אסף רזין
אסף רזין

המשבר הכלכלי של שנות השמונים, שהביא להקמתה של ממשלת אחדות, היה משבר צד-ביקוש. הוא נגרם בעיקרו מכישלון בהפעלת המדיניות הכלכלית, בניגוד למה שחשבו מומחים רבים לכלכלה. המשבר הכלכלי הגיע בעקבות המהפך הפוליטי, כשמפלגת האופוזיציה דאז, גח"ל (כיום הליכוד), עלתה לשלטון בעקבות המהפך הפוליטי ב-1977.

האינפלציה החלה לצבור תנופה עד כדי הרס המוסדות הכלכליים. הממשלה נענתה לדרישות הפופוליסטיות של בוחריה ומכונות "הדפסת הכסף" שימשו למימון הוצאות גדלות והולכות. משבר שנות השמונים היה גם משבר מטבע: קצב ההרחבה של האשראי נמצא במסלול התנגשות עם מדיניות קיבוע שער החליפין הקבוע, בשעה שהשוק העריך שלבנק המרכזי נותרו מעט רזרבות של מט"ח, הדרושות כדי לרסן פחותים של השער. השוק ביצע התקפה ספקולטיבית על הרזרבות הבינלאומית, ובכך משך את השטיח מתחת לרגלי הבנק.

ממשלת האחדות היא זו שנקטה באמצעים דרסטיים, שמחייבים קונצנזוס פוליטי, לייצוב הכלכלה הקורסת. הסכם משולש בין הממשלה, ארגון העובדים והתאחדות התעשיינים ייצב את הדינמיקה של השכר והמחירים, ואיפשר להשיב את היציבות.

המשבר הכלכלי הנוכחי, שדרושה ממשלת אחדות כדי לשקם את המשק בגינו, הוא שונה בתכלית ממשבר שנות השמונים. הוא משבר צד-הצע התלוי בראש ובראשונה במשבר הבריאותי שיצרה התפשטות הקורונה. המשבר הנלווה של צד-ביקוש נובע מאבטלה ופשיטות הרגל שעלולות לדרדר את המשק למיתון מתמשך, גם כשהתפשטות המגפה תתמתן.

מכל עבר פונים לממשלה נפגעי המשבר — עצמאים, מלונאים, ענף התעופה, עובדי מערכת החינוך, שכירים וכמובן מערכת הבריאות, שזקוקה לציוד, וכל אלו דורשים סיוע כלכלי דחוף. מספר דורשי דמי האבטלה זינק בחדות, כל יום של סגר גזר את דינם של עוד עסקים ועוד עובדים, והממשלה המשיכה לדכא את הפעילות הכלכלית באמצעות האיסורים שהטילה על תיירות, נסיעות, פנאי, פעילות עסקית ומערכת החינוך.

הקושי העיקרי בשלב הזה הוא לנסות להמריץ את הכלכלה הכלים הרגילים שבהם משתמשים בנקים מרכזיים אינם אפקטיביים, מכיוון שכלי הפעולה העיקרי של הבנק המרכזי, הריבית, נמצא בקרבת הגבול התחתון - ריבית אפס.

ממשלת אחדות לאומית וכנסת מתפקדת דרושות כדי להפעיל מדיניות פיסקלית. מדיניות תקציב ומסים מחייבת את אישור הכנסת. מדיניות פיסקלית משקמת לא תוכל להתבצע ללא קונצנזוס פוליטי, ומטבע הדברים מדיניות כזו תביא לתקציב גירעוני גדול בהרבה מ-10% תוצר. במקביל, יש לשנות את המדיניות הפיסקלית לטווחים ארוכים יותר: השקעות בתשתיות של מערכת הבריאות ובעובדים המועסקים בתוכה.

האם נוצרה הזדמנות פוליטית להקמתן של מערכות כלכליות חדשות, שישרתו אותנו לטווחים ארוכים, בעקבות משבר הקורונה? נזכור שלא היה זה וינסטון צ'רצ'יל שזכה להביא לשיקום המשק אחר המלחמה. קלמנט אטלי, מנהיג מפלגת הלייבור, ניצל הזדמנות היסטורית לאחר שנבחר לראשות הממשלה, ואימץ דו"ח של מומחים שנכתב בעיצומה של המלחמה. "מדינת הרווחה", כפי שהיא נקראת כיום במרבית מדינות המערב, היא זו שיצאה אז לעולם. אולי בעקבות מגפת הקורונה תיווצר מערכת בריאות אחרת.

הכותב הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker