הלקח מהמקרה של דור אלון: ההסתדרות אינה מועדון לקוחות

אם כבר נקבע בישראל חוק אנטי-דמוקרטי כמו חוק הסכמים קיבוציים - שקובע כי ארגון עובדים הופך יציג עם הצטרפות שליש מהעובדים - על המדינה לוודא שהוא מתנהל בצורה תקינה

נעמה שבתאי בכר
נעמה שבתאי בכר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תחנת דלק של דור אלון
תחנת דלק של דור אלוןצילום: דן קינן

רבות נאמר על חוק הסכמים קיבוציים, שקובע כי די בהצטרפות של שליש מן העובדים לארגון עובדים כלשהו, כדי שהארגון יהיה יציג בקרב העובדים במקום העבודה, ועל כך שלמעשה מדובר בחוק בלתי דמוקרטי שבו המיעוט כופה את דעתו. לצד זאת נקבעו כללים בפסיקה, שלפיהם ההצטרפות צריכה להיות מודעת, חופשית ואותנטית, אך האם מישהו דואג לוודא שאכן ההצטרפות בוצעה כדין? התשובה היא, אף אחד.

סוגיה זו הגיעה לראשונה לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, על רקע סכסוך קיבוצי באירוע מורכב, שבו טענה חברת דור אלון שיש לפסול את הצטרפות העובדים להסתדרות הלאומית, מאחר שהתהליך לווה בחלוקת מתנות לעובדים. לטענת החברה, נציגי ההסתדרות הגיעו לתחנות הדלק והציעו לעובדים להצטרף לארגון תוך חלוקת מטען נייד וכרטיס הטבות. החברה טענה כי הצטרפות שכזו, אשר "נתמכת" בחלוקת מתנות לעובדים, מעקרת את אלמנט הבחירה החופשית של העובד, שכן עמדה לנגד עיניו של העובד המתנה, ולא התוצאה של יציגות בחברה.

החברה חיזקה את טענותיה במאפיינים הייחודיים של העובדים בתחנות הדלק - חבר'ה צעירים שמתייחסים לעבודה כ"תחנת ביניים" (לרוב לשם קבלת מענק עבודה מועדפת), המתמקדים ב"כאן ועכשיו" ולא בעתיד אשר יוביל לעידן של הסכם קיבוצי, ורוב הסיכויים שכמעט ולא יושפעו מכך שייחתם או לא הסכם קיבוצי.

ההסתדרות הלאומית טענה מנגד שהעובדים הצטרפו לארגון בשל רצונם לשפר את תנאי העבודה, וללא כל קשר לחלוקת השי. כן הוסיפה וטענה כי תפקידה היחיד של חברת דור אלון מתמצה בבחינה טכנית של הליך ההצטרפות, כלומר, ספירת הטפסים (אם עונים אחר דרישת השליש) ובדיקת פרטי העובדים. לשיטתה של ההסתדרות, על דור אלון נאסר לבחון אם העובדים אכן הצטרפו מתוך בחירה חופשית ומודעת, שכן אסור לה להתערב בתהליך של התארגנות העובדים.

השיא של טענות ההסתדרות היה שכל ארגוני העובדים נוהגים כך, וניתנו דוגמאות של מתנות שחולקו לעובדים במקומות שונים, וכן דוגמאות להוואי של "הפנינג" הנלווה לתהליך ההצטרפות (דוכני גלידות, ברד, נקניקיות וכו').

בתוך המורכבות הזו נדרש בית הדין לעבודה לבחון אם יש מקום לפסול את תהליך ההצטרפות של העובדים להסתדרות או שמא יש להכיר בה כארגון יציג. באופן מפתיע ושגוי לדעתי, בית הדין הכשיר את ההליך של הצטרפות העובדים וקבע שעצם חלוקת המטען הנייד היא פרקטיקה שאיננה רצויה, אך אין בכך כדי לפסול את חברות העובדים שהצטרפו להסתדרות. עוד נקבע בפסק הדין שאין כל צורך לבחון את המניע שהוביל את העובד לחתום על טופס הצטרפות, וכן שעמדת החברה פטרנליסטית ואין לקבלה.

מן הראוי היה, שאם כבר נקבע כלל אנטי דמוקרטי במדינה דמוקרטית, והמיעוט כופה את דעתו על הרוב, לפחות אותו מיעוט יבין עד תום את משמעות בחירתו, ויעשה את הבחירה מן המניע הנכון. לא סביר בעיניי שהעובדים של היום יקבעו את המחר, ובכל זאת הגישה תהא סלחנית, ותתיר חלוקת מתנות בתהליך ההצטרפות, כאילו היה מדובר במנוי לעיתון. מדובר במדרון חלקלק ביותר, שחובה עליו להיעצר בפסיקה ברורה ומפורשת של בית הדין, ויש לקבוע שאין להשפיע על תהליך ההצטרפות בשום "מסיח דעת" – לא מסוג של מתנה ולא מסוג טובת הנאה. בפרט נכונים הדברים כאשר מדובר בפירצה שיש מי שיידע היטב לנצלה. מעבר לכך, ודווקא בשל כך, אין כל ספק שהגיעה העת למנות רגולטור חיצוני ובלתי תלוי, שיוודא שההצטרפות לארגון העובדים הייתה המטרה, ולא רק אמצעי להשגת השי.

הכותבת היא ראשת מחלקת דיני עבודה במשרד עו"ד בכר שבתאי ומומחית בייצוג מעסיקים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker