צה"ל הוא כבר לא צבא העם; אז מה עושים עכשיו?

לאחר שנים רבות של התנגדות לשינוי מכל סוג שהוא, נשמעו באחרונה לא מעט אמירות של אנשים שצמחו במערכת הצבאית, וקוראים לקיים דיון רציני במעבר לצבא מקצועי

דרור לביא - צרובה
דרור לביא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צבא ישראל חיילות לוחמות
חיילות באזור אילת. למצולמות אין קשר לתוכן המאמרצילום: Oded Balilty / ASSOCIATED PRESS

קשה לחשוב על קונצנזוס גדול יותר במדינה מאשר צה"ל, ועל מיתוס גדול יותר מ"צבא העם", שלווה לאורך השנים באמירות שהשתרשו כמו "כור היתוך", "שיוויון בנטל" ו"כולנו תחת האלונקה". והנה, נתוני גיוס עדכניים חדשים מערערים את התפיסה הקיימת. לפי הנתונים, כשליש מהבנים המיועדים לשירות ביטחוני בשנה הקרובה — לא יתגייסו. כאשר מוסיפים את שיעורי הנשירה במהלך השירות ואת העובדה שצה"ל לא מגייס ציבורים שלמים, עולה כי רק כ-50% מהצעירים בישראל, בנים ובנות כאחד, מתגייסים. האם המונח "צבא העם", שהתאים בעבר, באמת מתקיים גם כיום, או שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש?

ישנם שלושה מודלים הנהוגים כיום בעולם; גיוס חובה כללי של כלל האוכלוסייה ("צבא העם"); "גיוס חובה סלקטיבי", לפיו רק חלק מהאוכלוסייה מגויס לצבא; ו"צבא מקצועי", הנהוג כיום במרבית המדינות המערביות, בו אין חובת גיוס והצבא מורכב מאנשי מקצוע שבחרו בשירות הצבאי כקריירה. ובישראל? בתיאוריה, נוח לנו להאמין שאנו מתנהלים במודל "צבא העם"; בפועל, צה"ל פועל במודל של "צבא בגיוס סלקטיבי". ברגע שרק חלק מהאוכלוסייה מתגייס, זהו כמובן לא "גיוס חובה". כיום, צה"ל למעשה מגייס רק את מי שהוא מוצא לנכון, בדומה לנעשה למשל במדינות כמו נורבגיה ושוודיה.

בכל שיטת גיוס יש יתרונות וחסרונות. אחד מהיתרונות של הגיוס הסלקטיבי הוא ביכולת הבחירה של הצבא לקבל מכלל האוכלוסייה בדיוק את החיילים שמתאימים לו. כל אזרח שהצבא מוצא מתאים לשירות מקבל צו גיוס — ומחויב לשרת. כך, הצבא מקבל גישה לטובים ביותר שבאוכלוסייה ורמת כוח האדם בו יכולה להישאר גבוהה גם אם המשכורות, התנאים והתפקידים אינם אטרקטיביים לעומת אלה שמוצעים באזרחות. זהו יתרון לעומת גיוס חובה כללי, בו הצבא חייב לגייס את כלל האוכלוסייה (בין אם הם מתאימים לשירות הצבאי או לא), ואף יתרון לעומת מודל הצבא המקצועי בו הצבא חייב להתמודד מול כוחות השוק החופשי ומול חברות אזרחיות בתחרות על כוח האדם האיכותי.

הבעיה? זה לא מוסרי ולא הוגן. אם במודל הצבא המקצועי הבחירה להתגייס היא של האזרחים ובגיוס החובה הכללי היעדר הבחירה הוא של כלל האוכלוסייה, בשיטת הגיוס הסלקטיבי חלק מהאזרחים מגויס וחלק לא — וזה פוגע בתחושת השוויון וחלוקת הנטל בקרב האוכלוסייה. ניסיון העבר מראה גם כי המודל הזה מביא עימו ירידה במוטיבציה והתמרמרות בקרב המשרתים ויוצר גם חוסר שוויון כלכלי.

אז אם צה"ל כבר אינו "צבא העם", ופתרון של "צבא סלקטיבי" אינו הוגן ומייצר התמרמרות של מי שנאלצים לשרת בעל כורחם, נראה כי הגיעה העת לדון במעבר ל"צבא מקצועי". מעבר כזה יכול להיות הדרגתי וכמובן שלא יתרחש בן–לילה, אבל צריך להתחיל איפשהו — ונקודת הפתיחה יכולה להיות קיצור הדרגתי וקבוע של משך שירות החובה לצד תשלום שכר לחיילי הגיוס הסלקטיבי.

לאחר שנים רבות של התנגדות לשינוי מכל סוג שהוא, נשמעו לאחרונה לא מעט אמירות של אנשים שצמחו במערכת הצבאית וקוראים לקיים דיון רציני בנושא. רק לאחרונה צוטט רא"ל (מיל') גדי איזנקוט בדברי ביקורת על מודל גיוס החובה ("אף אחד לא היה מוכן לקבל בארגון שלו ובמפעל שלו מציאות שכל שנה לוקחים שליש מהעובדים ומשחררים אותם. מגייסים שליש ומכשירים אותם. זאת מציאות מורכבת מאוד לצבא"), ורמטכ"ל נוסף בדימוס וכיום מועמד לראשות הממשלה, בני גנץ, ציין בעבר כי הוא "אינו שולל את הפיכת הצבא למקצועי". גם האלוף במיל' גיל רגב, ראש אכ"א לשעבר, הצהיר בגלוי כי הוא בעד מעבר לצבא מקצועי ("כבלנו את עצמנו למודל גיוס שהוא לא רלוונטי"). כשאנו נמצאים ערב הבחירות, מקבלי ההחלטות צריכים לשים את הנושא על השולחן בכנסת הקרובה.

הכותב הוא מייסד תנועת "חזית — לוחמים למען צבא מקצועי־התנדבותי"

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker