קוברים ראש באדמה: הישראלים דוהרים אל משבר הפסולת

תרבות "הבזבוז" והיעדר תשתיות סביבתיות ראויות, לצד קצב גידול האוכלוסייה, מקרב את ישראל למשבר הפסולת ■ לא מדובר רק בנזק סביבתי, אלא גם כלכלי ■ זה הזמן להקים את הוותמ"ל לסביבה

ערן שמרלק
ערן שמרלק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אתר הטמנה ברמת חובב
אתר הטמנת הפסולת ברמת חובבצילום: אליהו הרשקוביץ

הידעתם? תושב ישראלי מייצר אשפה בכמות מסחררת, מהגבוהים בעולם, 1.7 ק"ג לנפש לעומת 1.2 ק"ג לנפש בממוצע בעולם. נוסיף לזה שקצב גידול האוכלוסייה בישראל הוא מהגבוהים בקרב המדינות המפותחות בגין גידול טבעי לצד הגירה חיובית מתמדת (2.6% בשנה). תרבות "הבזבוז" והיעדר תשתיות סביבתיות ראויות, לצד קצב גידול האוכלוסייה מקרב את ישראל למשבר חדש — משבר הפסולת.

דפוסי הצריכה וההתנהגות של הישראלי הממוצע מייצרים המון פסולת מיותרת, והנזק הוא לא רק סביבתי, אלא גם כלכלי. הציבור הישראלי משלם מכיסו מדי שנה כ–4 מיליארד שקל בגין הטיפול בפסולת, אך העלות האמיתית היא עוד הרבה יותר מכך: אם נביא בחשבון את עלות השיקום עקב נזקים סביבתיים שנגרמים מטיפול לקוי בפסולת ובזבוז משאבי טבע אדירים.

אז מה עושים עם כל כך הרבה פסולת? התשובה פשוטה — קוברים באדמה. דרום הארץ הפך להיות פח האשפה של המדינה, אלפי טונות מועברים מדי יום מהצפון דרך המרכז לבור ענק בדרום.

שוב אנחנו מוצאים את עצמנו בקיצון המדדים של המדינות המפותחות. מדינות OECD השכילו לעשות הרבה דברים לפני עשרות שנים בתחום המיחזור, אך ישראל מדשדשת הרחק מאחור בשיעור המיחזור, כ–20% בלבד לעומת 60% בקרב המדינות המתפתחות.

לשם המחשה, ניתן לראות מה נעשה עם היקפי פסולת הבניין. בשנים האחרונות אנו עדים לתנופת הבנייה אדירה העוברת על ישראל, אבל החצר האחורית שלה היא פסולת הבנייה שאותה היא יוצרת. תושבי ישראל מייצרים מדי שנה כ–6.2 מיליון טונה פסולת בניין. פסולת בניין מכילה חומרי גלם איכותיים שניתן למחזר את רובה (יותר מ–70%). אלא שבישראל איש הישר בעיניו יעשה. כיום, כמיליון וחצי טונה פסולת בניין (כרבע מכלל פסולת הבניין הנוצרת) מושלכת ברשות הרבים בניגוד לחוק, ותוך גרימת נזקים סביבתיים וכלכליים כבדים.

לא רק אורגני

אז למה לא מוקמות תשתיות סביבתיות ראויות? אנקוב בשתי סיבות משמעותיות: האחת היא רגולציה משתנה והיעדר אכיפה, והסיבה השנייה היא היעדר קרקעות מתאימות להקמת מתקני טיפול בפסולת באזורי הביקוש. הדרך להפיכת המטרד ל"משאב" ארוכה ומחברת בין יצרן הפסולת (בעיקר הרשויות המקומיות) עד לצרכן המוצר.

אם נתאר כמה גופים ציבוריים אחראים על מעגל הפסולת נתחיל מיצרני הפסולת: בעיקר הרשויות המקומיות והאמון עליהם משרד הפנים, ממתקני מיון הפסולת שאחראי עליהם המשרד להגנת הסביבה ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י) שצריכה להקצות להם קרקע מתאימה, משרד הכלכלה שאמון על מדיניות העדפת פסולת כחומר גלם במפעלי המיחזור, ובמקרה של פסולת הבניין נכנס לנעליו משרד הבינוי והשיכון.

ריבוי הגופים מוביל לזה שאין הסתכלות לאומית על הטיפול בפסולת בישראל. כל גוף דואג רק למקטע שבאחריותו, אך עד שהמעגל לא נסגר, המשימה לא הושלמה. זה הזמן להקים את הוותמ"ל לסביבה. בדיוק כפי שהמדינה עשתה ב–2017 כדי לשטח ביורוקרטיה לטובת הקמת תשתיות דיור.

לדאוג לדיור לתושבים זה חשוב — אך הדבר לא מסתפק רק בדירה. ראש עיר נבחר על הבטחותיו לתשתיות כמו בריאות, רווחה וחינוך. מדוע תשתיות סביבתיות אינן חלק ממרכולתו? האם הן אינן באחריותו?

הכותב הוא מנכ"ל חברת נגב אקולוגיה העוסקת במיחזור ובפינוי פסולת

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker