כישלון רב-מערכתי בטיפול בפסולת הבניין בישראל

פסולת הבניין בישראל יכולה להפוך ממטרד למשאב, אז מדוע למדינה כל כך קשה ליישם הליך מוסדר בענף?

מדינת ישראל הולכת ונבנית וכך גם היקפי הבנייה והפסולת שהענף מייצר. במשך עשרות שנים, עוד לפני הקמת המדינה, מרבית פסולת הבניין מצאה את דרכה לשטחים פתוחים, ואדיות, פארקים, יערות, מעבר לקו הירוק ועוד. התוצאה היא נזקים במיליארדי שקלים, ללא פתרון מערכתי כולל ויצירתי למניעת הנזק הכלכלי והסביבתי.

לכאורה יש פתרון מנצח, מיחזור פסולת בניין ושימוש בתוצרים הממוחזרים לצורך הקמת פרויקטים בתחום התשתיות והבנייה, במקום שימוש בחומרי מחצבה, אבל בפועל הפתרון הזה לא עובד.

החלטת הממשלה 2927, מ-2003, נועדה להגדיר את ראשיתו של תהליך מוסדר לטיפול בפסולת. להחלטה זאת היו אמורות להתווסף תקנות והחלטות, לשילוב כל הגופים הנתמכים על ידי התקציב הציבורי בתהליך ניהול הפסולת והפיכתה למשאב.

מאז החלטת הממשלה בוצעו מהלכים נקודתיים, התגלו יוזמות כאלה ואחרות - ואולם לא היתה התגייסות כוללת של הגורמים הרלוונטיים לטיפול בנושא פסולת הבניין.

החלטות שהתקבלו על ידי גורמים רלוונטיים, כדוגמת החשב הכללי באוצר, בוצעו חלקית או שלא בוצעו כלל, ועד היום לא הושלמה התקינה הנדרשת.

גופים ציבוריים - כדוגמת נתיבי ישראל, רכבת ישראל, משרד השיכון, משרד התחבורה על שלל החברות המפתחות שלה, חברת נמלי ישראל, משרד הביטחון, השלטון המקומי, רשות שדות התעופה ועוד גופים ציבוריים המבצעים עבודות תשתית - יכלו לעשות שימוש בכל פסולת הבניין השנתית של ישראל, לו רק רצו בכך.

מרבית הגופים האלה אמנם ביצעו פעולות חלקיות, והכניסו לשימוש במכרזים שפירסמו בעיקר את הסעיפים הדקלרטיביים הנוגעים לשימוש בחומרים ממוחזרים, אך נראה כי הכל היה מהשפה ולחוץ. שום דבר מערכתי, שום פעולה עקבית ושוטפת, ושום הישג לא נרשמו בתחום. באף אחד מהגופים האלה לא נקבעה מדיניות ברורה של שימוש בחומרים ממוחזרים, בשום גוף לא נקבעו יעדי שימוש, לא בוצע מעקב אחר השימוש, ולא מונה גורם אחראי לתוצאה.

במשך יותר מחמש שנים המדינה מקדמת את התיקון לחוק שמירת הניקיון, על מנת להסדיר את הטיפול בפסולת - עד כה ללא הצלחה. בכנסת האחרונה, כמו גם בזאת שלפניה, עבר החוק בקריאה ראשונה, אך לאחריה התפזרה הכנסת.

החלת מדיניות ברורה של ניהול פסולת הבניין, מיחזורה והפיכתה למוצר לשימוש חוזר, היא אינטרס של המדינה, מהמעלה הראשונה. הימצאות חומר גלם זמין, בעלות נמוכה עד לא קיימת (בהיבט של כלכלת מקרו), ובהיקף של כ-20% מסך צריכת חומרי הגלם מזרם פסולת הבניין בישראל, ואי־ניצולו עד הפיכתו למטרד - צריכים להדיר שינה מעיני הקברניטים.

יישום מלא של הפיכת הפסולת ממטרד למשאב מצוי בידינו. הטכנולוגיות והידע קיימים, היזמים והיוזמות נמצאים כאן - כל שנדרש הוא יד מכוונת המרכזת את הפעילות ומכווינה את כל הגורמים להתאגד תחת גוף בעל סמכויות, שישמש מינהלת הטיפול בפסולת, ירכז את הפעילות ויביא הישגים מדהימים בתוך זמן קצר.

מלאכתו של הרגולטור קלה יחסית, לאור העובדה כי קיימת סינרגיה מלאה בין הגורמים השונים בענף הבנייה, שרובם ככולם הם יזמים פרטיים. האינטרס הוא משותף, וכל שנדרש לצירופם למעגל הוא הסדרה ברורה. הערך הכלכלי ברור, והוא חשוב ביותר להמשך קיום מוסדר של ענף הבנייה.

מאידך, הפעילות הכלכלית מחויבת להתנהל על פי חוק, ולכן על הממשלה להשלים את תיקון החקיקה מיד עם הקמתה, להחיל דין רציפות, ולהשלים את התקנות בזמן הקצר ביותר.

הכותב הוא סגן נשיא ויו"ר אגף קבלני תשתיות בהתאחדות בוני הארץ