ישראל דיגיטלית - אבל לא על חשבון הפרטיות

"ישראל דיגיטלית" היא מטרה לאומית שקיבלה תוקף בהחלטת ממשלה ב-2017. הרשויות המקומיות והתאגידים העירוניים פועלים מאז להשגת מטרה זו, תוך קידום מיזמים טכנולוגיים שהופכים את הערים ל"חכמות". אף שאין הגדרה אחת למושג עיר חכמה, הרי בגדול מדובר על שילוב בין מערכות מסורתיות ותשתיות קיימות לבין טכנולוגיות מתקדמות, וכל זאת במטרה לשפר ולייעל את השירותים הניתנים לאזרח ולאפשר לו איכות חיים גבוהה יותר.

ברחבי העולם, רשויות מקומיות רבות נמצאות בעיצומם של תהליכים להפיכתן לערים חכמות במטרה להשפיע לטובה על חיי התושבים. בארה"ב למשל, 66% מהערים משקיעות בטכנולוגיית עיר חכמה. בישראל, הערים הגדולות - תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע - כבר הפנימו את יתרונות העיר החכמה ופועלות בעצמן לקידום פרויקטים חדשניים וחכמים בתחומי החינוך, האנרגיה, התחבורה, ביטחון הציבור, התברואה ועוד.

בתוך המירוץ להפוך עיר לחכמה, נדמה לעתים ששכחו לטפל בעניין מהותי ביותר - הגנת הפרטיות, שבעידן הנוכחי מכה גלים גם בהיבט הגלובלי (רגולצית GDPR באירופה ו-CCPA בקליפורניה שתיכנס לתוקף בינואר 2020), ובמקרים מסוימים יכולות להיות לו השלכות אזרחיות ופליליות עבור נושאי המשרה ברשויות המקומיות. במהלך הפיכת העיר לחכמה הרשויות אוספות ומעבדות כמויות עצומות של מידע אישי על תושביהן. למשל, באמצעות רישום לאתר האינטרנט, הנפקת כרטיס חכם לתושב, רישום לאפליקציה עירונית, חיבור ל-WiFi העירוני, שימוש בסנסורים ומצלמות ועוד. המידע שנאסף כולל שמות, כתובות, מספרי זהות, מספרי טלפון, כתובות IP, מיקומי ג'י.פי.אס וכדומה. מרגע שניתן לקשר את המידע לאדם מסוים ולזהותו, נדרשת הסכמה מטעם התושב עצמו.

דיני הפרטיות מבטיחים קבלת בסיס חוקי לאיסוף ועיבוד המידע, שהשימוש במידע יהיה אך רק למטרה הספציפית שלטובתה הוא נאסף, ולמניעת העברת המידע לצד שלישי. לצד אלה, קיימות תקנות הגנת הפרטיות, שנכנסו לתוקף במאי 2018, ונועדו לבסס את אבטחת המידע במאגרי מידע. עניין אבטחת המידע נהפך לרלוונטי אף יותר כשמתחשבים בהצעת חוק מטעם הממשלה, שעומדת ותלויה בכנסת , לתיקון חוק הגנת הפרטיות, שמטרתה להרחיב את סמכויות האכיפה במקרים של הפרת דיני הפרטיות.

כבר ב-2012, עוד לפני תיקונן של תקנות אבטחת המידע, פירסם מבקר המדינה דו"ח ביקורת לגבי הרשויות המקומיות, שבו נמצאו ליקויים רבים בנושא הטיפול באבטחת מידע והגנת הפרטיות. הליקויים נמצאו גם ברמת השלטון המרכזי - משרד המשפטים, משרד הפנים והרשות הלאומית להגנת הסייבר, שפועלים בחוסר תיאום ומעבירים אחריות מאחד לשני. ב-2017 ערך המבקר מעקב אחר תיקון הליקויים מ-2012 - ועדיין נמצא שמרבית הרשויות לא יודעות להתמודד עם נושא אבטחת המידע והגנת הפרטיות.

במצב דברים זה, כשמצד אחד מושקות ומקודמות תוכניות בתחום ערים חכמות, ללא אסדרה מתאימה בתחום הגנת הפרטיות, ומצד שני ברור שאיומי הסייבר רק הולכים ומתרבים, הרי שנושאי המשרה בגופים הציבוריים אפילו לא מודעים לאחריות האישית שרובצת על כתפיהם. על מנת לצמצם את הסיכונים המשפטים ואת האחריות הפלילית, ייאלצו אותן רשויות להשקיע כספים רבים, כדי לאתר את הסיכונים בכל אחד ממאגרי המידע שהם מחזיקים; להתאים את הטכנולוגיה להגנת הפרטיות; להקים צוותים לניהול התחום; להעסיק כוח אדם מיומן ומקצועי; לקיים הדרכות בתחום הגנת פרטיות; ולבדוק היטב את החברות עמם הן מתקשרות בהיבט ההגנת הפרטיות.

לצד כל אלה נראה גם כי יש צורך בהקמת מטה בינמשרדי שיכלול את משרד הפנים לרבות אגף תאגידים עירוניים, הרשות להגנת הפרטיות, הרשות הלאומית להגנת הסייבר ומנהלי פרטיות בערים חכמות, שיפעלו בצורה מרוכזת לאסדרת הנושא, תקצובו וקידומו, למען הגשמת החזון לישראל דיגיטלית, ומבלי לפגוע בזכות היסודית לפרטיות.

מחקרים גלובליים צופים ששוויו של שוק הערים החכמות יגיע עד 2026 לכ-3.48 טריליון דולר. ניתן להעריך שישראל, כמדינת סטארט-אפ, בהחלט תהיה בחזית הטכנולוגית גם בתחום זה. אולם כדי לנצל בצורה מקסמילית את היכולות הטכנולוגיות, נדרשת הכוונה מערכתית ברמה הארצית, וכן שינוי תרבותי

הכותב הוא עורך דין, מומחה לתאגידים עירוניים, רשויות מקומיות ופרטיות בערים חכמות, שותף במשרד שרקון, בן עמי, אשר & נאמן קינן ושות