תנועות הנוערשלומי קסטרו

התקציב הזעום של ארגוני הילדים והנוער יגבה מחיר חברתי כבד

המדינה מבקשת להיאבק באלימות, לעודד את הנוער לעשייה חיובית, לשפר את המוכנות לצה"ל ועוד שורת משימות חינוכיות חשובות - ובמקביל מקצצת תקציבים ופוגעת במפעל החינוך הבלתי פורמלי

שלומי קסטרו
שלומי קסטרו
חניכים בתנועות נוער
חניכים בתנועות נוערצילום: רמי שלוש

בתום מאבק קשה ומתיש, אישרה ועדת הכספים של הכנסת ביום האחרון של 2019, את תקציב התמיכה בארגוני הילדים והנוער לשנת 2019, בסך כ-52 מיליון שקל. זאת עליה נומינלית מזערית (1%+), בתקציב בהשוואה ל-2018, שאינה משקפת את הצמיחה בשטח.

ארגוני הנוער הם מפעל חינוכי נהדר — על כך אין עוררין, גם לא בין הפוליטיקאים. הם מקיפים בני נוער מכול המגזרים: חילוניים, דתיים, חרדי, יהודים, ערבים, בדואים, להט"בים. הם עוסקים בעשיה חינוכית וערכית חיובית, מעודדים תרומה לקהילה, מכינים לקראת השירות הצה"לי, משלבים בני נוער עולים או עם צרכים מיוחדים, ופעילותם מתמקדת בעיקר בפריפריה.

בשנת 2019 גדל מספר חניכיהם בכ–5%. מדובר בתוספת חניכים של כ–9,900, כך שמספר החניכים בארגונים עומד כיום על כ–208 אלף בקירוב. ארגוני הנוער פתחו בשנה החולפת עוד 57 מרכזי פעילות, שהם 6% מסך מרכזיהם, ומספרם מגיע לכ–960 מרכזים ושבטים, יותר מ–60% מהם בפריפריה.

כשמחשבים את העלייה הסמלית בסך 1% בתקציב ארגוני הנוער, ומנגד, את גדילתם, מתברר כי מדובר בקיצוץ בפועל של 4% בתקציביהם לשנת 2019. התמיכה בכול חניך נאמדה רק ב- 251 שקל לחניך לשנת פעילות מלאה, וזה לא מספיק.

אפשר אולי לחשוב שתקצוב ארגוני הנוער אינו אלא רק מחווה ידידותית של חברי ועדת הכספים כלפי פעילותם הברוכה. שהרי, איזה הסבר הגיוני אחר אפשר לתת מול השמחזה החוזר על עצמו כל דצמבר, שנה אחר שנה, של חיזור ראשי הארגונים במסדרונות משרד החינוך והאוצר ועל פתחי חברי הועדה, בתחינה ובשידול לתקציב התמיכה, רק לא לפגוע בפעילות, ולא לשלוח ילדים ונוער הביתה?

תקצוב ארגוני הנוער מעוגן בתקנת תמיכה במשרד החינוך מ-2013. מוגדר בה כי המשרד יתמוך בארגוני ילדים ונוער העומדים בשורת מדדים ברורים, כמו למשל: פעילות על פי משנה חינוכית סדורה, פעילות סדירה בלפחות שלוש שכבות גיל, תוכנית שנתית ורב שנתית מאושרת, ועוד. ואכן בשטח, מפעל ארגוני הנוער הוא הצלחה גדולה — הוא מרחיק את הנוער מישיבה משועממת מול המסכים או על הברזלים וממקד אותם בתרומה לקהילה ובחינוך לערכים.

חוסר הוודאות הכלכלית, איתו מתמודדים ראשי הארגונים, הוא בעיה קשה שמפריעה לתכנן באופן מסודר פעילות רציפה לאורך שנה — טיולים, מחנות, טקסים, אירועים, או סתם את היומיום. הוא חסם בפני המשך צמיחה וצירוף עוד בני נוער למעגלי הפעילות. יתר על כן, דווקא באוכלוסיות שהכי נזקקות למפעל החשוב הזה, שם הכנסות המשתתפים נמוכות מן הסתם, חוסר הודאות הכלכלית והתקצוב בחסר מביאים לסגירת מרכזי פעילות ושבטים — כמו למשל בארגוני הנוער בחברה הערבית.

ככה אי אפשר להמשיך ולהתנהל. ללא הלימה בין צרכים לתקציב וללא ודאות כלכלית עד שיוצאת הנשמה — כלומר, בסוף דצמבר. מה יקרה בשנה הקרובה? האם ארגוני הנוער יכולים להרשות לעצמם לתכנן את אירועי פסח ואת מחנות הקיץ? האם אפשר להיות בטוחים שלא ייאלצו לקצץ בפעילותם?

מצד אחד, המדינה מבקשת להיאבק באלימות, לעודד את הנוער לעשיה חיובית, לשפר את המוכנות לצה"ל ועוד שורת משימות חינוכיות חשובות. מצד שני, המדינה פוגעת במפעל החינוך הבלתי פורמלי החשוב הזה. לגמרי לא ברור אם ניתן להמשיך בשיטה הכלכלית המעוותת שמשיתה המדינה ללא תקציב ברור (במסגרת חקיקה, או באמצעות תקנה תקציבית ייעודית). מה שבטוח זה שהתקציב לשנת 2020 חייב לעמוד לכל הפחות על 60 מיליון שקל, כדי לא להישחק ולכל הפחות להדביק את קצב הצמיחה בפעילות.

הכותב הוא איש חינוך ומנכ"ל מועצת ארגוני הנוער

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker