"מה שהיה פעם חלום של כל צעיר או צעירה בישראל, נהפך לחלום בלהות": התדמית הזוהרת של הדיילים מתנפצת

דייל אוויר, שהיה פעם מקצוע זוהר עם תנאי קבלה בלתי אפשריים, הפך בשנים האחרונות לעבדות של ממש, עם תנאי שכר מחפירים (מתחת לשכר המינימום), ניצול תעסוקתי, התעמרות, פגיעה בתשלומים סוציאליים - וזו רק ההתחלה

הדיילת
דיילות, מתוך הסרט "תפוס אותי אם תוכל"
דיילות, מתוך הסרט "תפוס אותי אם תוכל"
הדיילת

מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה "דייל" או "דיילת"? אני יודעת מה אתם חושבים: חו"ל, ניו יורק, טיסות, מסיבות, חברה צעירים ויפים, בילויים, טיולים. נכון? זה הרי מה שכולם חושבים. אז תחשבו שוב, כי מה שהיה פעם מקצוע זוהר עם תנאי קבלה בלתי אפשריים, הפך בשנים האחרונות לעבדות של ממש, עם תנאי שכר מחפירים (מתחת לשכר המינימום), ניצול תעסוקתי, התעמרות, פגיעה בתשלומים סוציאליים, הרעת תנאים והרשימה רק מתחילה. מה שהיה פעם חלום של כל צעיר או צעירה בישראל, הפך לא מכבר לחלום בלהות.

את הדברים האלה אני כותבת בכאב לב גדול. חלום שהתנפץ לרסיסים בחסות מעביד (כן, כן, לא מעסיק. מעביד!!!) עם תפיסת עולם וכישורים מעולמות התוכן של הצבא, שלא רואה בעובדים שלו נכס שיש להשקיע בו ולהעצים אותו, אלא כלי חפץ, פקודים במשטר דיקטטורי, שאפשר לנצל עד דק, לרמוס ושוב לרמוס. במשך שנים רבות שתקתי, יחד עם כל חבריי, כי אף אחד לא רצה לשמוע. קרוב ל-20 שנה כדיילת, כלואה בתוך תדמית של זהב, ממתינה בשקט שיגיע תורי לקידום, כפי שהיה נהוג בחברה מאז היווסדה.

היום אני כבר לא יכולה לשתוק. רגע לפני שאני מרימה ידיים, ומוותרת על העבודה שהיתה חלום חיי לפני כמעט 20 שנים, אני רוצה לצעוק שידעו כולם: כשאני מחייכת אליכם במטוס בדרך לחופשה הבאה שלכם, מבפנים אני בוכה. בוכה כי גם אחרי 20 שנה אני וחבריי מרוויחים כמו דייל שהתחיל רק אתמול, וכולנו נדרשים להשלמה לשכר מינימום. בוכה כי המעביד שלי מנסה לרמוס את זכויותיי. בוכה כי המעביד שלי יודע שאחרי 20 שנים כדיילת, יהיה לי קשה למצוא עבודה בתחום אחר, והוא מנצל זאת עד תום. בוכה כי איכשהו ההסתדרות נתנה יד להסכם קיבוצי שבמסגרתו אנחנו עובדים אינספור שעות מבלי לקבל עליהן כל שכר. בוכה כי במשך השנים הורעו תנאי העבודה שלנו הדיילים, פשוט כי אפשר. בוכה כי אני עולה לטיסה עם קופסאות שימורים כי החברה חוסכת על הגב שלי עוד כמה שקלים, בוכה כי אני נדרשת להגיע לימי עיון ארוכים ומושקעים שמארגן המעביד כמה פעמים בשנה, אבל לא טורח לשלם לי על כך, בוכה כי למרות שנתתי את השנים הטובות והיפות שלי למקום העבודה שלי, אני זה הדבר האחרון שמעניין את מקום העבודה שלי. הכי בבית בעולם? תודה, אבל לא בבית ספרנו.

אז על אף שניו יורק כבר ממש לא מרגשת אותי כמו פעם, וממילא אני לא יכולה להרשות לעצמי את העיר הזו כל שבוע, וצעירה אני כבר לא, וכבר לא צריך משכנתא כדי לטוס לחו"ל, אני עדיין אוהבת את העבודה שלי ובעיקר עם הלקוח הישראלי המאתגר, שלא מחשבן ולא תמיד מקפיד על נימוסים. אז במטוס אני אתאמץ ואמשיך לחייך, אבל על הקרקע אני יוצאת למלחמה, למאבק לחיים. אני יודעת שאם לא אפעל יחד עם חבריי לשינוי מהיר של השיטה, נישאר כולנו ללא עבודה, כי לחברות כאלו, שרואות בהון האנושי שלהן מושא להתעמרות, אין עתיד של ממש. מנהלים שלא ישכילו להבין כי ההון האנושי שלהם הוא התשתית והבסיס לעתידן והצלחתן של החברות שבראשן הם עומדים, לא יישרדו לנצח.

הכותבת היא דיילת אוויר בחברת אל על

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

גילה פימה. "בשיא הקושי שלי ראיתי שאני יכולה להעלות חיוך למישהו אחר שקשה לו"

"לעבודה שלי יש סטיגמות, היא לא נחשקת. אבל לא אכפת לי מה חושבים"

אילו מניות עשויות לשרוד טלטלות קשות?

"שגר ושכח": האם יש מניה ששווה להשקיע בה ל-20 שנה?

ארוחה של מקדונלד'ס. המגמה הכללית של השמנה לא יכולה להיות מיוחסת רק להתנהגות של הפרט, אלא גם לסביבה שבה כולנו חיים

בשקט בשקט, העלימה מקדונלד'ס אופציה מהתפריט – והיא יודעת בדיוק למה

כספומט ביטקוין ברומניה. רשתות בלוקצ'יין שיצליחו לשרוד את התקופה הנוכחית - ייתכן שיזכו בכל הקופה

המשבר בקריפטו נכנס לשלב הבא: מלחמת כל בכל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

האי סנטוריני ביוון.
גלויות הכתובות כאגדות
עם מודרניות

"פעם, בקיץ עוד אפשר היה למצוא טיסה ליוון ב–150 דולר. היום, זה כבר 450"

כרם התימנים. "נהייתה שכונה של אנשים מפונפנים"

"יש מיליונרים מכל העולם שהוקסמו מהשכונה, רוצים כאן נכס - ולא מעניין אותם המחיר"