קורונה? עוני ובדידות הם גם מחלות קטלניות

הקשישים בישראל מתמודדים עם גילנות, בדידות והזנחה מצד המדינה - עוד לפני משבר הקורונה, וגם במהלכו ■ הגיע הזמן לקחת אחריות ולהסתכל להם בעיניים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ירושלים. אנחנו בפתחו של אסון - שאף מהדורת חדשות לא מסקרת
ירושלים. אנחנו בפתחו של אסון - שאף מהדורת חדשות לא מסקרתצילום: אמיל סלמן

ישראל לא הצטיינה אף פעם בטיפול בקשישים. הקשישים לא חיו חיי מותרות גם לפני הקורונה, אלא חיו במצוקה אמיתית. בדידות בגיל זקנה היא מגפה קשה שרק קיבלה יחסי ציבור טובים יותר כעת. פתאום היו תמונות ושמות, ובדידות הקשישים נהפכה לחדשות שלמהדורות היה כדאי לסקר.

בתי האבות העמוסים, חוסר הנכונות לשילוב בקהילה, גילנות ובדידות - אלה רק חלק מהסימפטומים להזנחה של אוכלוסיית הסיכון שמשלמת מחיר כבד במהלך המשבר הנוכחי, ונאלצת לחיות בבידוד מחפיר.

שנים ארוכות שאנחנו רואים עלייה באחוזי העוני, בבדידות ובאלימות שהקשישים חווים. כל אלה החמירו במהלך המשבר. לפני הקורונה, 43% מהקשישים סבלו מבדידות, יותר מ–20% סבלו מאלימות וכל קשיש רביעי חי בעוני. הגילנות, האלימות הבדידות מולידות בעיות נוספות. הן גורמות לתחלואה נפשית, לפגיעה במערכת החיסון והידרדרות כללית. במקום להביא פתרונות ולנצל את המשבר כדי לקדם תפישה כוללת, בודדנו את הזקנים בבתיהם כדי "לשמור עליהם", אך לבידוד הזה תוצאות קשות ונזקים חמורים לא פחות מהנגיף עצמו. בדידות ועוני גם הם מחלות קטלניות, שקשישים בישראל סבלו מהן הרבה לפני הנגיף החדש שרק החמיר את הבעיות הקיימות.

המדינה לא השכילה לטפל באוכלוסייה המבוגרת בימים של טרום המגפה, והיא אינה מטפלת בה גם כעת. אין מדיניות סדורה, אין תוכנית פעולה. הקשישים שוב נדחקים אל מחוץ לסדר היום הציבורי, הם לא מגיעים לבלפור להפגין ולא יושבים באולפנים. הם לא כוח קנייה, לא משפיעים על התל"ג, ולא מספקים למדינה פרודוקטיביות - לכן קל להזניח אותם. הם שקופים.

הקורונה לא הביאה אלינו את העומס והצפיפות בבתי האבות, שגרמו לאחוזי תחלואה גבוהים מאוד בגל הראשון. המודל הכושל הזה היה כאן כבר עשרות שנים קודם. אלפי קשישים הנמצאים בבתי אבות גדולים, מנותקים ומרוחקים מהקהילה, כשהם מסומנים כמוקד לתחלואה - בקורונה הפכנו את בתי האבות לגטאות של ממש.

עומדים בפתחו של אסון

אנו זקוקים לוועדת חקירה פרלמנטרית שתבין את עומק מצוקתם של הקשישים. תחקור זריז של האתגרים והצרכים, שיציף את הנתונים כדי שהמדינה תוכל לשרטט תוכנית מקיפה שתיתן פתרונות ומענים. תוכנית רחבת היקף וארוכת שנים, שתיתן מענה מועיל ואמיתי, ולא כפלסטר הבא לכסות על פצע פנימי. אף אחד בממשלה לא מבין את קצה הבעיה, והגיע הזמן שנציף את המידע והנתונים כדי שנוכל לטפל בהם אחת ולתמיד.

דרושה כאן מדיניות חדשה לטיפול באזרחים הוותיקים. הגיע הזמן למודל השמה אחר שיאפשר לקשישים חיים טובים יותר - שילוב של קשישים בקהילה, המשכיות כלכלית וחברתית עם הסביבה. חיזוק החיבור שלהם לקהילה ולסביבה וסיוע בהתמודדות עם האתגרים שהתרבו והתחזקו במשבר הזה. אחרי שבודדנו והרחקנו, הגיעה השעה לקרב ולהכיל.

זקנה, שלא כמו תופעות חברתיות אחרות, היא משהו שגם אם ננסה להרחיק ולמחוק, להסתיר ולדחוף לשוליים - לעולם לא נוכל לחמוק ממנה. היא תגיע אל כולנו. הניכור החברתי, הרגשי והכלכלי שלנו כלפי קשישים פוגע בכל שכבות החברה. לא מדובר כאן על סקטור אחד ואין כאן שיוך של קהילות, מוצא, מעמד כלכלי, פריפריה או מרכז. זו בעיה של כולנו - ואת הדרישה לטיפול בה אנחנו צריכים וצריכות לצעוק כולנו.

אנחנו עומדים בפתחו של אסון, שאף מהדורת חדשות לא מסקרת. אנחנו עומדים לשלם מחיר כבד כחברה - כלכלי וחברתי. הגיע הזמן לראות את מה שהמדינה מסרבת להביט בו בעיניים. הגיע הזמן לקחת אחריות על הקשישים בישראל.

אריאלי היא סגנית ראש עיריית תל אביב ואחראית על השירותים החברתיים; זועבי הוא מרצה בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי ומנהל תחום ייעוץ לקשיש במוסד לביטוח לאומי בנצרת. שניהם חברים בצוותי המומחים של המשבר

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker