניים, וגם קורקינט או אופניים חשמליים ימותו מהר מאוד בעליות ובירידות של העיר", הוא מוסיף. "קשה לייצר אורבניות בעיר כזאת וגם המנטליות של החיפאים היא מנטליות קשה. זוהי עיר קורבנית, עם מספר עורכי הדין הכי גדול לנפש בישראל, והתושבים מעדיפים להתלונן על העירייה מאשר ליזום בעצמם".

רני בנדר, מנכ"ל בהתנדבות של עמותת "שינוי בחיפה" — שבה חברים בין השאר אנשי העסקים גד זאבי ומוקי גרדינגר; דן וילנסקי, ממקימי אפלייד מטריאלס; וגיורא שלגי, לשעבר מנכ"ל רפא"ל — סבור כי עם כל הכבוד לטופוגרפיה ומנטליות מקומית, שיקולי הצעירים נוגעים בראש ובראשונה לפרנסה. "הבעיה המרכזית היא תעסוקה. שטחי התעסוקה בחיפה כמעט שלא גדלו ב–20 שנה האחרונות ולכן הצעירים עוזבים", הוא פוסק. מנתוני העמותה עולה כי בכל שנה סוגרים את שעריהם כ–1,500 עסקים בעיר, שמעתיקים את פעילותם לטירת הכרמל, נשר ויקנעם ולדבריו, העמותה מנסה לקדם מול העירייה כמה מהלכים בנושא.

"חיפה דועכת בכל פרמטר, ולצערי אין תכנון אסטרטגי שמספק חזון ותוכנית עבודה לעוד 20–30 שנה. אנו תומכים בהארכת המסלול בשדה התעופה כדי לאפשר טיסות מכאן לאירופה וסבורים שיש לחזק את הדר עם קריית מוזיאונים שתפיח בה תיירות", אומר בנדר.

עד שהתוכניות הרבות יקרמו עור וגידים, אלוני, המתווך הוותיק, מחזיר את הדיון לפסים נדל"ניים וסבור כי היעדר הבנייה החדשה בעיר הוא בעוכריה: "חוץ משכונת נאות פרס ליד האצטדיון, שבה יש היצע של דירות חדשות, אין היצע רב של דירות חדשות בעיר וחיפה מפסידה לא רק לגוש דן, אלא גם ליישובים באזור — טירת הכרמל, עתלית ואזור הקריות. בסכום של 1.2–1.3 מיליון שקל אי אפשר לרכוש היום דירה חדשה ויפה בחיפה, אבל בקריות או בטירת הכרמל יש בהחלט מבחר. בסכום הזה אתה מקסימום יכול לרכוש דירת ארבעה חדרים ישנה בשכונות הוותיקות של חיפה, אך היא תהיה בבניין ישן, ללא מעלית, ותצריך שיפוץ. במצב כזה אנשים עם ילדים קטנים עושים חשבון ולפעמים מגלים שלא כדאי להם להישאר בעיר".

המחסור בדירות חדשות והמחירים שאינם מתחרים עם מחירי האזור, מצטרפים לתעריפי הארנונה הגבוהים הנהוגים בחיפה בהשוואה לערים אחרות. חיפה מככבת בקביעות במקום השלישי בישראל בתעריפי הארנונה הגבוהים ביותר, ורק השנה אישרה מועצת העיר עדכון נוסף שמייקר את הארנונה ב–2.58% נוספים. המהלך יניב לעירייה הכנסות של כ–30 מיליון שקל בשנה.

בצו העירוני הוטמעו אמנם החלטות נקודתיות המאפשרות ארנונה מופחתת לבתי עסק הפונים לרחובות־מדרגות (במדרגות ח'טיב, מדרגות הנביאים, מדרגות שפינוזה, מדרגות העמק, מדרגות גדרה ומדרגות צפת) במטרה לעודד בהם מסחר — אך עבור צעירים המתמודדים עם יוקר המחיה, ארנונה יקרה היא תמריץ נוסף לעזיבה.

התחרות החדשה של חיפה: הפריפריה הצפונית

לירן כהן (39), מנהל רכש במקצועו ואשתו דקלה (40), עובדים בחיפה וניסו להתגורר בה כמה שנים, אך לבסוף נטשו אותה לטובת מגורים ברמת ישי, לאחר שנולדו ילדיהם. "אני יליד קרית מוצקין ובמשך שנים שכרתי דירה ברחוב הנטקה בחיפה עם שותף. ההקלה בארנונה כסטודנט איפשרה לנו בזמנו לחיות בצורה טובה למדי, אך בשלב הקמת המשפחה, ב–2005–2006, התחלנו לעשות חשבון והבנו שלא כלכלי להישאר בעיר. נשר, למשל, מושכת הרבה אנשים כי היא קרובה מאוד לחיפה, אך הארנונה בה זולה יותר באופן משמעותי, בוודאי בהשוואה לאזור א' בחיפה, לרמות אלמוגי, אבא חושי — כל השכונות בכרמל. באזורים האלה דירת שלושה חדרים משלמת כמעט 2,000 שקל ארנונה בחודשיים", הוא אומר.

לדבריו, "בחיפה יש כמה בעיות נוספות פרט לארנונה. מחירי הדירה גבוהים יחסית ולא קל לגדל ילדים על הר. קשה להסתובב ברגל, אי אפשר לרכוב על אופניים. באותה תקופה חברים רבים שלנו עזבו את חיפה והיגרו ליישובי עמק יזרעאל, חלק עזבו לטבעון, חלק לקיבוצים בסביבה והאופציה של רמת ישי נהפכה להיות אטרקטיבית. רכשנו כאן ב–1.5 מיליון שקל דו־משפחתי גדול על שטח של 300 מ"ר וכל האזור כאן מלא חיפאים. אולי בפנסיה נחזור לעיר".

את התחרות הקשה של חיפה עם שכנותיה רואים היטב גם ממשרדי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. איתמר בן דוד, יו"ר הוועדה המחוזית חיפה, מסביר כי העיר מתמודדת עם "שוליות כפולה". "חיפה בתחרות קשה מאוד עם המרחבים האחרים במדינה. פעם אחת היא מתחרה עם מרכז הארץ, עם ליבת הפעילות של המדינה, על הנתח הלאומי ועל המשאבים ופעם נוספת היא נאבקת מול שכנותיה על פיתוח ומשאבים, עם טירת הכרמל מכיוון אחד ועם נשר מהצד השני וגם מול המועצות האזוריות. בכל מה שנוגע למלחמה על הצעירים היא צריכה להיאבק, אבל חיפה היא מותג ויש הרבה צעירים שאוהבים את העיר ורוצים להישאר בה".

בכל הנוגע לעשייה העירונית, מצהיר בן דוד כי הוא צופה באופטימיות על הנעשה: "אני רואה עשייה וחשיבה חדשה. ראש העיר רוצה עיר שטובה לתושבים. למשל, היא לא רוצה עיר של מגדלים — וברור שזה מקומם חלק מהיזמים — אבל היא פועלת בהרבה חזיתות, ובנתה הרכב מעורב, כולל חרדים וערבים, בצוות העשייה. צריך להביא בחשבון שיש מהלכים חשובים ברמה הלאומית שלא תלויים בעיר עצמה וחייבים להתבצע, כמו עצירת כל הרכבות מהצפון בחיפה. למה זה מובן מאליו שבתל אביב תמיד יעצרו כל הרכבות ועל חיפה ידלגו? אני שומע ראשי רשויות בצפון שמעדיפים שהרכבת תדלג על העיר כי לטענתם חיפה גורמת להאטה בדרך למרכז, אבל זו חשיבה לא נכונה. גם לגבי פינוי תשתיות מהמפרץ — בלי ממשלה כל זה לא יקרה".

צילום: דודו בכר

סגן נשיא התאחדות בוני הארץ, חיים פייגלין: "נכון להיום שורר בחיפה קיפאון וזה קורה על אף שיש כאן הזדמנות היסטורית לבנות — הרי אוכלוסיית המדינה צפויה להכפיל את עצמה וזה קורה מול עינינו, אבל חיפה בוחרת להישאר מחוץ למשחק והגידול בבנייה ובתשתיות פוסח על העיר"

"מלך חיי הלילה של הכרמל" — גר בתל אביב

בקרב על לבם של הצעירים קידמה בשנים האחרונות עיריית חיפה כמה מהלכים בעיר התחתית, שהניבו סצינה לא מבוטלת של בתי קפה, ברים ומסעדות. השמועה עשתה לה כנפיים ותרמה למערך יחסי הציבור של העיר פרסומים חיוביים על הסצינה החדשה שהצליחה "להעיר" את חיפה. ואולם מתברר כי גם סביב סיפור ההצלחה הזה לא הכל ורוד: באחרונה נשמעה ביקורת חריפה מצד בעלי העסקים בעיר התחתית אודות הקשיים שמערימה העירייה על שעות הפעילות באזור.

משיחות עם אנשי עסקים חיפאים, עולה כי עבור חלקם היוזמות בעיר התחתית יצרו משחק סכום אפס בעיר. "יהב ביקש בזמנו להפוך את העיר התחתית למוקד בילויים, אך זה החל בדיוק כשנטישת הצעירים החיפאים היתה בשיאה — וזה קרה על חשבון מוקדים אחרים בעיר שהתרוקנו", מספר יוני לם (36), יליד שכונת נווה שאנן ובעליהם של שלושה ברים ומועדון (הלופט, הסליק והמוריסון) הפועלים ממרכז הכרמל בשנים האחרונות. "כשהתחלנו להפעיל את העסקים שלנו לפני כ–11 שנים, ימי חמישי היו עמוסים בלקוחות, ולאט־לאט עם השנים הרגשנו ירידה דרסטית. ציר מוריה היה אזור הומה, היו בו ברים, היו טורי מכוניות באזור שמוביל לבית חולים כרמל ליד הפרנג'ליקו (בר חיפאי ותיק; י"ד). היום התנועה הרבה יותר דלה. מבחינה כמותית, פשוט אין מספיק בליינים בחיפה כדי לפצל את מוקדי הבילוי בעיר".

נכון להיום, לם ושותפיו הם כמעט בעלי העסקים היחידים המפעילים עסקי לילה במרכז הכרמל, אך למרות השינוי בתנועת הלקוחות הוא מצהיר כי אין בכוונתו להעתיק את פעילותו למקום אחר: "הקהל החיפאי הוא קהל נאמן, לא רודף טרנדים כמו הקהל התל אביבי, וכשאתה מביא משהו איכותי וטוב, המקום שלך יכול להחזיק שנים. כבר 11 שנה שאני באזור ובמונחי חיי לילה זה נצח".

אלא שבאופן אירוני, לם עצמו עזב לפני כמה שנים את חיפה שבה גדל, לטובת תל אביב. "עזבתי כדי לגוון את סביבת החיים, קשה לחיות כל כך הרבה שנים באותו מקום. מה גם שבינתיים אין לי תוכניות להקים משפחה", הוא מסביר בחיוך. האם זה מקרי שגם איש עסקים חיפאי בוחר לחיות בתל אביב, אני מקשה עליו, והוא פורש את משנתו: "צריך להבין שהמשוואה עבור צעירים חיפאים היא לרוב כזו: יש להם שתי נקודות יציאה מהעיר, ורובם עוזבים באחת משתי הנקודות. הנקודה הראשונה היא כשחוזרים מהטיול אחרי הצבא וצריכים להחליט איפה ללמוד", הוא מפרט.

מדוע דווקא בחזית האקדמית בוחרים צעירים לעזוב את העיר שיש בה לא מעט אפשרויות לימודים? "מסיבה פשוטה: המיתוג של האוניברסיטה והטכניון לא מושכים את רוב הצעירים, והרבה חיפאים מעדיפים לשלם 40 אלף בשנה למרכז הבינתחומי בהרצליה ואפילו ללמוד בבאר שבע, כי שם הצליחו לייצר אווירה סטודנטיאלית וכיפית, לעומת חיפה שאין בה את האווירה. סטודנטים כאן גרים בשכונות כמו רמות רמז או נווה שאנן, אבל אלו שכונות מיושנות ואין בהן תרבות או עניין", הוא משיב. "נקודת היציאה השנייה היא לאחר הלימודים. מי שנמצא בתקופת רווקות ורוצה לבלות לא נשאר בעיר, אלא עוזב לתל אביב ומי שרוצה להישאר באזור — הולך פעמים רבות בעקבות התעסוקה או הדיור הזול, מחוץ לחיפה".

ההחמצה הגדולה: הדר

כשפנטזיית ברלין הזולה והבועטת עומדת להתפוגג סופית, ועם המחשבה על היעדר הרצף העירוני שממנו סובלת העיר, אני עושה את דרכי לשכונת הדר — האזור החיוני ביותר לקישור הכרמל עם העיר התחתית, שבו מיקדה העירייה הקודמת משאבים. לאורך שדרות הציונות הארוכות והתלולות אני חולפת על פני הכניסה לגנים הבהאים, אתר מרהיב הפרוש על פני 19 טרסות יפיפיות ובמרכזן המקדש בעל כיפת הזהב, שנהפך במידה רבה לסמל העיר. מחוץ לשעריו ממתינה קבוצת תיירים להיכנס לסיור, וכמה מאות מטרים משם מנסה זוג צעירים שלובי זרוע, לצלוח במאמץ רב את העלייה התלולה ברגל.

הדר אינה רק "לב העיר" ונקודת חיבור חיונית מבחינה טופוגרפית. היסטורית, זו אחת השכונות הוותיקות בעיר, שאדמותיה נרכשו בתחילת המאה הקודמת והיא תוכננה כעיר גנים שבה נכסים רבים — החל במבנים יפיפיים רבים מאסכולת הבאוהאוס הגרמנית, לצד מבנים היסטוריים דוגמת בית הקרנות, שבו שוכנו בניין הטכניון הישן (כיום מוזיאון המדע) ובית הספר הריאלי, וגם מוסדות תרבות ותיקים דוגמת התיאטרון העירוני.

בשנים האחרונות מי שתפס את עיקר יחסי הציבור באזור היה רחוב מסדה, בשל מספר בתי קפה שפועלים בו בהצלחה ועוררו בו תנועה חיונית. אלא שמצבו של מסדה אינו מייצג את הדר. לאורך השנים התגוררו בשכונה אוכלוסיות ממעמד סוציו־אקונומי חלש יחסית, עם ריכוז של עולים ממדינות חבר העמים שהגיעו לעיר בשנות ה–90 — והדר סבלה ועודנה סובלת מהזנחה מתמשכת.

"גדלתי בשכונת כרמליה ולאחר הצבא נרשמתי לתקשורת חזותית באקדמיה לעיצוב של ויצ"ו וגרתי ברחוב מסדה. תקופת הלימודים שלי היתה כיפית, והייתי פעיל מאוד בחיים הסטודנטיאליים של חיפה", נזכר רן לוצקי (42), קמפיינר פוליטי ומי ששימש ראש אגודת הסטודנטים בויצ"ו חיפה ב–2004–2005, אך נטש את העיר עם סיום לימודיו לטובת תל אביב. לוצקי, ממובילי תנועת ישראל חופשית ופעיל בולט למען זכויות הלהט"בים, הוא מסוג האנשים שחיפה היתה יכולה להרוויח מנוכחותם, ואת תקופת לימודיו הוא זוכר דווקא בחיבה. "ברחוב מסדה היו דברים נחמדים, חנויות בגדי יד שנייה, בתי קפה והמתנ"ס של הדר, שיצרו מעטפת של תרבות, וגם פעילות של בית הספר לפילוסופיה 'אקרופוליס', שהכניס אנרגיה לאזור, והיינו מארגנים מסיבות".

ומה קרה מחוץ לרחוב מסדה? האם חיי הסטודנטים באזור חרגו מגבולות הרחוב?

לוצקי: "לא ממש. גרתי אולי קילומטר משוק תלפיות, אבל הוא היה בלתי נגיש לחלוטין. לא הסתובבתי בהדר, משום שלא היה מה לחפש שם. כל אחד בהדר גר בנישה הקטנה שלו, קניות עושים בקניון או במכולת השכונתית, וכשצריך לזוז ממקום למקום לרוב נוסעים ברכב כי התחבורה הציבורית בזמנו היתה 'על הפנים'".

בתקופת לימודיו נטש לוצקי את מסדה לטובת דירת מגורים ברחוב פינסקי בכרמל, עד שעזב לתל אביב — משיקולי תעסוקה. "בחיפה אין אפשרויות עבודה מרובות בתחום שלי. בקיץ 2005 הוצעה לי עבודה כמעצב במחלקת המיתוג של גיתם BBDO, ועזבתי בלי להסתכל לאחור. את דירת ה–100 מ"ר שהיתה לי ברחוב פינסקי עזבתי לטובת 15 מ"ר ביפו ובדיעבד זה אחד הצעדים הכי חשובים שעשיתי בחיי", הוא מסכם.

אני יוצאת בעקבות לוצקי לברר מה השתנה ברחובות הרצל והחלוץ, שני צירי המסחר הסואנים והפעילים ביותר של הדר, ונזכרת שתנאי הפתיחה של הרחובות האלה דווקא מצוינים. הם נוחים להליכה באופן יחסי, המדרכות רחבות והעסקים לאורכם פעילים ופתוחים, כמעט נטולי שטחים נטושים וריקים. אלא שתמהיל העסקים מיושן, ומורכב בחלקו הגדול משעטנז של דוכנים, קיוסקים, בזארים וחנויות היסטוריות שחלקן פועלות משנות ה–70 וה–80 של המאה הקודמת. בתי קפה כמעט שאין בצירים האלה ובבית הקפה המרכזי שבפינת רחוב הנביאים מרבית הלקוחות מבוגרים מאוד. סניף המשביר לצרכן המיתולוגי ברחוב יונה בעיר עדיין פועל כמוקד מסחרי עבור תושבי הדר, אך מול שער הכניסה שלו עומדים צמד בניינים מוזנחים למדי, שפחי אשפה ומזרנים זרוקים בחזיתם.

ביקורי הגדוש בעירי לקראת סיום. בדיחה חיפאית ישנה נהגה לספר שהמקום הטוב ביותר בחיפה הוא הכביש לתל אביב, אך בדרכי החוצה אני מתעקשת להתעודד ועוצרת במושבה הגרמנית. רחוב בן גוריון, שהפך במידה רבה של צדק לרחוב המצולם ביותר בעיר, מחזיק סימטריה מושלמת עם מדרגות הגנים הבהאים הנמתחות מעליו. חיפאים צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים, ממלאים בערבוביה את בתי קפה והמסעדות לאורכו, קבוצת תיירים יוצאת מבית מלון שפועל ממבנה טמפלרי יפיפה, וברקע אניית משא אפורה בנמל, מזכירים לי שלחיפה יש בכל זאת קסם — שלברלין לא יהיה לעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker