שחיתות

הקורונה הוכיחה: חייבים להגן על חושפי שחיתויות

הרופא הסיני שהתריע על התפרצות הקורונה והואשם בהפצת שמועות כוזבות - צריך להזכיר לחברות בישראל שעליהן לאמץ מנגנונים לעידוד התרעה פנימית ומתן הגנה למתריעים פנימיים

מיקי ברנע
מיקי ברנע
פינת הנצחה לזכר ד"ר לי וונליאנג
מיקי ברנע
מיקי ברנע

לי וונליאנג, הרופא שהיה הראשון להתריע על התפרצות הקורונה, זומן ללשכה לביטחון הפנים הסינית והואשם ב"הפצת שמועות כוזבות המפריעות לסדר הציבורי". לאחר התפרצות המגפה, ולפני שהוא עצמו נפל קורבן לווירוס, ההאשמות נגדו בוטלו והרשויות התנצלו.

וונליאנג הוא האחרון בשורה של יחידים, שרובם נותרו אנונימיים, שביקשו להתריע על ליקויים חמורים שבהם נתקלו במהלך עבודתם ואף שילמו על כך מחיר.

אותם יחידים מכונים לעתים "חושפי שחיתויות", במקרה הטוב, ולעתים "מלשינים", במקרה הרע. האבחנה, לכאורה, בין חושף שחיתויות לבין המלשין היא, במקרים רבים, שאלה של הצדדים המעורבים — מלשינו של אחד הוא חושף השחיתות של האחר. אם יש משהו שפרשת הקורונה מלמדת אותנו היא כי שני המונחים אינם נכונים. זו לא שאלה של טרמינולוגיה, אלא של נקודת השקפה של הציבור — האם אנחנו רוצים עוד לי וונליאנגים?

וונליאנג לא הלשין וגם לא חשף שחיתות. הוא היה מתריע — "מתריע בשער" בלשון מליצית או "מתריע פנימי" בלשון פונקציונלית. בישראל מלמדים אותנו מגיל צעיר ש"להלשין זה רע", ושעדי מדינה הם מלשינים פסולים. לעומת זאת, הרשויות מקימות "מלשינונים" ככלי שבאמצעותו הציבור מוזמן לדווח על פגמים ותקלות — כולל הדיווח למשרד הבריאות על אזרחים המתחמקים מהסגר הקורונה.

מדובר במסרים סותרים. לכן עלינו להתנתק מהשימוש בהלשנה בכל הקשור לפעולת גילוי ושיתוף פעולה עם הרשויות. שימוש בהלשנה יוצרת הקשר שלילי לפעולה ומונעת יציאה לדרך, שהיא בכל מקרה מאתגרת. גם אם עלול להיות ניצול לרעה של מעמד המתריעים, כציבור אנחנו חייבים לקבל כי טובת הכלל ברורה.

אז מה יש לנו במקום? המונח הלועזי המקובל הוא whistleblowing — "שריקה במשרוקית", מונח ששורשיו בשימוש במשרוקית על ידי שוטרים ושופטים בענפי ספורט. ואצלנו, גם המתרחקים מהמלשינון בוחרים לרוב ב"חשיפת שחיתות". אבל גם מונח זה אינו מתאים, ומסכל את הפנייה לדרך זו. שחיתות היא פגיעה במינהל תקין ומתקשרת לרוב למגזר הציבורי, כגון גניבה ושוחד.

למעשה, חשיפת שחיתות היא רק מקרה אחד של whistleblowing, והשימוש במונח זה מצמצם את הזירה שבה פועלים השורקים או המתריעים. הבדל משמעותי הוא שחושף שחיתות צריך להגיע למסקנה כי אכן מדובר בשחיתות, בעוד המתריע רק מזהה פגם ומבקש להביא אותו לידיעת הכלל. הוא משאיר את השיפוט לאחרים, ורק מצביע על הסכנה.

מדובר באנשים שנתקלו במהלך עבודתם בתופעות בלתי ראויות, בליקויים, בהתנהגות שנתפשת בעיניהם כבלתי מוסרית, ורואים חשיבות בלהביא אותם לידיעת הכלל. הם אינם מחליפים את עבודת המשטרה, אבל השפעתם היא הרבה יותר רחבה מזו של רשויות אכיפת החוק. אם נקרא להם מתריעים בשער ונקבל אותם בתור שכאלה, ניפרד מכותרת המלשין ונמנע מהיומרה של חושף שחיתויות, נגדיל את הסיכוי שפגמים ייחשפו מוקדם יותר, לטובת כולנו. אז מלשינון וחושפי שחיתויות OUT, מתריעים בשער IN.

והמגזר העסקי? כשם שלמדנו לאמץ מנגנוני אכיפה פנימיים, כדאי לאמץ את רוח הדירקטיבה אירופית שנכנסה לתוקף בדצמבר 2019 והעוסקת בהגנה על whistleblowers. ראוי שחברות לא ימתינו למחוקק הישראלי ויאמצו מנגנונים לעידוד התרעה פנימית ומתן הגנה למתריעים פנימיים. כך ישפרו החברות את הסיכוי לגילוי מוקדם של תקלות — ויקטינו את חשיפתן.

הכותב הוא שותף מנהל במשרד עורכי הדין ברנע ג'פה לנדה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker