סופה של הטלוויזיה הקהילתית

בחודשים האחרונים ניהלו זכייני הטלוויזיה המסחרית מאבק קיומי, חשוב ומתוקשר שאפשר להכתירו כמוצלח. ואולם לצד מאבקם התרחשו מאבקים אחרים, זה של החדשות המקומיות והטלוויזיה הקהילתית, שתפקידם הוא לסקר את המתרחש בשוליים ולסקר נושאים שבהן לא עוסקת הטלוויזיה הארצית.

כזכייני הטלוויזיה המסחרית, גם ראשי הטלוויזיה המקומית והקהילתית ניסו לגרום לממשלה להזרים מימון שהובטח. ואולם בעוד זכייני הערוצים המסחריים זכו לפתרון, הרי שהטלוויזיה המקומית והקהילתית עדיין לא זכו לכך. התעלמות זו של הממשלה מכלי התקשורת של השוליים מרגיזה ומקוממת.

מניתוח הדיון בכנסת בסוף שנות ה-80, עולה כי נושא השידורים והפנייה לפריפריה הופיעו במרכז הדיון וכהצדקה לאפשר את שידורי הכבלים. הניתוח מראה כי התומכים בשידורי הכבלים הצדיקו זאת בצורך הדחוף להיענות לצורכי הפריפריה. וכך, במימון זכייני הכבלים, הוחלט לשדר תוכניות מקומיות ולאפשר שידורים קהילתיים. ואולם כבר בתחילת שידורי הכבלים, השידורים המקומיים-קהילתיים נדחקו לשוליים על חשבון ערוצים אחרים.

בהסכמת המדינה הלכו ונעלמו המחויבויות לחדשות המקומיות במהלך השנים - אזורים אוחדו, ההשקעות ירדו, התחקירים נעלמו ומספר הכתבים הלך והצטמצם. בהמשך הוצאו החדשות מאחריות הזכיינים והחדשות הופקו בידי מערכות חדשות מקומיות ועצמאיות, שקיבלו מימון ממשלתי. הרייטינג החל לעלות והמקצועיות בלטה. לקראת סוף 2012 הממשלה רצתה להפסיק את המימון, אך בסופו של דבר החליטה להזרים כספים לעוד שבעה חודשים, תוך קיצוץ בתקציב.

במקביל, במסגרת הטלוויזיה הקהילתית החלו שידורים המופקים על ידי חברי קבוצות מיעוט ושוליים, כמו קשישים, עולים, נוער בסיכון ותלמידי תיכון, שעוסקים בסוגיות המעניינות את קהל היעד שלהם ומנקודת מבטם.

הכל התחיל יפה בעת חקיקת החוק, עם המון הצהרות של חשיבות מתן ביטוי לקבוצות מחוץ לזרם המרכזי - ובחוק הוכנס סעיף שקבע כי 5% מדמי המינוי ילכו למימון הפרויקט. חישוב קל יראה כי מדובר בסכום של כ-13 מיליון שקל בחודש. זהו סכום מכובד שעבר לאוצר, אך בשל ויכוח על פרשנות החוק, רוב הכסף לא הגיע לגופים שמימנו את הפרויקט בעצמם.

בשנים האחרונות חילקו משרדי האוצר והתקשורת 3 מיליון שקל ל-160 העמותות המשדרות, עד שהמימון כמעט פסק באחרונה. פעילי הטלוויזיה הקהילתית לא הצליחו במאבקם להמשיך לקבל מימון לשידורים, והפרויקט הולך וגוסס. האוצר טוען שאין מחויבות חוקית להעביר תקציב לטלוויזיה הקהילתית, אך הוא מוזמן לקרוא ברציונל לחוק. את החוק אפשר לפרש גם אחרת אם קיימת הבנה כי יש חיים גם מעבר לערים הגדולות וצריך להיענות גם לצורכי ה"אחרים".

המאבק של הטלוויזיה המסחרית, המקומית וקהילתית יכול לרמוז לנו גם על הקשר בין קבלת סיקור תקשורתי לבין החלטות ממשלתיות. בעוד המאבק של ערוץ 10, קשת ורשת זכה לסיקור תקשורתי אינטנסיבי, הרי שהמאבק למימון החדשות המקומיות זכה לסיקור דליל, ואילו מאבק פעילי הטלוויזיה הקהילתית נעלם מהתקשורת. וראו זה פלא. זכייני הטלוויזיה המסחרית זכו לפתרון הולם, הטלוויזיה המקומית לפתרון זמני, ואילו הטלוויזיה הקהילתית גוססת.

האם מכך ניתן להסיק כי הממשלה מקבלת החלטות לפי היקף הסיקור התקשורתי? נקווה שלא, אך התוצאה היא ששוב נפגעים החלשים והלא-מחוברים.

נראה כי הגיע הזמן להסדיר את המימון לחדשות המקומיות והשידורים הקהילתיים. צורכי הפריפריה הם מעבר לתדמית תקשורתית.

הכותב הוא מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ויו"ר ISEF, הקרן הבינלאומית לחינוך