הגיע זבל עד נפש: ישראל חייבת תוכנית לאומית למלחמה בפסולת במרחב הציבורי

סגר הקורונה אמנם הפחית את כמויות הזבל במרחב הציבורי, אבל בהיעדר חינוך ואכיפה - התופעה כאן כדי להישאר ■ הבעיה קשה, אך הפתרון בר־השגה

מיכל ציון
מיכל ציון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נחל הירדן. על כל תושב להפגין אחריות אישית בפינוי הפסולת
נחל הירדן. על כל תושב להפגין אחריות אישית בפינוי הפסולתצילום: גיל אליהו

ימי הסגר בעקבות משבר הקורונה הפחיתו דרמטית את כמויות הזבל במרחב הציבורי. זאת הוכחה נוספת למה שכולנו כבר יודעים היטב - את הטבע, הרחובות, חופי הים, הכבישים וצדי הדרכים, הגינות הציבוריות ועוד, מזהמים בני אדם, שמשליכים פסולת לכל עבר. כמעט לכל מקום שאליו תלכו, תראו אשפה מפוזרת בשטחי הציבור.

התופעה ידועה, אך היא התגברה בקיץ האחרון לממדים חסרי תקדים ולא נראה שינוי לטובה באופק. להפך, השימוש בכלים חד־פעמיים בימי הקורונה, במסכות ובכפפות, הגדיל את כמויות האשפה והזיהום הסביבתי בכל מקום ברשות הרבים. ליד כל פח ברשות הרבים ניתן לראות אשפה מונחת, שמפוזרת בשעות הלילה על ידי בעלי חיים לכל עבר. על שולחנות פיקניק ברחבי הארץ ניתן למצוא שרידי ארוחות: כוסות, בקבוקים, מפות ולפעמים אפילו הברכה והבלונים לבעל השמחה נשארים במקום בצורה של מיצג זבל מתריס.

המצב מלמד על כך שאין אחריות אישית, אין ערבות הדדית, והאנשים סומכים על הרשויות או על מתנדבי ניקיון שינקו אחריהם. זה לא הפתרון. אין לרשויות המקומיות די תקציב לכמות עובדי ניקיון הנדרשת. הפעילות של מתנדבי הניקיון, מבורכת ככל שתהיה, אין בה כדי להתגבר על הכמויות העצומות של הזבל שהישראלים משאירים אחריהם כמעט בכל מקום. הרושם הוא שאין מודעות למשבר האקלים והקשר שלו להצטברות של אשפה, אין מודעות לערכי סביבה ואין ערכים כמו אחריות אישית וערבות הדדית.

האם מדינת ישראל הופכת למדינת עולם שלישי בתחום פינוי האשפה מרשות הרבים? האם הרשויות המקומיות ומדינת ישראל יכולות להרשות לעצמן להתעלם מהתגייסות המדינות המובילות בעולם לפתרון משבר האקלים? האם מדינת ישראל יכולה להתעלם מהכרזת גופים קובעי מדיניות בעולם, כמו האיחוד האירופי, על העשור הבא כעשור הירוק של האנושות? האם תושבי ישראל יכולים להרשות לעצמם להישאר אדישים לנוכח מפגעי האשפה הקשים, וההתנהגות חסרת האחריות האישית של התושבים?

הגיעה העת לקיים מדינה המושתתת על אחריות סביבתית, שבה כל אזרחיה יכירו בשטחים הציבוריים כמשאב לאומי שיש לשמור עליו ולטפחו מתוך תפישה מוסרית וערכית. כל תושב צריך להפגין אחריות אישית ולקחת אתו את הזבל למקום שבו הוא בטוח שיש פינוי אשפה אחראי, ובכל אופן לא להשאיר את הזבל בשטחים הציבוריים.

התופעה הקשה של השלכת אשפה ופסולת ברשות הרבים קשה מאוד ודורשת גיבוש של תוכנית לאומית למיגורה. הוספת פחי זבל בכל מקום וגיוס מתנדבי ניקיון נוספים לא יביאו לפתרון שורש של הבעיה. לבעיה לא יהיה סוף. היא רק תחריף. המצב שייווצר הוא פח ללא תחתית. נדרש טיפול שורש יסודי שיתמקד בשינוי חקיקה, שינוי בטיפול של מפגעי אשפה ברשות הרבים, אכיפה וחינוך. אם המדינה הצליחה בתוך זמן קצר להטיל עשרות אלפי קנסות בגין אי־עטיית מסכה בתקופת הקורונה, כנראה שאפשר גם להטיל קנסות על השלכת פסולת במרחב הציבורי. יכול להיות שפעילות אכיפה זו אינה פופולרית, או עלולה לפגוע בקהל המצביעים, אך קשה להבין מדוע הפוליטיקאים וראשי הרשויות המקומיות מסרבים לעשות את אחד התפקידים שמוטלים עליהם - שמירה על הניקיון ברשות הרבים.

בהיבט של החינוך - יש לפתח אחריות אישית שתוביל את האזרחים להימנע מהשארת פסולת ברשות הרבים. אפשר ורצוי להתחיל בבית, בבית הספר ואפילו בגן הילדים.

הבעיה קשה, אך הפתרון בר־השגה, רק צריך להתחיל לפעול - לגבש תוכנית לאומית למיגור התופעה בשיתוף פעולה עם קובעי המדיניות בישראל. תוכנית שמתבססת על שתי זרועות: האחת - הגברת האכיפה ופינוי יעיל של האשפה, והשנייה - חינוך. הגיע זבל עד נפש.

פרופ' ציון היא יו"רית המיזם "קחו אתכם את הזבל"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker