את האלונקה של הקורונה סוחבים בעיקר העשירונים הנמוכים

כדי לאזן את המשק הישראלי נדרשת מנהיגות אמיצה שאכפת לה מאזרחי המדינה ושמסוגלת להסתכל למציאות בעיניים, במקום להיכנע לתכתיבים של בעלי אינטרס

דני גיגי
דני גיגי
הפגנת עצמאים
הפגנת עצמאיםצילום: מגד גוזני

המסר שמשווקים לציבור חלק ממקבלי ההחלטות מאז תחילת משבר הקורונה הוא "שכולם צריכים להיכנס תחת האלונקה" ושכולם משלמים את המחיר הכלכלי שנוצר עקב המשבר.

המציאות רחוקה מהתמונה הפסטורלית הזאת, מאחר שהנתונים מצביעים על כך שיש קבוצות בחברה הישראלית שמשלמות מחיר כבד כבר מתחילת המשבר, ולעומת זאת יש מי שהמדינה מפצה אותם בנדיבות ומאפשרת להם לנצל את המשבר ולהפוך אותו להזדמנות כלכלית.

נתונים חדשים שפירסם בנק ישראל השבוע מצביעים באופן ברור על הנפגעים המרכזיים מהמשבר הכלכלי — העשירונים הנמוכים בעלי ההכנסות הנמוכות (עשירונים 1–4) - נשים, אימהות ומשפחות חד־הוריות עם הכנסות נמוכות, עצמאים עם הכנסות נמוכות, ושוכרי דירות עם הכנסות נמוכות.

כותבי הדו"ח הראו שהעשירונים הנמוכים, שנכנסו גם כך למשבר בנקודה מוצא כלכלית נמוכה יותר, הם אלה שספגו את המכה הקשה של פיטורים או אובדן הכנסה כתוצאה מהתפרצות הקורונה. "בחינת שקלול מידת הסגירות של הפעילות הכלכלית מצביעה באופן ברור על פגיעה קשה יותר בתעסוקה של משקי בית בעלי הכנסה נמוכה, בהם משפחות חד־הוריות, וההסתברות של משקי בית אלה להיוותר ללא מפרנסים כתוצאה מהסגר הכלכלי בשיאו של המשבר היא מעט יותר מ–25%", כתבו כלכלני בנק ישראל.

עצמאים מהעשירונים הנמוכים ומשפחות חד־הוריות בעשירונים הנמוכים ספגו אפילו מכה קשה יותר, כי עצמאים לא זכאים לקבל דמי אבטלה, ובקרב אימהות חד־הוריות עצמאיות ההסתברות להישאר ללא פרנסה הגיעה בתקופת השיא של המשבר ל–45%.

הנתונים האלה אכן מסמנים מיהם הנפגעים של משבר הקורונה, אבל חסרה בהם ביקורת, שהיא חיונית כדי לייצר מדיניות צודקת יותר. ראשית, המחקר של בנק ישראל לא מציין שגם כל מי שהיו זכאים לאבטלה מהעשירונים הנמוכים לא קיבלו את השכר שמגיע להם, מכיוון שהרבה מהם הם מקבלי קצבאות ובגלל "חוק כפל קצבאות" — נשללה מהם הזכות לדמי אבטלה. בנוסף, נפגעו גם עובדים מבוגרים שמקבלים פנסיות חלקיות ויצאו לעבוד כדי להשלים הכנסה, כי הממשלה קבעה שהם לא זכאים לדמי אבטלה וגם לא למענק הסתגלות.

צריך לזכור גם שדמי האבטלה המלאים והמענקים שנתנה המדינה הם נמוכים משמעותית מהשכר שהיה לאותם אנשים (אף שהיה נמוך מלכתחילה) והם גם מוגבלים למספר חודשים, אף שכבר עכשיו ברור שרבים ממקבלי השכר בעשירונים הנמוכים איבדו את עבודתם לצמיתות.

המחקר של בנק ישראל גם לא כולל בדיקה משלימה שבוחנת לאן הפנתה הממשלה את המשאבים, ומי הם אותם גופים שהרוויחו כתוצאה מהמשבר. דוגמה אחת שצריך היה לבחון היא ההחלטה של הממשלה להעביר כ–6 מיליארד שקל לרשתות הגדולות לצורך "שימור והחזרת עובדים למעגל התעסוקה במשק", בלי שאפילו הוצג מודל או התחייבות של אותן רשתות בנושא החזרת העובדים. חשוב לומר שמדובר בסכום דמיוני, שיכול היה לשמש להארכת תשלומי האבטלה לכל המובטלים בשלושה חודשים לפחות, או שחלק קטן ממנו, כ–300 מיליון שקל, יכול היה לשמש להארכת המענק לאזרחים ותיקים שאיבדו את עבודתם בכחמישה חודשים. מעבר לכך, המדינה הקצתה מיליארדים לפרויקטים של חדשנות ויזמות אבל גם בפרויקטים אלה אין דגש על קהל היעד, ארבעת העשירונים הנמוכים, שבנק ישראל הראה שנפגע באופן הקשה ביותר במשבר.

נושא חשוב נוסף שאליו בנק ישראל לא התייחס הוא התנהלות הבנקים בתקופת המשבר. מתחילת המשבר העלו הבנקים את הריביות בגלל מה שהם מגדירים כ"פרמיית הסיכון שעלתה", ומי שמשלם את המחיר של עליית הריביות הם שוב אותם מקבלי שכר נמוך שבנק ישראל דיבר עליהם במחקר שלו. עצמאים ושכירים ברמות השכר הכי נמוכות נקלעו למשבר אשראי מכיוון שאיבדו את פרנסתם. בנק ישראל אמנם "נזף" בבנקים על מגמת העלאת הריבית אבל בפועל הריביות נשארו הרבה יותר גבוהות ממה שהיו לפני תקופת המשבר.

אז אמנם יש "אלונקה לסחוב", אבל הנטל הכלכלי של משבר הקורונה מוטל דווקא על האוכלוסייה הכי מוחלשת — שכבר לפני המשבר היתה במצב של עוני.

אפשר וצריך לתקן את המצב הזה ולאזן את המשק הישראלי, אבל לשם כך נדרשת מנהיגות אמיצה שאכפת לה מאזרחי המדינה ושמסוגלת להסתכל למציאות בעיניים במקום להיכנע לתכתיבים של בעלי אינטרס.

הכותב הוא מנהל המחלקה הציבורית של ארגון 121

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker