הבור בתקציב הוא הזדמנות לסגור את תאגיד השידור

לא קיבלנו מ"כאן" קולות שלא קיבלנו משם. לתוכניות אין דבר וחצי דבר עם היומרה "לספק תוכן חדשותי ותוכן בענייני היום"

אמיר חצרוני
אמיר חצרוני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אירוויזיון 2019 בתל אביב. קשה לומר שהתאגיד הציבורי חי ונושם בשיח הציבורי
אירוויזיון 2019 בתל אביב. קשה לומר שהתאגיד הציבורי חי ונושם בשיח הציבוריצילום: תומר אפלבאום

משבר הקורונה משאיר אחריו בור תקציבי של מיליארדים שלא יהיה קל למלא. תרשו לי להציע חומר איטום קטן, שאמנם לא ימלא את הבור אך לפחות יקטין את היקפו - תאגיד השידור הציבורי. הוא עולה לנו בכל שנה כ-800 מיליון שקל. זה הזמן להפריט ולסגור את מה שלא נצליח למכור.

מחקרים וספרים עבי כרס עוד ייכתבו על איך שבא לעולם התאגיד. קואליציה מתוקשרת של מפיקים ובמאים פרטיים שחיפשו במה ליצירות שאין להן שוק, עם אנשי אקדמיה שמשוכנעים שהשוק החופשי הוא אויב הדמוקרטיה - חברו לפוליטיקאים ממחנה אנטי־ביבי וחוקקו את חוק תאגיד השידור הציבורי ב-2014, בנימוק ההגיוני כשלעצמו: "הגיע הזמן לבטל את אגרת הטלוויזיה".

הימים היו ימי מלחמה בעזה, ואיש לא שם לב שאגרה מוזרה אחת הוחלפה באגרה משונה אחרת (למי שלא יודע, עיקר התקציב של רשות השידור מגיע מאגרת הרישוי השנתית של הרכב), והמפלצת המיותרת לא באמת נעלמה, אלא רק שינתה את שמה וכתובתה. העלויות לא רק שלא פחתו, אלא גדלו - כי בנוסף לתקציב השנתי של התאגיד, המדינה שילמה פיצויים ומשלמת גם היום גמלאות בשווי מצטבר של יותר ממיליארד שקל לעובדי רשות השידור שהוצאו לפנסיה כפויה.

הוגי התאגיד הבטיחו שנקבל שידורים סוחפי קהל במקום רשות השידור המיושנת שצופיה עברו לשידור המסחרי או הלכו לעולמם. בפועל, בשלהי תקופת רשות השידור, הרייטינג של ערוץ 11 היה פחות מ-5% בשעת צפיית השיא. כיום התאגיד מגרד 4% רייטינג. עד כמה לא רלוונטי לקהל השידור הציבורי אפשר ללמוד מדפוסי הצפייה בימי שידור מיוחדים, כאשר כל הערוצים מתאחדים כמו בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. שיעור הצופים בטקס בערוץ 11 של התאגיד היה פחות מרבע מאחוז הצופים באותו טקס בערוץ 12 של קשת.

ומה באשר לתכנים? בטלוויזיה ציבורית - כמו בטלוויזיה מסחרית - בידור קליל ואירועים בידוריים וספורטיביים גלובליים זוכים לרייטינג גבוה. אירוויזיון 2019 בהנחיית ארז טל (טאלנט של קשת) ובר רפאלי היה המשדר הכי נצפה בשנים האחרונות, אבל לא בגלל שהוא שודר בתאגיד, אלא בגלל שהוא אירוויזיון ונערך בישראל. גם אירוויזיון 1999, שנערך בישראל ושודר ברשות השידור, היה התוכנית הכי נצפית לאותה שנה. אמנם ל"כאן" יש פה ושם תוכניות קבועות שמושכות קצת יותר קהל, כמו "המרדף" (שעשועון בריטי מיובא) או "טיול אחרי צבא" (דוקו־ריאליטי), אבל לתוכניות הללו - שיכלו להיות משודרות בכל ערוץ מסחרי וכנראה לקבל שם יותר רייטינג - אין דבר וחצי דבר עם היומרה "לספק תוכן חדשותי ותוכן בענייני היום, באופן מקצועי, הגון, אחראי, עצמאי, ביקורתי, נטול פניות ואמין, בשקיפות ותוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי ונאמנות לאמת העובדתית ולחובת הדיווח לציבור, לקדם יצירה של תוכן ערכי, חינוכי ולימודי לילדים ולנוער ולתת ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור" (מתוך חוק תאגיד השידור הציבורי).

מאידך, הסדרות הדרמטיות כבדות הראש שהתאגיד הפיק כמו "מונא" (סיפור אהבה יהודי־ערבי) והסאטירה הפוליטית "מדינת הגמדים", חלפו בלי להותיר חותם כלשהו על התרבות או הפוליטיקה. גם החדשות לא מתהדרות בחשיפות יוצאות דופן. אפילו אי אפשר לומר שהשידורים נטולי פרסומות, אלא אם "חסויות" של חצי דקה הן לא פרסומת מגושמת.

בכלל, מעבר לסקנדלים מינוריים של טאלנטים (אראל סג"ל משתתף בתשדיר תעמולה של הליכוד, ירון לונדון מתוודה שלכאורה הטריד מינית), קשה לומר שתאגיד השידור הציבורי חי ונושם בשיח הציבורי. זה לא מפריע למנהל אלדד קובלנץ לתאר אותו כהצלחה אדירה, ולראות עצמו מועמד לתפקיד שר התרבות.

כחוקר תקשורת, אני לא מכיר אפילו מחקר אחד שהצליח להוכיח כי שידור ציבורי חושף בשיטתיות מחדלים או משדר תכנים שערוצים מסחריים נמנעים מלגעת בהם מטעמים כלכליים או פוליטיים. גם במשבר הקורונה, לא קיבלנו מ"כאן" קולות שלא קיבלנו משם.

הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת קוץ' באיסטנבול

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker