אחרי 50 שנה - הגיע הזמן לסגור את חטיבות הביניים

בקרוב תציין מדינת ישראל שבעה עשורים לקיומה, וכל ענף במשק נקרא לחשבון נפש פנימי על הישגיו ותרומתו בתחומו בעשורים אלו. כך גם משרד החינוך, שבחינה של מצבו הנוכחי מראה — יש צורך בשינוי.

המבנה הארגוני של החינוך היסודי והעל יסודי נשאר 12 שנות לימוד, ימי חופשה רבים, ושרים ומנכ"לים של משרד החינוך מתחלפים בתדירות גבוהה ולא מצליחים ליישם שינויים. בדצמבר 2016 כתבתי מאמר על שמונת הצעדים שהמערכת צריכה להתניע כדי להתחיל לראות קצה של שינוי. עברה כמעט שנה וחצי ולא ניכר שמשרד החינוך מוביל מהלך גדול ומובהק שיכשיר את הצעירים לשוק העבודה העתידי.

הרי לכם אבסורד לדוגמה - בסוף שנות ה-60, משרד החינוך הכריז על הסטארט-אפ החינוכי הגדול ביותר שנראה במחוזותינו - וגם האחרון בסדר גודל שכזה - וחנך את מוסד חטיבות הביניים בישראל. הסיבה אז היתה חשש מנשירה בקרב תלמידים בגילי 15–16, עקב קשיים שנגרמים בתהליך המעבר מבית הספר היסודי לתיכון. אך הפלא ופלא, חמישים שנים לאחר מכן, המערכת עדיין משמרת את אותו מודל שנוסד אז - מסיבות מוצדקות - בלי לשאול אם הפתרונות שהוצעו לתלמידי ישראל לפני חצי מאה מתאימים להם גם כעת. רבים משוכנעים שהתשובה לכך שלילית. גם מחקרים אודות רפורמת חטיבות הביניים שפורסמו בתחילת שנות ה–2000, מתארים אותה ככישלון חרוץ. ועדת דוברת, ועדה ציבורית שבחנה את מצב מערכת החינוך בישראל ב–2003, המליצה גם היא לבטל לחלוטין את חטיבות הביניים, אך ההצעה לא יושמה, ובינתיים ממשיך המשרד ליישם את אותה מדיניות.

אבסורד נוסף - הסתדרות המורים וארגון המורים נמצאים כבר שנים בסכסוך על ייצוגם של מורי חטיבות הביניים, ובמערכת החינוך מעריכים כי סגירת החטיבות ומיזוגן עם התיכונים תביא למעבר של מורים מהסתדרות המורים לארגון - וכך לפגיעה בהסתדרות ובהכנסותיה. מצב כזה מראה שארגוני המורים הם שמכתיבים את המבנה הקיים והמיושן, שנוגד כל השקפת עולם חינוכית גם בתחום המעברים וגם ברצף הלימוד.

השינוי חייב להיות מהותי, רחב ולא קוסמטי. נכון להיום, כמעט 80% מחטיבות הביניים בישראל הן חלק מקמפוס שש שנתי. ההנחה הייתה שחיבור פיזי בין התיכון לחטיבה יאפשר זרימה חלקה יותר של תוכנית הלימודים. אך דווקא כשאלה קרובים אחד לשני, ניתן להבחין כמה המבנה הארגוני מגביל ומצמצם את יכולת התמרון שכל כך נדרשת בבתי הספר של היום. כמנכ"ל של רשת החינוך הגדולה ביותר בישראל, אני רואה כיצד חוסר ההיגיון צועק לשמיים. כשאין רצף שש שנתי, אין לנו דרך אמתית ומדויקת לביצוע מדידה של תפוקות.

חטיבת הביניים מנותקת מהתיכון, על מוריה ותלמידיה ומי שכבר עשה את דרכו בשלוש שנים הראשונות, הופך להיות "חדש" למערכת בהגיעו לכיתה י'. מבחינת ההיסטוריה הלימודית שלו, חטיבת הביניים נמחקת כלא היתה, בתוך אותו חדר מורים נמצאים מורים שנהנים מזכויות שונות ורמת הלימוד איננה אחידה בין החטיבות. בלתי אפשרי ליצור רצף לימודי שבוחן את חוזקותיו של כל תלמיד בכל שנה ומאפשר ללמוד באופן המתאים לו ככל הניתן כשיש לך מורים השבויים במדיניות של רפורמות שונות, מעסיקים שונים ותנאי העסקה שונים.

הפתרון צריך לבור כהכרעה לגבי השאלה - מי מוביל את מבנה החינוך בישראל, הארגונים או הצורך באיכות הלמידה וההישגים. הוא יימצא רק כאשר יקום מנהיג בעל חזון שיחרוט על דגלו את נושא החינוך.

הכותב הוא מנכ"ל רשת אורט ישראל