הפרקליטות מקבלת הגנה גורפת מבית המשפט העליון

האם נכון למנוע מראש אפשרות לעשיית צדק באמצעות ביקורת מתבקשת על שיקול דעתה של התביעה?

מאור ברדיצ'בסקי
מאור ברדיצ'בסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רפי רותם. התוצאה מובילה לצמצום משמעותי של ארגז הכלים שבידי ההגנה
רפי רותם. התוצאה מובילה לצמצום משמעותי של ארגז הכלים שבידי ההגנהצילום: תומר אפלבאום

באחרונה, בזמן שכולם היו עסוקים סביב העתירות לבג"ץ שדנו בהקמת הממשלה, ניתן פסק הדין בעניינו של חושף השחיתויות רפי רותם, שהועמד לדין והורשע, לאחר שנקבע כי עלב והטריד את אנשי רשות המסים, שוטרים ופרקליטים, שלא שעו לפניותיו לבירור טענותיו.

בפסק הדין של העליון בעניינו, נקבע כי "דוקטרינת הביקורת המינהלית" על שיקול דעתה של התביעה חלפה לה מהעולם (וייתכן שכלל לא באה לעולמנו), והשופטים נעם סולברג ואלכס שטיין קבעו כי במסגרת דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" שנועדה לשמור על זכותו של הנאשם להליך הוגן, "אין להרהר אחר סבירות שיקול הדעת של התביעה בהגשת כתב האישום".

במלים אחרות, כל כתב אישום שיבשה עליו הדיו הוא בגדר "סביר", ובתום ההליך אולי נלמד קמעה על "סבירותו" הראשונית. תוצאה אשר מובילה לצמצום משמעותי של ארגז הכלים שבידי ההגנה. כך, נאשם בפלילים לא יוכל עוד להגן על עצמו על ידי העלאת טענות מינהליות ותקיפת סבירות שיקול דעתה של המדינה בהעמדתו לדין, וזכותו של נאשם להליך הוגן בהקשר זה כאילו מתאיינת וניגפת מעצמה, אך בשל הגשת אותו כתב אישום כנגדו. בפסק דינו של העליון, האינטרסים של התביעה מקבלים זכות ראשונים חזקה במעלה על פני זכות היסוד של הנאשם. ואולם לא בשיח זכויות עוסק פסק הדין.

מניעת ביקורת ביחס לסבירות שיקול דעתה של התביעה והותרת ההכרעה לסוף ההליך, מנוגדת לזכותו החוקתית של נאשם לחזקת החפות ולהגנה מפני פעולות הפוגעות בתחושת הצדק וההגינות אל מול כוחה הדרקוני וחסר המעצורים של המדינה והבאים מטעמה. ביטול עילת הסבירות ביחס להחלטת המדינה אם להעמיד אדם לדין פלילי, שגויה בעיני.

ראשית, על שיקול דעתה של התביעה לעמוד לביקורת בהליך פלילי ביתר שאת לעומת הליך מינהלי רגיל, שכן תוצאותיו של ההליך הפלילי חמורות בהרבה. שנית, ביטול של כלי פיקוח על פעולותיה של המדינה, מטעמים של "סרבול ההליך" ו"דיון יעיל ותכליתי" (כמתואר בין היתר בפסק הדין), יוצר שיח מצמצם בנוגע לזכותו החוקתית של הנאשם ומבכר אינטרסים מערכתיים באופן גורף.

שלישית, מתן "גושפנקת סבירות" למדינה — בהליך שהוא חורץ גורלות, המשפיע יותר מכל על כבודו של אדם, על פרנסתו ועל שמו הטוב — מוקשית ואינה טריוויאלית כלל ועיקר. קל וחומר במקום שבו פסק הדין איננו מתייחס לפערי הכוחות המובנים בין המדינה לבין הנאשם. רביעית, הותרת ההכרעה לסוף ההליך ללא מתן גמישות, אינה עולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות של בית המשפט, ועשויה לבזבז משאבים, ולכבול את שיקול דעתו של המותב אשר דן בתיק.

האם אכן "אין (מקום) להרהר" על החלטת המדינה להגיש כתב אישום? האם נכון למנוע מראש אפשרות לעשיית צדק באמצעות ביקורת מתבקשת על שיקול דעתה של התביעה, שחזקת התקינות לצידה, והיא נותנת הטון והמחזיקה במושכות ההליך הפלילי?

לטעמי, נכון וראוי לאפשר לנאשם לחלוק על שיקול דעת התביעה בהגשת כתב האישום אף בתחילת הדרך, ובית המשפט ממילא רשאי לדחות את ההחלטה לשלב מאוחר בהרבה ולאחר שמיעת הראיות.

השופט יוסף אלרון נותר בדעת מיעוט, שעה שקבע כי על סבירות שיקול דעתה של התביעה להיבחן במקרים קיצוניים באמצעות "דוקטרינת ההגנה מן הצדק". ואולם דעת הרוב ביטלה את "עילת הסבירות" בהליך הפלילי. בזהירות המתבקשת, אטען כי לא נאמרה עדיין המלה האחרונה בסוגיה זו.

הכותב הוא בעל משרד עורכי דין העוסק בתחום הצווארון הלבן ושוק ההון

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker