נעמה שבתאי בכר
נעמה שבתאי בכר

משבר הקורונה מעמיד תחת אור הזרקורים את הנזק העצום הנגרם למיליוני עובדים, אך למעשה המשבר הזה גובה מחיר כבד לא פחות מהמעסיקים, שלצד ההפסדים הכלכליים העצומים, חווים עוולות גדולות סביב חוקים, תקנות והגבלים עסקיים שאולי היו לגיטימיים טרום עידן הקורונה, אך בימים אלה אין בהם כל היגיון והם חייבים לעבור התאמות למציאות הנוכחית.

אחד החוקים המרכזיים שבעקבות המשבר מייצר עיוות גדול, הוא חוק הודעה מוקדמת לפיטורים, הקובע את חובתם של שני הצדדים (המעסיק והעובד) למסור לצד השני הודעה מוקדמת, בטרם יגיעו יחסי העבודה אל קצם. במקרה של פיטורים, החובה מוטלת לפתחו של המעסיק, ובמקרה של התפטרות - לפתחו של העובד. החוק נועד לאפשר לעובד תמיכה כלכלית עד שיתארגן בעקבות הפסקת עבודתו, לרבות במקרים שהוא מחפש מקום עבודה.

כיום, בעידן הקורונה, קיים צורך מהותי לשנות את החוק, שכן הוא לא משרת את מטרתו, ובה בעת גורם לעוול כבד למעסיקים. ראשית יש לזכור, כי בעבור תקופה שבה העובד מקבל מהמעסיק הודעה מוקדמת, אין זכאות לדמי אבטלה. במצב של "שגרה" הזכות לדמי אבטלה מוגבלת לתקופה של עד חצי שנה, ואליה מתווספת תקופת ההודעה המוקדמת (כלומר מוענקת לעובד המפוטר "רשת ביטחון" של כשבעה חודשים לכל היותר). כיום בעידן הקורונה, המחוקק הגדיל את רשת הביטחון בעבור העובד, וזו יכולה להגיע אף לתקופה שמעבר לשנה (בהתאם לשיעור האבטלה במשק). לפיכך נשאלת השאלה האם אין מקום, בשל הארכת תקופת האבטלה, לקצר את חובת ההודעה המוקדמת בהתאמה, כך שגם המעסיקים ירוויחו מרשת הביטחון שהעניקה המדינה, שאמורה להיות מיועדת גם עבורם.

עוצמת העוול מתחדדת עוד יותר בענפי הכלכלה שמושבתים מפעילות, כגון תעופה, תיירות, אירועים ותרבות, או בכלל ביחס לעובד המצוי בחל"ת. כך לדוגמה, במצב של שגרה מעסיקים שנמנים על ענפים אלה מנצלים את תקופת ההודעה המוקדמת לשם איתור מועמד חלופי וביצוע תוכנית חפיפה. ואולם, כעת בעידן קורונה, אפילו אם ירצו אותם מעסיקים להעניק לעובד הודעה מוקדמת, הרי שזו נעדרת כל תכלית מבחינתם, שכן הם כלל לא זקוקים לגיוס עובד מחליף או לביצוע תוכנית חפיפה. מהי אם כן התוצאה? תשלום שכר לעובד בעד "שום עבודה" שהוא נדרש לבצע.

שיא האבסורד מתגלם במקרה של עובד מתפטר, כשהמעסיק התחשב בו וויתר על חובתו להודעה מוקדמת, אך עדיין מחויב בתשלום השכר. האם זו דרישה הגיונית? גם במצב של שגרה מדובר בדרישה משוללת הגיון, ועל אחת כמה וכמה כעת בעידן הקורונה. הרי העובד הוא זה שהתפטר ומחויב למסור הודעה מוקדמת, מדוע המעסיק נדרש לתשלום פיצוי במקרה שבו הוא זה שוויתר לעובד?

באמצעות פרשנות יצירתית ניתן לטעון כי הפתרון גלום בחוק עצמו. סעיף 6 לחוק קובע כי מעסיק שוויתר על עבודתו של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת, נדרש לשלם לו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל באותה תקופה. ובהקשר למשבר הקורונה, אם עובד מצוי בחל"ת הרי ששכרו הרגיל באותה תקופה הוא אפס, ולכן ניתן לטעון כי המעסיק אינו נדרש לשלם לו שכר.

האם מדובר בטענה "חזקה"? האם בתי הדין לעבודה יאמצו אותה אל חיקם שעה שיידרשו לה? קשה לחזות מראש, ולכן היה מצופה שהמחוקק יבהיר באופן חד משמעי, כי הארכת תקופת הזכאות לאבטלה תהא במקום חבות המעסיקים לשלם לעובדים תמורה בעבור הודעה מוקדמת. בדרך זו - העובד לא ייפגע. הוא פשוט יקבל דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי במקום לקבל "הודעה מוקדמת" מהמעסיק.

הכותבת היא ראשת מחלקת דיני עבודה במשרד בכר שבתאי עורכי דין, ומומחית בייצוג מעסיקים בדיני עבודה

ירושלים בתקופת הקורונה
ירושלים בתקופת הקורונהצילום: אמיל סלמן
צילום: מוטי מילרוד
צילום: תומר אפלבאום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker