צעירי העולם מוכנים להקריב עצמם למען צדק חברתי, אך זה לא מספיק

ככל שהמשבר הקפיטליסטי יוביל את בעלי ההון למקסום רווחים באמצעות שחיתות והשתלטות על מנגנוני המדינה - כך יפרצו עוד התקוממויות ■ רבים מהמפגינים ממשיכים לשגות באשליה כי ניתן לנצח את הממשלות המושחתות מבלי לשנות את השיטה

אפרים דוידי
אפרים דוידי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הפגנת האפודים הצהובים בפריז
הפגנת האפודים הצהובים בפריזצילום: Thibault Camus/אי־פי

התקוממויות למען צדק חברתי ודמוקרטיה פרצו בשנה האחרונה בשורה ארוכה של מדינות, כמו צ'ילה, לבנון, אקוודור, מצרים, ירדן ואלג'יריה. ניתן לצרף לרשימה גם את רוסיה, צ'כיה והונג קונג, שבהן העמקת הפערים החברתיים וקשיי החיים תחת משטר קפיטליסטי אכזרי היו הרקע להפגנות שנמשכו שבועות, ואף חודשים (הונג קונג); ואת צרפת, שבה נמשכת זה כשנה מחאת האפודים הצהובים נגד ממשלת מקרון הימנית.

גל המחאות העממיות כה מרשים ונרחב, עד שהעיתונות הבינלאומית נאלצת לדווח על היקפו ויעדיו. ב"ניו יורק טיימס" נדרשו לסוגיה בחודש שעבר שני פרשני העיתון הבכירים, דקלאן וולש ומקס פישר, שהסבירו לקוראים כי במרכז המחאות עומדות דרישות כלכליות, "הקשורות בארנקם של האזרחים". כדי להסביר מדוע יש מפגינים המוכנים להקריב את חייהם למען הארנק, הם גייסו מומחה ביטחוני: עלי סופאן, בעלי קבוצת המודיעין סופאן, שהסביר: "מדובר בחבר'ה צעירים. הם לא מוכנים להשלים עם האליטות הפוליטיות והכלכליות המושחתות בארצותיהם. הם רוצים שינוי".

ואולם לא צריך להיות מומחה למודיעין אסטרטגי כדי להבחין שמרבית המפגינים הם צעירות וצעירים — עובדים ומובטלים, סטודנטים ותלמידי תיכון. מדובר במרד דורי נגד ההסדר החברתי והפוליטי הקיים.

מהו המכנה המשותף בין ההפגנות בבגדד לבין חסימת הכבישים ברחבי צ'ילה? המחאות מתקיימות אמנם ביבשות ובתרבויות שונות, אך להן אויב משותף: המשטר הניאו־ליברלי. פירות הבאושים של הקפיטליזם הגלובלי, שהיו היסוד למחאות החברתיות בעולם (וגם בישראל) ב–2011, עומדים כעת ביתר שאת במרכז המחאה. לפני שמונה שנים, היו ההפגנות השלכה ישירה של פרוץ המשבר הקפיטליסטי ב–2008. ואולם בשנים שחלפו מאז גל המחאה הראשון, המשבר רק העמיק (בייחוד בפריפריות של העולם הקפיטליסטי), והרצון לשנות את השיטה התעצם.

אין בכך הפתעה. לאורך המאה ה–20 פרצו מהפכות בפריפריות, וככל שהמשבר הקפיטליסטי יוביל את מעמד בעלי ההון ואת ממשלותיהם למקסום רווחים באמצעות שחיתות והשתלטות על מנגנוני המדינה — כך יפרצו עוד ועוד מרידות והתקוממויות.

עם זאת, נכון לעכשיו לגל השני של המרד נגד הניאו־ליברליזם מגבלות מסוימות. הראשונה היא אידיאולוגית: רבים מהמפגינים ממשיכים לשגות באשליה כי ניתן להיאבק בשחיתות ולנצח את הממשלות המושחתות מבלי לשנות את המשטר הקפיטליסטי. השנייה, שיש צורך בהנהגה מהפכנית כדי לנצח בפרויקט המהפכני. ההנהגה במאבקים ספונטניים אלה אינה מאורגנת.

השלישית, שהמפגינים רוצים לנהל מאבק המוני, דמוקרטי ובדרכי שלום, אך האליטות אינן מוכנות לוותר בקלות ומפעילות כוח רב (כולל שימוש בכוחות צבא). יתר על כן, הן מאיימות בפשיזציה ועושות שימוש בפילוג על רקע עדה, דת, אזור ואף טיעונים גזעניים כאמצעי להחלשת המאבק.

ד"ר דוידי הוא מרצה וחוקר במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker