"אחרי כל המלחמות האלה, הדירה עדיין נראית כמו חלום רחוק"

במשך יותר מעשר שנים מצליחה המדינה לחמוק בנחישות ואטימות מחובתה לספק דיור ציבורי למשפחות הזכאיות לו. ארבעה סיפורים של האנשים הנשחקים ברשימות ההמתנה חושפים את עומק המחדל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הפגנה למען דיור ציבורי בפתח תקוה. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה
הפגנה למען דיור ציבורי בפתח תקוה. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבהצילום: תומר אפלבאום
עדי כהן
עדי כהן
עדי כהן
עדי כהן

"הפעם הראשונה שהגשתי בקשה לדיור ציבורי היתה לפני תשע שנים, כשיצאתי ממקלט לנשים מוכות באשדוד, עם שני הילדים הצעירים שלי. הבכור עוד התגורר באותה תקופה אצל אביו. באותו זמן, ההכנסה היחידה שהיתה לי עמדה על 2,000 שקלים שקיבלתי מדי חודש מביטוח לאומי — ועם זה יצאתי לחפש לנו קורת גג", מספרת אליזבט יוספי (38), הנאבקת קרוב לעשור על זכותה לדיור ציבורי. "לקחתי אז את הדירה הזולה ביותר שמצאתי, בדרום תל אביב, עליה שילמתי 3,000 שקל בחודש — למרות שגם את זה לא באמת היה לי. מזלי היה שבעל הדירה הסכים לקבל את המילה שלי, שאשלם לו את היתרות ברגע שאוכל — ולקבל אותי בלי צ'קים, בלי ערבים, ובלי ערבונות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker