גוגל ופייסבוק הורגות את הרשת החופשית

הרשת הפתוחה והחופשית נמצאת תחת מתקפה, ובעלי האתרים ויצרני התוכן מפסידים במלחמה הזו ■ הכנסותיהם של גופי התקשורת נמצאות בירידה בשל המעבר לצריכת תוכן אונליין, והכנסותיהן מפרסום דיגיטלי אינן מכסות את ההבדל

גלעד דה פריס
גלעד דה פריס
מחאה נגד פייסבוק בגרמניה
מחאה נגד פייסבוק בגרמניהצילום: Martin Meissner/אי־פי

דמיינו לרגע יום שבת יפהפה ושמשי. מה יותר כיף מלטייל בפארק, לפגוש חברים ולעשות פיקניק על הדשא. עכשיו דמיינו שגדר מקיפה את הפארק ואי אפשר להיכנס אליו מבלי לקנות כרטיס חבר, או לכל הפחות להירשם בשער, להראות תעודה מזהה, לסרוק את הפנים על ידי מצלמת אבטחה ולספק את מספר הטלפון או הדוא"ל, כדי שרשויות הפארק יוכלו לשמור אתך על קשר מעתה והלאה. נשמע מטורף? ובכן, זה בדיוק המקום שאליו הולך האינטרנט הפתוח.

האינטרנט הפתוח שונה מה"גנים הסגורים" של האינטרנט. לא צריך להירשם אליו ולא צריך לשלם כדי לקחת בו חלק. גוגל ופייסבוק הם הגנים הסגורים של העידן המודרני. כדי ליהנות משירותיהן, אנו נרשמים ומזדהים. האינטרנט הפתוח הוא שאר האינטרנט. כל בעל אתר או מפרסם יכול להחליט באילו טכנולוגיות ופלטפורמות להשתמש וכיצד לייצר רווחים מהאתר. כל אחד מאתנו יכול לטייל ב"פארק" באנונימיות מלאה. האינטרנט הפתוח חינמי ברובו וממומן על ידי פרסומות, אך יש שירותים מסוימים, כמו תוכן ייחודי, שעשויים לעלות כסף, כפי שבפארק גם כן יש שירותים שעולים כסף.

הרשת הפתוחה והחופשית כפי שאנו מכירים נמצאת תחת מתקפה, ובעלי האתרים ויצרני התוכן מפסידים במלחמה הזו. הכנסותיהם של גופי התקשורת נמצאות בירידה בשל המעבר לצריכת תוכן אונליין, והכנסותיהן מפרסום דיגיטלי אינן מכסות את ההבדל. הרוב המכריע של תקציב הפרסום בדיגיטל הולך לפלטפורמות הגנים הסגורים.

ב–2019 חלש דואופול גוגל־פייסבוק על יותר מ–60% מהוצאות הפרסום בדיגיטל בארה"ב. גם הנתח הקטן מתקציב הפרסום שעודנו נותר לבעלי האתרים נמצא תחת מתקפה. מצד אחד, רגולטורים בעולם מבטיחים להגן על פרטיות הצרכנים ומייצרים חוקים המגבילים את יכולת המפרסמים לבצע שימוש במידע כגון מאפייני עניין של גולשים. מהצד השני, בעלי הדפדפנים (הגדול ביותר, כרום, בבעלות גוגל) מתחילים להגביל את יכולת בעלי האתרים לספק רמת מיקוד ושירות דומה לזו של הגנים הסגורים, על ידי שימוש ב–Cookies. פעולות אלה מעצימות עוד יותר את האפקטיביות של הגנים הסגורים ומעודדות הסטת תקציבים נוספים מהרשת הפתוחה לדואופול.

ללא היכולת לספק למפרסמים רמה דומה של יעילות בקניית מדיה, בעלי אתרים מוכרחים לבנות גרסה של חומות משלהם — דרישה ממשתמשים להירשם לאתר בחינם ולהיחשף לפרסומות, או להפוך למנוי משלם כדי לגשת לתוכן ללא פרסומות. לפי חוקי הפרטיות החדשים באירופה ובקליפורניה, רק ברגע שמשתמש נרשם ומסכים לתנאי הרישום, יכולים אתרי התוכן לספק מידע לצורך התאמה אישית של המודעות, ואז ערך הפרסום באתר עולה. כך המשתמשים נשארים עם ברירה בעייתית: לשלם כדי לגשת לתוכן, או לאבד את האנונימיות על ידי הרשמה וקבלת פרסומות ממוקדות.

בהיעדר מודל כלכלי בר־קיימא שיכול להתחרות במחירי הפרסום של הדואופול, ולאור החרפת חוקי הפרטיות, גם גופי חדשות עיתונאיים מוצאים עצמם בקרב בלתי אפשרי על הישרדותם הכלכלית מצד אחד, ותדמית ואמינות הענף מנגד.

בחסות הרגולציה, ה"תוכן החופשי" היחיד שיישאר יהיה כזה שממומן בצורה אחרת, למשל, על ידי בעלי הון בעלי נטייה פוליטית, המוכנים לממן מהכיס את "החדשות" כדי שיכוסו מהזווית המתאימה להשקפת עולמם. תוכן רב יהיה ככל הנראה פופוליסטי או כזה שלא עומד בסטנדרטים עיתונאיים מינימליים במקרה הטוב, או שזור בחדשות מזויפות ודיס־אינפורמציה במקרה הרע. התוכן העיתונאי המעמיק יותר יעמוד מאחורי חומות תשלום — ומעטים ייחשפו אליו.

ברור שחייבים שקיפות גבוהה ויכולת שליטה טובה של הגולשים על המידע שנאסף עלינו ואיך מפרסמים משתמשים בו, אך צריך גם לוודא שהפתרון הרגולטורי מביא בחשבון תוצאות אפשריות של חקיקה, כדי לוודא שלא מחזקים בשוגג שחקנים שכיום חזקים מדי. את הפארק עדיף להשאיר חופשי.

הכותב הוא סמנכ"ל אסטרטגיה בחברת אאוטבריין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker